ראיתי את ספר השנה שלי בחנות, לפי ארבעה חודשים בערך. העטיפה האסתטית גרמה לי להציץ, הניגוד בין השבחים המכובדים בגב הספר לבין שמו הסתמי סיקרן אותי מספיק כדי לקנות אותו רביעי במסגרת ה-4 במאה. כמעט שכחתי ממנו מאז. השבוע, כשהתחלתי לקרוא, לא ידעתי עליו דבר, ככה אני אוהב לקרוא בדרך כלל. מתישהו, אחרי לא יותר מ- 30 עמודים, כשהקו העלילתי גרם לי לשאול, "מה, אין להם פלאפונים?" גיליתי שבכלל מדובר בספר אמריקאי משנת 1993, שאמנם זכה בכמה שבחים אבל לא הצליח, לא בקופות ולא בתודעה. כשהכותב מת בתחילת העשור הקודם הוא כבר נשכח לחלוטין, עד שבשנה שעברה מו"ל עקשן, בריטי דווקא, האמין כל כך בספר שרכש את הזכויות והוציא מהדורה חדשה בארצו ומשם לכל העולם. אני מודה שזה הוסיף ניחוח רומנטי לספר, אבל גם ככה הייתי כל כך מרותק, כבר בשלב הזה , שקראתי אותו ברמזורים אדומים.
זהירות – יש כאן יותר ניתוח ומחשבות שעלו אצלי בעקבות הקריאה, פחות ביקורת.
סוזן ואדוארד הכירו מילדות. בגיל 15. לאחר שהתייתם, הוא גר שנה אצל משפחתה, ולאחר מכן עבר לבני דודיו , הרחק משם. בבגרותם מצאו את עצמם באותו קולג', שם הקשר בניהם הפך לרומנטי. הם התחתנו. אדוארד, שלמד משפטים ואף קיבל מלגה, הודיע פתאום שקיבל החלטה לעזוב את לימודיו ולעסוק בכתיבה. סוזן, שדווקא היא זו שלמדה ספרות אנגלית, לא ידעה איך להתמודד עם זה, מעולם לא ידעה על שאיפתו להיות סופר. בתחילה תמכה בו בזהירות, וכשנתן לה לקרוא את פירות הבוסר שלו ביקרה אותם בכנות אכזרית. בסתר ליבה האמינה שהוא לכוד בחלום רומנטי שאין לו הכישורים הדרושים להגשמתו ובלב ליבו הוא בורגני כמו כל אחד אחר. הוא רצה לגור לבד ביער למשך חודש ולנסות לכתוב. כשחזר, כושל ומדוכא, סוזן כבר ניהלה רומן מהצד עם ארנולד, שכנם הרופא, שאשתו איבדה את שפיותה. סוזן ואדוארד נפרדו ביוזמתו, לדעתה בגלל שקינא לה, לטענתו בגלל שלא האמינה בכישרונו, מה שמקבל תוקף בהתחשב בתגובתו הראשונית לבגדיה – החשש שמא היא רוצה לעזוב אותו. סוזן וארנולד התחתנו. אדוארד התחתן גם כן והפך לסוכן ביטוח. סוזן עוסקת כמרצה לספרות בחצי משרה אך היא בעיקר אם המשפחה ואשתו של רופא, רופא שלא שומר לה אמונים אך היא דבקה בו. היא אינה מרוצה מחייה אך פוחדת ופאסיבית מדי מכדי לעשות עם זה משהו. יום אחד, אחרי 25 שנה, היא מקבלת מאדוארד מכתב שבו הוא מודיע לה שכתב ספר, וכאן מתחיל סיפורנו.
"טוני וסוזן" הוא הכל חוץ הקו הליניארי הישיר שהצגתי. זה ספר בתוך ספר. כאן שניהם מתחילים, במכתבו, אדוארד מפתה את סוזן לקרוא את כתב היד שכתב. הוא רוצה להראות לה, שתקרא ותראה בעצמה. "היא המבקרת הכי טובה שהיתה לו אי-פעם, כך אמר. והיא גם תוכל לעזור לו, כי למרות איכותו של הספר הוא חושש שחסר בו משהו. היא בטח תזהה מה ותוכל להגיד לו". למרות החשש הראשוני, סוזן מצפה בהתרגשות לקרוא כי היא נהנית לקרוא ומוכנה להאמין שהוא מסוגל להשתפר. מעבר לזה, היא מתקשה להאמין שהוא רק רוצה שתקרא. "בוודאי יש כאן משהו אישי, פיתול חדש בסיפור האהבה שלהם, שכבר מת מזמן."– "היא תהתה מה חסר בספר לדעתו של אדוארד. מהמכתב שלו השתמע שהוא לא יודע, אבל היא תהתה אם יש כאן מסר סמוי כלשהו – סוזן ואדוארד, שיר אהבה סמוי?- מסר שאומר, תקראי את הספר, וכשתחפשי את החסר תמצאי את סוזן. " - "ואולי שנאה – נראה סביר יותר .........חבל שהיא לא יודעת אם ועד כמה הוא אירוני, המכתב של אדוארד." ובכן, הוא אירוני.
