ביקורת ספרותית על סטונר מאת ג'ון ויליאמס
ספר טוב

---

מה יש בספר הזה? לכאורה הסיפור חסר משמעות. אין עלילה, אין גיבור קלאסי אבל גם אין אנטי-גיבור קלאסי. הכתיבה פשוטה, ישירה ולא מתחכמת- מספרת לנו בכל רגע מה הנוף, הרגשות והמחשבות. תפניות האירועים צפויות ואין אף רגע מובהק של קתרזיס או שיא. ובכל זאת- זה ספר טוב, מרתק ומרגש.

העלילה כביכול היא בדיוק מה שמתואר על העטיפה- חייו של ויליאם סטונר, מהרגע שבו התחיל את לימודיו באוניברסיטה ועד הרגע שבו סיים אותם, כפרופסור לספרות אנגלית. חייו של סטונר אינם קשים במובן המובהק, אבל דומה שאין לו אף רגע של חסד: כמעט אף פעם הצלחתו המקצועית אינה מתיישרת עם הצלחה בחייו האישיים, וכל פעם שאחד מהתחומים מתיישר השני חוזר ליפול ולהיכשל.
סטונר נאבק בביישנותו, באשתו המאנית-דיפרסיבית, בעמית נקמן ובחיים שלא מצליחים לקלוט בתוכם אדם כמותו. הספר מציף למולנו את השאלה הגדולה: האם באמת יש איזשהו סט בסיסי של כלים אישיותיים שאי אפשר להסתדר בלעדיו?
אנחנו עדים למאבק נואש, מאבק של אדם שלעולם אינו מצליח לבטא את רגשותיו באופן הנכון, וסופו שהמציאות טופחת על פניו. הוא לכוד במעגלים של בחירות שגויות, אנשים קשים ומציאות בלתי מתפשרת. המאבק הכי מובהק הוא כמובן מול אשתו- שבניגוד הגמור אליו מצליחה להוציא לפועל בדיוק כל דבר שהיא רוצה בו, ומכריחה את הסובבים אותה לחיות באומללות חסרת מוצא.
סטונר בוחר בשלב כלשהו בדרך של אדישות, כמעט קהות חושים, בה הוא נאחז בכלי היחיד שלו, בדרך היחידה שלו לבטא את עצמו, הלא היא הלמידה וההוראה. בדומה לאמנים גדולים ומתוסכלים, הוא עובד מתוך להט ואהבה, משוקע כל-כולו, אבל בדומה לאותם אמנים, רק לרגעים מעטים מצליח להעביר את החוויה העזה שלו לתלמידיו.
רגע אחד של סערה, של התרחשות רגשית עמוקה, שוברת שגרה מתרחש במפגש שלו עם הסטודנטית הצעירה, וגם כאן הכשלון הצפוי מראש גורר את סטונר חזרה לאדישות ולקיהיון החושים שבו הוא מתנהל בעולם.

סטונר מציב מולנו את האנשים האפורים, השקופים בעולם שלנו, את העצב שמשוקע באנשים שנולדו אחרים ולעולם לא למדו להתאים את עצמם לעולם המורכב הזה. אנחנו מקבלים הצצה מזווית נדירה לנפש האדם, הצצה מרתקת ונוגעת כמעט עד דמעות. חבל לפספס.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על סטונר