שוב אני רץ לקרוא קלאסיקה, רב מכר ושאר סופרלטיבים ושוב אני מתאכזב. אך מה ציפיתי מספר הומור בריטי?!
הומור בריטי, כמו הגיון אמריקאי, כמו בישול פולני וכמו נימוס ישראלי...
אך יש דברים שבריטים יודעים טוב וזה לספר על ההיסטוריה האנגלית ועל אתרים היסטוריים כך שכמעט אפשר להריח את הטחב (בצירוף בחילה עמוקה מדמותם המכוערת של מלכי אנגליה בהיסטוריה הרחוקה והקרובה).
הספר עצמו אינו ראוי לדעתי ליותר משני כוכבים אך נהנתי מקריאת ההערות המעניינות והמחכימות, ומכיוון שהם באותו כרך עם הספר הלא מוצלח יסבלו גם הם משלושה כוכבים בלבד...

לבד בברלין הוא ספר על הימים האפלים של מלחמת העולם השניה, אך שלא כמו בכל הספרים על אותם ימים העוסקים במלחמה בה נהרגו כ60 מליונים או בזוועות האיומות שנעשו כלפי היהודים (או קבוצות אחרות), לבד בברלין עוסק בחייהם של האזרחים תחת משטר טוטליטארי ובעיקר על הפחד והמחיר של ההתנגדות לשלטון. ספר כזה יכל להיכתב גם על ימי רוסיה של סטלין, סין, מזרח גרמניה, ולצערנו לא חסרים מדינות בהם יכולה עלילת הספר להתרחש גם כיום. כך שבניגוד לשאר סיפרות מלחמת העולם השניה שעוסקים באירועים ייחודיים למלחמת העולם השניה, ספר זה עוסק באירועים שקרו וקורים במקומות רבים. אך בכל זאת בחר הסופר להתמקד בברלין הנאצית ולו מהסיבה הפשוטה שאת אימת המשטר הנאצי הוא חווה שם על בשרו...

הספר מציב בפני הקורא שאלות לא פשוטות. איזה מחיר חייב אדם לשלם בכדי להתנגד לרשע, האם בשביל התנגדות חסרת תועלת כמו פיזור מכתבים נגד השלטון כדאי לאדם להפסיד את חייו, ומה עם כל האחרים שייפגעו מהמהלך. והשאלה העיקרית איך הייתי אני מתנהג אם חלילה הייתי בסיטואציה דומה.

הספר גם מזכה, ברמה זו או אחרת, את כלל התושבים בגרמניה מאחריותם לפשעי הנאצים. לטענת הסופר רבים מאוד התנגדו לנאצים אבל הפחד שלט בכל ומנע מהאנשים לפעול. הסופר מפריז מאוד במספר המתנגדים רעיונית לנאצים, וכך שם הסופר בפי השופט פרום את המשפט ש"חצי עם מכניס לכלא את החצי השני". וכן האנשים שמגיבים בפליאה על שטותו של כותב המכתבים שבחר לכתוב דברים שכולם יודעים, וכן לכל אורך הספר.
גם אם נקבל טענה זו עדיין תושבי גרמניה בזמן המלחמה אשמים בפשעי הנאצים ולו בגלל שהעלו אותם לשלטון אחרי שידעו על משנתם הגזענית. הם בחרו במפלגה הנאצית שלא הסתירה את תורת הגזע שבבסיסה. וכך גם גיבורי הסיפור בחרו בהתחלה בנאצים וחרטתם המאוחרת אחרי מות בנם ממעיטה מחומרת אשמתם אך לא פוטרת אותם מאשמה.
אבל עצם הטענה רחוקה מאוד מלהיות אמת. גם אם הפחד שלט הרי אי אפשר להכריח אנשים לאהוב ולחבק רוצחים. ואם נאצי שטבח ילד באכזריות היה מרגיש שילדיו בזים לו או שאשתו נמנעת מלחבק אותו או סתם עייפה.. הרי שההנאה הסדיסטית מהרצח היתה נפגעת ועמה גם התיאבון לרצוח. הרי אותם סאדיסטים לא הסתירו את מעשיהם אדרבה הם התגאו בזה והיה להם בפני מי. סיפורה של הדוורית שמחקה את בנה קרל מחייה אחרי שהתברר לה מה המפלצת הזו עשתה, זה בדיוק מה שלא קרה בגרמניה הנאצית, ואם היה קורה הרבה היה יכול למנוע חלק מזוועות השואה.

