“לצערנו, עלילת הספר מבוססת על מקרה אמיתי ומתמקדת בנער דחוי שערך מסע נקמה אכזרי במיוחד. מסע זה ערך ככל הנראה כתשע עשרה דקות. עם זאת, השלכותיו קשות וארוכות טווח. ספר מזעזע ועצוב, אבל לדעתי חשוב לקריאה עבור מורים, הורים ובני נוער (אלה המקובלים ואלה שאינם מקובלים). אסיים בציטוט מעורר מחשבה ותהיות, כמו כל הספר כולו: "נראה לי שחיים של אדם אמורים להיות כמו סרט די. וי. די. אפשר לראות את הגרסה שכולם רואים, או לבחור את גרסת הבמאי - כפי שהוא רצה שיראו את הסרט, לפני כל התערבות אחרת".”

“לא ממליץ לקרוא. אמנם נתתי 3 כוכבים, בגלל שהכתיבה הייתה טובה, הרעיון לסיפור היה טוב והחצי הראשון לספר היה טוב, כשהרקע מסופר. אבל הסיפור לא מתקדם ולא חידש כלום (סך הכול ילד שרצח נערים בתיכון כי סבל מהצקות, אבל שום דבר מתוחכם בתסריט), אין שום טוויסט בעלילה (חוץ מהסוף, וגם שם זה היה טוויסט גרוע), והסוף ממש גרוע ומעצבן.”

“אין לי מילים על יכולתה במילים לתאר מספר רב של דמויות בעומק תוך תחושה של הבנה של כל דמות על יחודיותה ומורכבותה. להכניס את הקורא לסיטואציות של האירועים תוך נגיעה בנושאים חברתיים בעיתיים ומגוונים ללא שיפוטיות יתר אבל עם יצירת הזדהות עם הדמויות שהסופרת רוצה שנזדהה עמם”

“ספר בעל עלילה חזקה ומסר חזק לא פחות, אבל מאוד לא פשוט לקריאה. ג'ודי פיקו היא סופרת מהאהובות עלי, הכישרון שלה לתאר השתלשלות אירועים מנקודת מבט של דמויות שונות וליצור מארג מיוחד בא לידי ביטוי גם כאן, אבל בסיס העלילה לא קל, במיוחד כי למרות ההקצנה והחירות הספרותית בה נוקטת המחברת, בסיס העלילה הוא ילד שעובר התעללות מתמשכת ע"י בני גילו, בעוד יחסם של המבוגרים נע בין אדישות לסבלו לבין שותפות (לא בהכרח מכוונת) בפגיעה בו. אני חושבת שנדירים הילדים שלא חוו הצקות בשלב זה או אחר בילדותם, וגם אם הרוב לא חוו הצקות קשות ומשפילות כפי שמתואר שפיטר חווה, חוויית הקריאה קשה ומעוררת אי נעימות חזקה (ספוילרים בהמשך) אני אישית ניסיתי להבין את הדמויות המבוגרות בספר - איך נוצר מצב שילדים בכיתה ה' מתעללים קבוע בילד בגן, וגם לאחר שהוריו והגננת מודעים לכך לא נעשה כלום בנדון ומאפשרים לילדים להמשיך ולהציק לו, ואיך בסיטואציה בה פיטר הופשט ממכנסיו בקפיטריה המורה שנכח שם הסתפק בלצעוק בכלליות ומשם המשיכו לסדר היום, כשמדובר במעשה שנכנס להגדרה של הטרדה מינית/מעשה מגונה. ובמיוחד לא הבנתי את האדישות של ההורים למה שפיטר עבר, במיוחד לאור כך שאחיו הוצג כדמות שתרמה תרומה משמעותית להתעללות בו, ולכך שבמבט מהצד נראה שמדובר במקרה קלאסי של נער שעשוי להתאבד. דווקא בגלל שהמשפחה הוצגה כנורמטיבית והאם במיוחד הוצגה כדואגת ואוהבת, העניין לא ברור. מהצד השני, התמונה הכללית לא מאוד רחוקה מהמציאות המוכרת, ובתור מי שגדלה ביישוב קטן ומכירה את החוויה של לימודים בחברת אותם ילדים מגן הילדים עד התיכון ואת המציאות בה משהו שעשית בגן יכול לרדוף אותך עד לגיוס, היו קטעים שלא יכולתי שלא להזדהות, ובעיקר לתהות לגבי היתכנות של מקרים כאלו בארץ, מה שבתכלס הגיוני לאור כך שרוב האוכלוסייה מגיעה בשלב מוקדם יחסית בחיים לגישה חוקית לנשק. בשורה התחתונה - אני חושבת שהספר הזה יכול להיות פרקטי להדרכות של אנשי חינוך.”