סוזן ואנחנו מתחילים לקרוא את כתב היד. לקריאה של סוזן כמה תפקידים - קריאה להנאה, ביקורת כפי שהתבקשה, וסקרנות לגלות מה יש שם שנוגע לה, לעברה עם אדוארד. הרבה הכנות נפשיות יש לסוזן לפני הקריאה. היא חושבת על האפשרויות השליליות, וחשה ודאות רק לגבי מה שלא יהיה ברומן. "אם לא חל שינוי קיצוני באדוארד, הספר לא יהיה תעלומה בלשית ולא יעסוק בבייסבול או במערב הפרוע. וגם לא יהיה סיפור על דם ונקמה." טוב, סוזן עוד תופתע מהדם והנקמה, ורייט משתעשע כשכבר בעמוד הראשון של הספר של אדוארד, "חיות לילה" מתואר טוני "הוא האמין שהוא אב טוב, מרצה טוב ובן זוג טוב. בן אדם טוב. אבל הוא הזדהה גם עם בוקרים מהמערב הפרוע ועם שחקני בייסבול". כבר בפרק הראשון אנו למדים שטוני הוא לא שיקוף של אדוארד, אלא של סוזן.
שם הספר "חיות לילה" מעורר בה אסוציאציות של בעלי חיים עם ראיה עמומה. מוטיב העיוורון עוד יחזור כאן הרבה . כתב היד לוכד אותה ואותנו במהירות. חלקו הראשון הוא הסיוט היאפי האולטימטיבי, כשמשפחה מאושרת מוצאת את עצמה במקום הלא נכון עם האנשים הלא נכונים. האב, טוני, פרופסור למתמטיקה, חסר אונים בהתמודדות עם המצב האלים שנקלע אליו. הוא בן תרבות מובהק, גדל אצל הורים עדינים, משכילים ומלומדים, מנומסים ואדיבים. כל חייו שנא אכזריות ודעות קדומות. "לפעמים עלה בו חשש שמאחורי התרבותיות שלו מסתתרת חולשה גדולה, אך לא עלתה על דעתו כל תרופה לכך, ולכן דבק בתרבותיות הזו והתגאה בה". בהלם אובדנו מאמין טוני כמה חשוב שישאר בן תרבות גם עכשיו, זו המהות שלו.
גם סוזן היא בת תרבות מובהקת. כמוהו, היא מרצה, וכמוהו חסרת אונים בחייה. הקריאה היא מאמינה, היא הביטוי המובהק של היותה תרבותית. היא מזהה את עצמה בטוני. הרשמים שלה מקריאת כתב היד סימולטניים עם קריאתנו בכתב היד. באיזשהו שלב, כשטוני נזרק ליער, סוזן כועסת על טוני, ומרגישה שמראש לא היתה מגיעה למצבו. היא לא בטוחה שהיא רוצה לצעוד בנתיב שאדוארד יצר, אך אין לה ברירה, היא לכודה בדיוק כמו טוני.
ככל ש"חיות לילה" מתקדם, סוזן חושדת במניפולטיביות מצד אדוארד, שהוא מנסה לטשטש את הקו המוסרי בין הרע לבין טוני. גם אנחנו חושדים בכך, בעיקר כשהעלילה מאבדת מהאותנטיות שלה לטובת תהליך רגשי שהוא רוצה להעביר את טוני, איזשהו מסר שאדוארד רוצה להעביר. תחילה טוני התרבותי מנסה לחזור ולשקם את חייו, אך שוטר מוזר מפתה אותו לכיוון נקמני והזוי למדי. דמות חדשה מופיעה, גם לה קוראים סוזן, אך זו דמות סתמית שאין לה קשר לסוזן שלנו, מה שמבלבל אותה קצת. סוזן תוהה כמה בוז או אירוניה צפונים בבחירת הנושא שלו, ומקווה שהוא פועל מתוך כנות.