בניגוד להרבה ספרים שמשתמשים בפירוט של מין ואלימות בשביל למשוך את הקורא, ספר זה מתאפיין בתיאורים מינימאליים ככל האפשר וגם כשהיה הכרח לתאר אלימות זה נעשה בלא פירוט יתר, לדעתי זה מוסיף הרבה איכות לספר.

לסיכום: ספר איכותי, מעורר מחשבה שגם אם אינני מסכים עם חלק מהמסרים אותם רצה הסופר להעביר אני ממליץ על קריאתו בחום. ספר מהשורה הראשונה.

הספר מתאר את חייה של קייטי אישה מוכה שברחה מבעלה ואת הקשיים וההתמודדויות שלה עד שהיא מצליחה בסוף לצאת מהמשבר ולהקים את חייה מחדש. קייטי היא אשה שהצליחה במאמץ גדול ובהרבה אומץ לצאת מהמעגל האומלל שהייתה שרויה בו ועל אף הקשיים, האיומים, האלימות ומעל הכל אזלת היד של הרשויות היא מצליחה לעשות את מה שלמרבה הצער מליוני נשים מוכות בעולם לא מצליחות לעשות. הסיפור כתוב בחלקו הגדול במבט מתוך עיניה של קייטי בצורה שגורמת לך להזדהות מאד עם הדמות.
אבל המיוחד בספר איננו קייטי אלא דמותו של קווין וראיית העולם מתוך מוחו המעוות של קווין הבעל האלים. הסופר הצליח לתאר בצורה אמינה מה מתרחש במוחו הקודח של אדם אלים ואיך הוא מפרש את ההתרחשויות ואת רגשותיהם של האחרים.
גם דמותם של אלכס וילדיו מוסיפים מאוד לסיפור ולמרות שאנו לא קוראים על עולמם ממבט עינם הצליח הסופר לתת לכל אחד מהם אופי ודמות ברורים.
אך בספר יש עוד דמות שתופסת מקום די מרכזי, ג'ו. ולדעתי זה פוגע בסיפור ובתחושת האמינות וההיתכנות שלו והופך אותו מסיפור מקסים של התמודדות עם משברים לסיפור דמיוני עד הזוי ואף מטורף. וחבל.

הספר נכתב כספר דמיוני אך הוא בהחלט לא כזה. הסופרת לקחה את הסיפור של הטבח בתיכון קולומביין ב20 בדצמבר 1999 (סיפור שהיא מזכירה בקצרה כמה פעמים בספר)והפכה לסנגורית הרוצחים במשפט שלא התקיים מהסיבה הפשוטה ששם היו שני רוצחים שהתאבדו, אך הטענות על התעללות מצד תלמידים שם כלפי הרוצחים ואחרים ובפרט מצד הספורטאים שבהם נשמעו רבות אחר הרצח.

הדמיון בין הרוצחים שם לפיטר מהספר כמעט מוחלט. הם כפיטר גאוני מחשבים, מנותקים במידה זו או אחרת מהחברה וסובלים התעללויות. בספר כמו באירוע האמיתי הרוצח קורא לספורטאים לצעוד קדימה והם המטרה העיקרית של מסע הרצח. אך ככל הנראה בסיפור האמיתי היה מדובר בצמד פסיכופתים שנהנו מהאכזריות ומהרצח (אולי כתוצאה מיחס אכזרי בעבר כלפיהם, ואולי לא.) מה שממש אי אפשר לומר על פיטר בסיפור.

העלילה בספר טובה אך כבר קראתי עלילות טובות יותר. המיוחד בספר זה הוא שגם אחרי שאתה מניח אותו מהידיים אתה ממשיך שוב ושוב לחשוב על הטענות שהועלו בו. ובעיקר על השאלה עד כמה התעללות רגשית מצדיקה או לפחות מאפשרת באופן כלשהו לקבל את תגובתו הלא פרופורציונאלית של הנפגע ואפילו מעשה רצח.