“לצערנו, עלילת הספר מבוססת על מקרה אמיתי ומתמקדת בנער דחוי שערך מסע נקמה אכזרי במיוחד. מסע זה ערך ככל הנראה כתשע עשרה דקות. עם זאת, השלכותיו קשות וארוכות טווח. ספר מזעזע ועצוב, אבל לדעתי חשוב לקריאה עבור מורים, הורים ובני נוער (אלה המקובלים ואלה שאינם מקובלים). אסיים בציטוט מעורר מחשבה ותהיות, כמו כל הספר כולו: "נראה לי שחיים של אדם אמורים להיות כמו סרט די. וי. די. אפשר לראות את הגרסה שכולם רואים, או לבחור את גרסת הבמאי - כפי שהוא רצה שיראו את הסרט, לפני כל התערבות אחרת".”

“לא ממליץ לקרוא. אמנם נתתי 3 כוכבים, בגלל שהכתיבה הייתה טובה, הרעיון לסיפור היה טוב והחצי הראשון לספר היה טוב, כשהרקע מסופר. אבל הסיפור לא מתקדם ולא חידש כלום (סך הכול ילד שרצח נערים בתיכון כי סבל מהצקות, אבל שום דבר מתוחכם בתסריט), אין שום טוויסט בעלילה (חוץ מהסוף, וגם שם זה היה טוויסט גרוע), והסוף ממש גרוע ומעצבן.”

“אין לי מילים על יכולתה במילים לתאר מספר רב של דמויות בעומק תוך תחושה של הבנה של כל דמות על יחודיותה ומורכבותה. להכניס את הקורא לסיטואציות של האירועים תוך נגיעה בנושאים חברתיים בעיתיים ומגוונים ללא שיפוטיות יתר אבל עם יצירת הזדהות עם הדמויות שהסופרת רוצה שנזדהה עמם”

“ספר בעל עלילה חזקה ומסר חזק לא פחות, אבל מאוד לא פשוט לקריאה. ג'ודי פיקו היא סופרת מהאהובות עלי, הכישרון שלה לתאר השתלשלות אירועים מנקודת מבט של דמויות שונות וליצור מארג מיוחד בא לידי ביטוי גם כאן, אבל בסיס העלילה לא קל, במיוחד כי למרות ההקצנה והחירות הספרותית בה נוקטת המחברת, בסיס העלילה הוא ילד שעובר התעללות מתמשכת ע"י בני גילו, בעוד יחסם של המבוגרים נע בין אדישות לסבלו לבין שותפות (לא בהכרח מכוונת) בפגיעה בו. אני חושבת שנדירים הילדים שלא חוו הצקות בשלב זה או אחר בילדותם, וגם אם הרוב לא חוו הצקות קשות ומשפילות כפי שמתואר שפיטר חווה, חוויית הקריאה קשה ומעוררת אי נעימות חזקה (ספוילרים בהמשך) אני אישית ניסיתי להבין את הדמויות המבוגרות בספר - איך נוצר מצב שילדים בכיתה ה' מתעללים קבוע בילד בגן, וגם לאחר שהוריו והגננת מודעים לכך לא נעשה כלום בנדון ומאפשרים לילדים להמשיך ולהציק לו, ואיך בסיטואציה בה פיטר הופשט ממכנסיו בקפיטריה המורה שנכח שם הסתפק בלצעוק בכלליות ומשם המשיכו לסדר היום, כשמדובר במעשה שנכנס להגדרה של הטרדה מינית/מעשה מגונה. ובמיוחד לא הבנתי את האדישות של ההורים למה שפיטר עבר, במיוחד לאור כך שאחיו הוצג כדמות שתרמה תרומה משמעותית להתעללות בו, ולכך שבמבט מהצד נראה שמדובר במקרה קלאסי של נער שעשוי להתאבד. דווקא בגלל שהמשפחה הוצגה כנורמטיבית והאם במיוחד הוצגה כדואגת ואוהבת, העניין לא ברור. מהצד השני, התמונה הכללית לא מאוד רחוקה מהמציאות המוכרת, ובתור מי שגדלה ביישוב קטן ומכירה את החוויה של לימודים בחברת אותם ילדים מגן הילדים עד התיכון ואת המציאות בה משהו שעשית בגן יכול לרדוף אותך עד לגיוס, היו קטעים שלא יכולתי שלא להזדהות, ובעיקר לתהות לגבי היתכנות של מקרים כאלו בארץ, מה שבתכלס הגיוני לאור כך שרוב האוכלוסייה מגיעה בשלב מוקדם יחסית בחיים לגישה חוקית לנשק. בשורה התחתונה - אני חושבת שהספר הזה יכול להיות פרקטי להדרכות של אנשי חינוך.”