בין לבין, דרך הזיכרונות של סוזן אנחנו למדים קצת יותר לגבי היחס של אדוארד לכתיבה, של סוזן לקריאה וליחסיהם. כשאביה בא לשיקגו להניאו מנטישת לימודי המשפטים עונה לו אדוארד שהדחף העצום שלו לכתוב לא איפשר לו ללמוד לבחינות וזו ההוכחה לכך שהחלטתו ללמוד משפטים היתה מוטעית. "אנשים אחרים רצו שאלמד משפטים, אמר אדוארד. אני עצמי רציתי לכתוב." סוזן שואלת אותו למה הוא רוצה לכתוב, הוא ממשיל את הצורך שלו לראיה – "אדם כותב כי העולם הוא בלגן מגומגם ואי אפשר לראות אותו עד שממפים אותו במילים. הראייה שלנו עמומה והכתיבה היא המשקפיים שאנחנו מרכיבים." וכשסוזן העלתה את השאלה אם יש לו מספיק כישרון הוא נסער ואומר לה שלבקש ממנו להפסיק לכתוב זה כמו לנקר את שתי עיניו, זה לבקש ממנו להתאבד.
עוד מתבהרת קצת התמונה לגבי יחסיהם של סוזן וארנולד. למרות שראתה את עצמה כבעלת אנוכיות בריאה, היא תמכה בארנולד באופן עיוור. בכישוריו של אדוארד היא לא האמינה, אבל את כישוריו של ארנולד כרופא היא כלל לא יודעת להעריך, למרות שבאופן כללי היא לא חושבת שהוא מבריק במיוחד. היא מזוהה ב- 100% כאשת רופא ומגנה עליו בעוז גם כשכל הסימנים מראים שהתרשל בניתוח.
"חיות לילה" מתקרב לסיומו. טוני מחליט שהוא לא יהרוג את ג'יי, מכיוון שהוא אדם תרבותי והוא התבגר הרבה מעבר לצורך להרגיש הנאה מהרג, מנקמה. בלהט הרגע, מבועת מההשפלה שיחוש, טוני בכל זאת יורה והורג את ג'יי, וטוני מתעוור. "הוא זכר איך ריי התרברב בהנאה שהפיק מההרג ואיך הוא עצמו חש כלפיו עליונות, ותהה אם ריי עיוור אותו כדי שישלם על העליונות הזאת. עיוור אותו כי רצה שגם טוני יהיה מודע למשהו. נקמה מזוקקת." טוני הורג את עצמו בטעות.
הכתיבה, שכמוה כראיה לאדוארד חופפת את ערכיו התרבותיים של טוני, שבלעדיהם חייו הם כהתאבדות, שהם הכבוד העצמי עבורו, לא ההשפלה מג'יי. אדוארד משקף לסוזן מהו עיוורון.
סוזן חשה מטולטלת מהספר. היא די אוהבת אותו. היא חושבת מה לומר לאדוארד, יש לה אפילו תשובה שובבית לשאלה "מה חסר בספר". במקביל היא מתחילה לפתח טינה לארנולד. היא רוצה לפתות אותו שיקרא את הספר אך יודעת מה תהיה תגובתו, שטוני נמושה. היא בעצמה מוטרדת מחוסר חוט השידרה של טוני אבל היא יודעת מה אדוארד יגיד – ככה הוא אמור לפעול. ארנולד צריך להבין את ההתלבטות של טוני לגבי האקדח. "העובדה היא שיש לו אקדח והוא לא מסוגל להשתמש בו: מבחינתה של סוזן, אלה החיים האמיתיים. היא חוששת שגם היא לא היתה יכולה להשתמש בו" בטוני הנמושה משתקפת בבואה של עצמה.
היא אפילו קצת נרגשת לחדש את הקשר עם אדוארד. ביטחונה מתחיל להתערער כשאדוארד לא מטלפן ולא משיב להודעותיה. היא מרגישה עלבון וזלזול, היא מתחילה להבין. היא נזכרת עד כמה כעס על חוסר יכולתה להבין את הכבוד העצמי שבכתיבתו. "עדיין לא סלח, אחרי 25 שנה, על פגיעה המשולה לניקור עיניים, והרומן הוא הנקמה שלו".