לי הספר לא חידש חומר למחשבה וזה מהסיבה הפשוטה, חשבתי על שאלות מוסריות אלו עשרות ומאות פעמים בחיי. כי למרות שעברו כבר למעלה מחמש עשרה שנה עדיין הזכרונות של אותם ימים שבהם פשוט פחדתי כל יום כל היום מהצקות, מהשפלות, מהפגיעה המכוונת ומהדריכה ברגל גסה ואכזרית על היבלות, חוזרים אלי שוב ושוב. וזה על הפשע הנורא שהייתי רגיש יותר, עדין יותר ובעיקר שונה. שלא כמו בספר לא מדובר היה ברמות קיצוניות כל כך של אכזריות והיו גם צדיקים בסדום. אך כמו בספר הפגיעות היו כואבות ביותר,יום יומיות ובמקרה הטוב המבוגרים לא התערבו (במקרה הרע הם התערבו לרעתי).

כשאני מביט בעיניים של בוגר אני יכול להבין שבכל רדיפה והתעללות חברתית יש מעט רשעים רוב ש"רק" צופה מהצד בלא להתערב מפחד להיות קרבן בעצמו להצקות, והצוות החינוכי שבדרך כלל מבחינתו מי שיש איתו בעיות רבות הוא בעייתי, בדרך כלל אין את המבוגר האחראי שיתאמץ להבין שלפניו לא תלמיד שמעורר בעיות אלא קרבן. אך בעיניים של נער זה נראה כאילו כולם נגדך והעולם סוגר עליך. הבעיה מחמירה כשבסוף אתה מתפרץ ומגיב ואז זה מהווה בעיני ה"מבוגרים" ראיה שאתה אלים/בעייתי ואין דבר יותר מתסכל מלהענש כשאתה יודע שהצדק איתך ולראות את החלאות שמציקים לך תמיד לועגים לאידך כשהם כמובן לא קיבלו את העונש הראוי להם.

לשמחתי בהמשך הדרך למדתי להכיר שיש גם אנשים טובים שבזכותם יכולתי לחזור ולהאמין בחברה, ומכיוון שמה שלא מחסל אותך מחשל אותך הרווחתי את האומץ המוסרי לעמוד על דעתי ולעשות את הטוב גם מול לעג וביקורת, וכמו כן את הרגישות להבין את אלו שהחברה לא מבינה ולראות את המיוחד באנשים שאחרים יראו את המיוחד שבהם רק בעוד שנים. אך למרות כל זאת עד היום יכולים לעבור עלי לילות שלמים בלי שינה רק בגלל הכאב שבזכרונות שאולי כהה עם השנים אך בהחלט לא נתרפא.

לי ברור שלמרות כל המתואר בספר זה לא מצדיק רצח(בדיוק כמו שלדעתי, בניגוד לנאמר בספר, גם לאישה מוכה אין זכות לרצוח), אך זה כן נסיבות מקילות. מה שלחלוטין אינני מקבל זה את ההצדקה ואפילו החלקית של רצח אנשים תמימים בגלל שאחרים פגעו בך ולכן אינני מקבל את ההזדהות שהסופרת מנסה ליצור כלפי מפלצת (כן מפלצת!) שרוצחת עשרה אנשים ופוצעת עוד תשעה עשר כשחלקם לא עשו לו כל רע ואף לא יכלו לעשות לו רע (כמו אותה ילדת תסמונת דאון), אך לגבי הרצח של מאט וחבורתו הנושא מורכב יותר ואת דעתי כתבתי.

אהבתי את תיאור דמותה של ג'וזי בספר (למרות הבוז שאני חש כלפי אנשים מסוגה) המאפיינת את אותם אלו ששותקים ואף מצטרפים לרעים מחוסר יכולתם ללכת עם מצפונם כנגד החברה, אך בהמשך המחיר של הליכה כנגד המצפון לא קל יותר. במקרה הטוב זה יסורי מצפון ובמקרה הרע הם משלמים באישיותם שהופכת לרדודה ואפלה בדומה לחברה שאותה בחרו לעצמם.

לסיכום: ספר טוב מסוג הספרים שממשיכים לחשוב עליהם הרבה גם זמן ארוך אחרי שכבר שוכחים את רוב הפרטים הקטנים של העלילה. רק חבל לדעתי ששפתו של הספר די זולה והקללות הזולות החוזרות בו שוב ושוב בהחלט פוגמות בטעמו של הספר.

