“לפעמים אני חושבת איך זה להיות כל מיני דברים. איך זה להיות האיש שעוטף את הקרמבו, למשל. האם זו עבודה כיפית ומיוחדת, או שמא זו סתם שגרה מעצבנת בשכר נמוך, ובנוסף לכל כבר אין שום חשק לאכול קרמבו אף פעם. או איך זה להיות טסטר, בוחן נהיגה. לבוא מדי בוקר לעבודה ושעה אחרי שעה לחוות נהיגה גרועה פחות או יותר ולבלום אנשים. או להיות פקיד של ההוצאה לפועל. לחזור הבית ולספר לילד מה עשית היום: "היה יופי של יום. עיקלתי חמש מכוניות, ושבע פלזמות". ממש נפלא. או להיות שוטר. אחד שאמון על שמירת החוק והסדר, אבל נדרש להתעמת כל היום עם לכלוך ורוע אנושי. בכלל, כל תפקיד שכרוך בעבודה מול אנשים אבל בלי אינטראקציה חיובית או מהותית איתם מעורר את הסקרנות שלי. שירות לקוחות בחברה סלולרית, פקיד קבלת קהל במשרד הפנים, דברים כאלה.
לפעמים אני חושבת איך זה להיות כל מיני דברים. למשל: איך זה להיות סופר, גבר, של ספרים רומנטיים. ספרים מהסוג שקהל היעד שלהם הוא בעיקר נשים. האם הוא אוהב את מה שהוא עושה? האם הוא נהנה ממפגשי החתמה בחנויות ספרים, ומעשרות הנשים שבאות לבקש חתימה? האם החברים שלו צוחקים ממנו, או שהוא בכלל שומר את זה בסוד, ומפרסם בשם בדוי? האם יש לו בכלל חברים, או שכל החוג החברתי שלו מלא "ידידות" ו"מעריצות"? האם הוא מכוון בכל פעם לכתוב ספר מהסוג הזה, או שההצלחה מהספר הראשון שכנעה אותו לבנות נוסחה ולהיצמד אליה?
כך או כך, ניקולס ספארקס הוא כותב סיטונאי של רומנים רומנטיים. יש "הוא", יש "היא", שניהם עברו דברים בחיים, שניהם התמודדו עם קשיים, אבל חוץ מזה שניהם טובים מאוד. למעשה כולם טובים מאוד. חוץ מהרשעים ההכרחיים. בסופו של דבר "הוא" הטוב, ו"היא" הטובה, פוגשים זה את זה, מתמודדים בנחמדות עם כל מה שהחיים מזמנים להם, נוסעים יחד אל השקיעה, וחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.
וכך גם בספר הזה. קייטי בורחת מאלימות בבית, פוגשת חברה מתוקה, וגם אלמן מתוק, עם שני ילדים מתוקים, והספר מנחה אותם להתחיל מחדש. יופי? אז זהו, שלא. הייתי פוטרת את הספר כעוד ספר מתוק ולא מזיק, לחובבי הז'אנר, או כהגדרת יעל "בועת סבון בשמש " צבעונית ומהנה, ולא מותירה דבר אחריה. אבל אני לא יכולה לעשות את זה במקרה של הספר הזה. כי כאן המתיקות גוררת התחמקות מהתמודדות אמיתית עם קשיים אמיתיים, בסיטואציה שכיחה למדי. וההתחמקות הזאת יוצרת פערי אמינות בלתי סבירים בעלילה.
==== אזהרת ספוילרים מכאן ואילך ====
קייטי, או אירן בשמה המקורי, נמלטת מבעל קנאי ומכה. היא לא הצליחה להתלונן נגדו במשטרה, כי הוא עצמו שוטר, והחברים שלו שמרו עליו בסולידריות רבה. עד כאן הגיוני למדי. למרבה השמחה אלכס, אותו היא פוגשת בעיירה הקטנטונת אליה היא נמלטת, הוא שוטר לשעבר. כך הוא מזהה את היותה אישה מוכה. אלא שכל ציפייה שהשוטר הטוב ינצח את השוטר הרע, נבדית במהלך הסיפור. זה לא מה שקורה. הפתרון בסוף הוא הפתרון הקל ביותר: הבה נגרום לו להפליל את עצמו ולהשניא את עצמו מקצועית, ואז נדרדר אותו לשתייה מוגזמת, כך שכשהוא יבוא לנקום באשתו, הוא יהרוג את עצמו, ויחסוך צער רב מכל הנוגעים בדבר. וגם יאפשר לקייטי לחזור אל שמה האמיתי, ולהתחתן עם אלכס כדת וכדין. נכון שהמציאות אינה רומן רומנטי, אבל גם רומן רומנטי אינו פנטזיה גמורה, וצריך להיות אמין.
זה בלי להזכיר את החיכוכים הקטנים בחיים שחסרים בספר הזה. אין לקייטי בעיות בעבודה, או עם בעל הבית שלה, ואין לאלכס שום בעיות מול רכלני העיירה הקטנה, או אפילו התנגדות וקושי מצד ילדיו הצעירים והיתומים. אל מול הדמויות הפלקטיות והשטוחות והטובות, דווקא דמות המנוול נבנית בצורה מורכבת, ולכן הוא היה היחיד שגרם לי להזדהות, וגם לתת לספר את הכוכב השלישי שלו.”