ואז ארנולד חוזר,היא מעמידה פני ישנה וכל הכעס עובר אליו, אבל היא כל כך פוחדת לשנוא אותו שהיא מחליטה שהוא טיפש, כך קל יותר. בבוקר היא מתעוררת והיא מסרבת לכעוס, על אף אחד מהם, מתכחשת לעלבון. בכל זאת, היא חייבת נקמה קטנה משל עצמה: לאדוארד היא שולחת פתק תמציתי בלבד, ואת ארנולד היא תכריח לקרוא את הספר.
היא מדמיינת את אדוארד אומר, "אז תגידי לי, מה חסר בספר שלי? היא עונה, אתה לא יודע , אדוארד? אתה לא רואה?"
"טוני וסוזן" הוא ספר בעל 400 עמודים שאין בהם שום משפט מיותר, הכל מכוון ומחושב. ב"חיות לילה" , שהוא ספר די מהודק, יש דמות אחת בלבד שקיומה מיותר לחלוטין, סוזן. קיומה המיותר ב"חיות לילה" מחושב מאוד ב "טוני וסוזן".
כמו טוני, שבגסיסתו מדמיין את עצמו מגיע לבית הקיט במיין שבו מחכות לו לורה והלן, מלא באושר שאינו יכול להכילו, כך מסתיים "טוני וסוזן" כשסוזן בחלומה בהקיץ רואה את שניהם, שוב בני 15, בסירה במיין, אל המקום שתמיד סימל לה אושר כמעט לא מורגש. בזיכרונה המשוכתב (ולא זה המרצד, שבו זוכרים רק את התחושה, כפי שהיטיבה לנסח בהירהוריה באחת ההפוגות) אדוארד מפחד להיסחף ושאל אם היא תוכל להציל אותו אם יטבע. "עכשיו אני מבין מה הבעיה", כך אמר לה לפני שהתגרשו - "אני מצפה ממך ליותר מדי. לאף אחד אין זכות לצפות למה שאני מצפה ממך".
לא הכל ברור כאן, יש רמזים שמובילים למבוי סתום, אולי במכוון, הוא נותר מסתורי. הפרשנות פתוחה למספר אפשרויות, כולם נכונות במידה מסוימת, ככה זה בספרים רבי רבדים. לזו אני מתחבר. הרובד הזה, הנקמה של אדוארד בסוזן הוא זה העיקרי (גם אם הנקמה מדומה, כהשפעה של תהליך הקריאה על נפשה הלא שקטה של סוזן ואי הנוחות הבסיסית שבתוכה שגורם לדימיונה להשתולל). כל זה על פני השטח בלבד. יש רובד מתחת לפני השטח, שעוסק ביחסי הגומלין שבין הקורא לכותב והעיסוק בקריאה, הוא בוודאי מעשיר את החוויה והוא תוצר לוואי בלתי נמנע מהמבנה המיוחד של הספר. ה- "הפוגה השנייה" מלאה בהירהורים בעלי עוצמה לגבי חלק זה, בעיקר הדברים לגבי ההונאה המובנית שבמעשה הכתיבה כשהזולת מעורב בתור קורא וכן השחתתו של הזיכרון על ידי הכתיבה – שיכתובו במילים שלעולם לא ישקפו אותו כפי שהוא, מרצד ותחושתי. רובד זה מעלה את השאלה , מהי האמת? האם היא זו של אדוארד, - ש- "חיות לילה" היא הצינור דרכו מועבר לסוזן? הצינור שהוא מעשה הונאה ביסודו כי הוא מיועד לקריאה של הזולת – סוזן? האם האמת היא זו המופיעה בזיכרונה של סוזן, זיכרון שכבר לא נותר ממנו דבר והוא אינו אלא שיכתוב המושפע מהלכי הרוח שלה?
טוני וסוזן הוא חוויה מסעירה ומטלטלת. בעיני הספר הזה הוא יהלום: יפהפה ומבריק, נדיר, וכמוהו מגובש מאוד, בעל ארכיטקטורה מושלמת. עם זאת הוא משאיר מספיק קצוות פתוחים כדי שלא נפסיק לחשוב עליו, מה שהופך אותו לבלתי נשכח.
ספר השנה שלי ל- 1993, לשנה הנוכחית, ובהרבה רשימות נוספות. ותשואות לאותו מו"ל עקשן.