אחד הספרים המוזרים ביותר שקראתי מעודי: מצד אחד אי אפשר שלא להתענג מהכתיבה המעולה, מיכולת הביטוי המדהימה ומהסגנון המעניין של הספר. אך ככל ספר גם קובץ סיפורים זה בא לבטאות דעות מסויימות שאמורות להיות המחשבות של הסופר. אך לדעתי המושגים דעה ומחשבה מגדירים את דעותיו המקוריות והעצמיות של האדם אך בקובץ הספורים שלפנינו אין כלל דעות עצמיות של הסופרת אלא זה מעין ציטוט של הדעות המקובלות כיום בחברות רבות בעולם המערבי. ומכיוון שבשביל להביע דעה צריך שיהיה לאדם דבר כזה, מהווה הספר ראיה לכך שלא כל סופר הוא איש רוח שדעתו ראויה להישמע, ובוודאי שלא בהכרח שדעתו של סופר עדיפה על דעתו של מהנדס לדוגמא וזאת למרות שכיום משום מה יש משקל יתר לדעתם של "אנשי רוח".
דבר נוסף שמאפיין את הספר זה ההקצנה וראיית העולם בשחור לבן. כך שכל מייצגי הרע לדעת הסופרת, אנשי הדת, הלוחמים נגד הפלות וכל מייצגי הדעות והסגנון שאינם מאפיינים את המקובל בעולם המערבי, הם מושחתים, שקרנים, חסרי גבולות ויש בהם כל רע. ולעומתם כל המייצגים את הטוב לשיטת הסופרת הם טובים, מושלמים ואין בהם כל חיסרון. ולדעתי זה מוריד מאוד מהספר ומוכיח שוב על רמת המחשבה שעומדת מאחרי כתיבת הספר...
אך לא הכל שחור ובהחלט נהניתי מחלק מהסיפורים ובפרט מהסיפור "פנס אריסטו".

בשביל שרעיון כלשהו יהפוך לאידיאה שיש מקום להתאמץ ולהגשימה נדרש הרעיון לעמוד בשלושה מבחנים: א. צדק. אם ועד כמה זה תואם את הצדק. כי רעיון לא צודק אין לו זכות קיום. ב. ישימות. שהרי רעיונות צודקים ולא ישימים יש למכביר ומה הטעם ברעיון צודק ככל שיהיה אם איננו ישים. ג. מחיר. ישנם רעיונות צודקים וישימים אך הרעיון לא מצדיק את המחיר היקר שמשלמים עבורו.

ואתחיל מהסוף: המחיר של הקומוניזם הוא יקר עד שגם אם הוא צודק וישים הרי שהוא לא מצדיק את המחיר. הרעיון הקומוניזם נוגד את הטבע האנושי, מחייב עוני לכולם (ארחיב בזה בסעיף הישימות) ומבטיח שלטון רודני שיגבר על רצון האדם בנכסים, רכוש וקניין. מה שמהווה סיכון שהתממש למרבה הצער לרודנות וטבח באזרחים על ידי השלטון. למעשה מספר ההרוגים על ידי נושאי הדגל של הקומוניזם גדול בהרבה אף ממספר ההרוגים בשם הרעיון הנאצי. ייתכן שהספר הזה הוא הספר הקטלני ביותר בהיסטוריה ובכלל אחד הארועים הקטלניים בהיסטוריה, אפילו פצצת מימן זה משחק ילדים למולו.

הישימות: 1. ללא ספק הטבע האנושי נוטה לרכושנות, לתחושת "שלי", הניסיון למנוע זאת מחייב התערבות כוחנית קבועה. מעבר לזה רוב ככל בני האדם יתאמצו הרבה בשביל להרוויח אך ישקיעו את המינימום האפשרי של מאמץ כשהרווח קולקטיבי ולו בגלל שהם יקבלו את אותו הרווח גם בפחות מאמץ. כך לדוגמא בספר "לך לך בני" מספר הסופר על קזחים בקולחוז חקלאי שאולצו לגדל מלפפונים למרות שהם לא סבלו ירק זה, מה שהביא לכך שהם נתנו לירקות להירקב בשדות ולא מנעו גניבות מהשדות שהרי ממילא לא הם אלה שיהנו מפרי עמלם.
2. סיבה נוספת שהרעיון לא ישים היא שהמשאבים העולמיים למרבה הצער הינם מוגבלים כך שאם רוצים לחלקם בשווה עם כל בני האדם הרי שבהכרח כולם יסבלו ממחסור. כמובן שנושאי הדגל הקומוניסטי לא סיפרו לקהל האוהד את האמת הפשוטה הזאת אך סביר להניח שרוב בני האדם יכלו להבין זאת לבד. הסיבה שהם תמכו ברעיון בכל זאת פשוטה. העשירים הם מעטים והעניים רבים והעניים האמינו בטעות שהקומוניזם שיקח מהעשירים ישפר את איכות חייהם. מלבד זאת לרוב בני האדם הרבה יותר קל לסבול עוני אם גם האחרים יהיו עניים... למעשה גם אם יסכימו לסבול עוני עולמי בשם הצדק הרי שבמציאות זה כמעט בלתי אפשרי שהרי תמיד יהיו בעלי כוח ומכיוון שיהיה ביכולתם לחיות ברווחה הרי שהם לא יוותרו על זה ויסבלו מעוני. כך גם הוכיחה ההיסטוריה שבעוד שהעמים שתחת שלטון קומוניסטי סבלו וסובלים מעוני מחפיר הרי שנציגי השלטון חיו ברווחה. (יוצאת דופן היא קובה שהעם שם אמנם חי בעוני אך גם השלטון שם די שותף עם העם בסבל).

הצדק: בעניין זה הדברים פחות ברורים ולא מדובר בשחור ולבן. הקפיטליזם בו ליוצר הרווחים אין הנאה מהרווח שנוצר על ידו לא מהווה את שיא הצדק. אך מנגד גם הרעיון הקומוניסטי לא נראה לי מוצדק. בפירוש לאדם יש זכות יתר על רעיונותיו שמביאים רווחים והוא לא אמור להתחלק בזה עם החברה בצורה שלא תתן לו שום יתרון על מי שלא חידש את הרעיון הרווחי. הדבר נכון לא פחות לגבי עמל פיזי, ברור שלחקלאי שטרח ועמל יש יותר זכות בפירות מאשר לתושב העיר שלא עמל בזה כלל.
מלבד זאת צבירת רכוש היא מאפיין אנושי בסיסי באופן טבעי ולכן לא שייך לטעון שזה נוגד את הצדק בדיוק כמו שהעובדה שאדם מעדיף את חייו על פני חיי האחר אינה נוגדת את הצדק, שהרי כל דבר שהוא טבע אנושי בסיסי הוא מוצדק מעצם היותו כזה.
גם אם יטענו שבכל זאת הרעיון אולי מוצדק הרי שבשביל לשנות שיטה בה חיים בני האדם שנים רבות כל כך צריך שיהיה ברור כמעט לחלוטין שהרעיון צודק, בעוד שלהשאיר מצב קיים מספיק שיש ספק.

מה שבכל זאת טוב בספר זה האפשרות לשלב רעיונות מתוכו בתוך השיטה הכלכלית הקיימת. לדוגמא לקבוע אחוז מסויים מהרווח ששייך לאלו שטרחו עליו בפועל כך שלפועל תהיה זכות ליהנות מפרות הרווח של מפעלו ולא רק לקבל משכורת. אך גם בזה יתכנו בעיות וכל שינוי בשיטה צריך להיות רק אחרי שיבדקו טוב טוב אם לא תהיה פגיעה לא מוצדקת בבעלי המפעלים, האם הכלכלה לא תיפגע בצורה שלא מצדיקה את השינוי והאם באמת העובדים ירוויחו מהשינוי.

ספר יפה, מרגש, מקורי ומרתק. אבל הספר לוקה בסטראוטיפיות יתר, כך שכל הגברים בספר מתוארים כקלי דעת בוגדניים או הרפתקנים, חסרי תובנה רגשית ורגישות (אשוק שונה אך זה היחיד) והנשים מקבלות תכונות נשיות בצורה מוגזמת כך הבית נשמר ע"י הנשים בדיוק כמו שהבעל רצה לפני מותו כשהם משלמים על זה מחיר יקר מאוד, אנג'ו מגיבה לאירועים בדיוק כמו שהיית מצפה שייכתב בסיפור שמספר על בנות, ובעיקר סודהא בעקבות מה שעובר עליה מגיבה ברגשנות יתר ובדחייה כלפי כל הגברים ואף כלפי הגבר שאוהב אותה באמת ובתמים.
לי אישית מפריע מאוד לקרוא ספר שנכתב ע"פ הסטריאוטיפים ושבהם הדמויות נוהגות בדיוק כפי המצופה מדמותם, מה שהרס לי הרבה את ההנאה מהספר וחבל.

וכך נכתב על הספר: חרבת חזעה, הנובלה שהפכה לקלאסיקה מיד עם פרסומה (1949) מגוללת את סיפורו של הכפר הערבי הדמיוני חִרְבֶּת חִזְעָה, ואת סיפורם של תושביו שגורשו מביתם במהלך מלחמת העצמאות. הסיפור נכתב עוד לפני סיומה הרשמי של המלחמה, ולמעשה היה יצירת הספרות הראשונה שהתמודדה עם אירועי 1948 ועם השאלות הקשות הנגזרות מהם – שאלות של מוסר, אחריות, גלות ופליטוּת. הסיפור אתגר את הציבור בישראל ועורר ויכוחים ותגובות מעורבות, ועם זאת רבים ראו בו הישג ספרותי רב-ערך. בכרך כלולות שלוש נובלות נוספות המעזות, דווקא בעת מלחמה, להטיל ספק בקיומו של אידיאל טוהר הנשק.

ס' יזהר, יליד רחובות (2006-1916) הוא מגדולי הסופרים בימי קום המדינה, איש חינוך ורוח וחבר כנסת. חתן פרס ישראל לשנת 1959 פרס א.מ.ת לשנת 2002. ספרו סיפור חרבת חזעה ראה אור לראשונה בשנת 1949.

ספר זה באמת מאתגר את הציבור בישראל אך לא כדברי ההבל שקושקשו על ה"ספר" אלא האתגר להתמודד עם ספרות ישראלית הראוייה לפרס ש.ק.ר ועם תופעת ה"אוטו-אנטישמיות".

האוטו-אנטישמיות היא תופעה מדהימה שלא נחקרה די הצורך זה סוג של שנאה עצמית תהומית והבנה מוחלטת של האוייב, כך שכל פעולה של האוייב ויהיה זה מעשה הזוועה השפל ביותר מקבל הצדקה אוטומטית, וכל פעולה ישראלית ללא יוצא מן הכלל זוכה אוטומטית לכל גינוי. לעיתים אינך יכול להבחין בין האוייב המקורי לחבירו שממוצא יהודי.

חרבת חזעה זה "ספר" מסוג זה שלא היה מבייש את הפרוטוקולים של זקני ציון. מדובר בספר שמחוייבתו לעובדות הינה מינימאלית ביותר וכל האמצעים כשרים בכדי להכות ביהודי התורן - מדינת ישראל. כך "שוכח" ה"סופר" את נסיונותיה של ישראל להגיע להסכמה לפני קום המדינה (ההסכמה לתכנית החלוקה של האו"ם לדוגמא)את סירובם של הערבים להגיע לשלום ובעיקר את הירי והלחימה מכל כפר ערבי כמעט. כמו כן העדיף הנ"ל להתעלם מהבריחה הערבית מרצון מהכפרים הערביים והעדיף להציג את הדברים כאילו כל בעיית הפליטים היא בעקבות גירוש הערבים ע"י צה"ל.

וכך נוצר לו ספר שמתאר את חיילי ישראל הרשעים מול האוכלוסייה הערבית הטובה והתמימה שרק חפיצה בשלום. החיילים מתוארים כשטניים ועם רמיזות עבות לנאצים כשלשם כך הוא משתמש ב"קרונות" "גירוש" ועוד מושגים כגון זה, רק את תאי הגזים הוא שכח..

העובדה שהנ"ל הינו זוכה פרס ישראל מהווה אות קלון למדינה בכלל ולאלו שהחליטו על מתן פרס זה בפרט. אמנם חופש הביטוי הוא ערך מקודש במדינות דמוקרטיות אך גם לחופש ביטוי אמור להיות גבול. ובדיוק כמו שהפרוטוקולים של זקני ציון לא חוסה בצלה של חופש הביטוי כך גם היצירה המעוותת הזאת. אין בחופש הביטוי היתר לכל אדם להשמיץ ככל העולה על רוחו. וכמו שאין חופש הביטוי מתיר להשמיץ אדם פרטי כך אין סיבה שהוא יתיר להשמיץ את המדינה וחייליה.

חבל שהזבל הזה מוחזר שוב לטובת שונאי ישראל שהמירו את האנטישמיות הקלאסית ברדיפת מדינת ישראל וספר זה מהווה להם "ראיה" שאף היהודים מודים בטענותיהם. ובקיצור החמאס לא היה כותב את זה יותר טוב.

זה מה שכתוב על הכריכה "בתו של שומר הזיכרון היה הספר המפתיע ביותר של ארה"ב בשנים 2006-2007. הבשורה על הספר המרגש של הסופרת האלמונית החלה עוברת מפה לאוזן. ללא כל מסע פרסומי או יחצ"ני קנה לו הספר קהל קוראים נאמן והוא טיפס בעקביות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס עד שהגיע לראשה. שם נשאר במשך שנה תמימה."
אחרי הקדמה כזאת ברור שהציפיות הם בשמיים, ובפרט אחרי שקיבלתי המלצות חמות על הספר. אך כגודל הציפיה גודל האכזבה, מדובר בספר בינוני שמתחיל עם רעיון טוב ועם הרבה פוטנציאל לספר איכותי אך חוץ מהתחלה מוצלחת אין בספר כלום. העלילה גרועה, הכתיבה לא זורמת והייתי צריך הרבה סבלנות ומאמץ בכדי לגמור את הספר (דבר נדיר אצל תולעת ספרים שכמוני).
אך מעבר להיותו של הספר בינוני ומשעמם התבלט הספר ברדידותו וברמה הילדותית של התובנות שבו. אם אתמצת במשפט אחד את התובנות שבספר זה יהיה כך - "עשית לי עוול ולכן אתה אחראי לכל חולשותי ומעשי הרעים מעתה ועד עולם." כך נורה שאף לא יודעת שנעשה לה עוול יכולה להשתכר, לבגוד, להיות אשה ואם גועלית והכל מוצדק כי הרי נעשה לה עוול. ודווקא העוולה שכ"כ מודגשת בספר באמת מתגמדת מאוד לאחר מחשבה כשרואים את אופייה הבעייתי מאוד של נורה ואיך מצבה הנפשי מתערער מלידת תינוקת מתה(כשנשאר תינוק חי)מה שאומר שאם היא הייתה מתה אחרי שנים וכמו שהעריך בעלה הרופא הרי שמצבה היה מדורדר עשרת מונים. כך שגם אם לא אסכים עם מעשיו בהחלט אני יכול לגלות להם הבנה.
בספר גם מתואר המעשה של ד"ר הנרי כנורא וכלא ניתן למחילה בעוד קרוליין היא הדמות הנערצת על הסופרת ושוב מדובר ברדידות מחשבתית. בעוד שדיוויד הנרי עשה מה שעשה בכדי להגן על רעייתו ומתוך אמונה שהוא עושה מה שנכון. הרי שהיא ביצעה פשע נורא של חטיפת תינוקת מאימה ובהמשך גם מאביה שרצה להחזיר את התינוקת אליו, וזה בידיעה ברורה שהיא מבצעת פשע כשלצורך זה היא בורחת מעירה כדי שלא תוכרח להחזיר את התינוקת שחטפה.
לכל אורך הספר התנהגותו של דיוויד הנרי מעוררת הערצה. אם זה בטיפולו המסור בחולים, אם בסבלנות שמגלה כלפי נורה שלא ראוייה כלל לייחס סבלני זה, ואם בהתמודדות עם בנו פול כשהדוגמא הבולטת בספר היא סבלנותו המופלאה של דייוויד לפוגרום של פול וחבר מרעיו בחדר החושך, ותגובתו המאופקת והשקולה להרס עבודת הצילום היקרה לו כל כך.
ההשוואה בין הקשרים המפוקפקים של נורה עם גברים שונים לקשר של דיוויד עם רוזמרי מתבקשת. נורה היא קלת דעת, חסרת מוסר, ומניעיה הם אגואיסטיים כמעט לחלוטין. בעוד דיוויד שקול ואחראי, מניעיו מוסריים, ואף הטעויות שלו נעשו מרצון לגונן על אחרים.
המסקנה המתבקשת מהספר היא שדיוויד אמנם טעה אך לא הוא האשם בזוגיות הגרועה המתוארת בספר אלא נורה. אך הסופרת בחרה לפרוק את האחריות מצוארה של נורה ולהציב את דיוויד אל עמוד הקלון. רק חבל שלא טרחה להסביר למה דיוויד אשם בזה, כנראה בגלל שגם היא בעצמה לא חשבה על זה יותר מדי.