“עברו שנים מאז קראתי על מעללי ג'ק ריצ'ר המוכר לרבים כאן ובזמנו די התמכרתי. גיבורו של לי צ'יילד הוא ברנש מגודל, חזק, נבון, איש צבא לשעבר ולוחם מיומן שיכול לכסח כמה יריבים בשניות. כעת חי כנווד מבחירה. בלי קשרים קבועים, כתובת ורכוש. בדרך כלל יש לו כרטיסי כספומט ותחבורה ציבורית, קצת מזומן, דרכון ומברשת שיניים מתקפלת. ממעט לסמוך על אנשים ומבין את הטבע האנושי. אחרי שש או שבע ספרים פגה התלהבותי בשל עודף פרטים טפלים והדמות שהפכה למוכּרת מדי. למרות זאת משהו גרם לי לקרוא אותו. הוא מבחין ברכבת התחתית בניו יורק בנוסעת חשודה. לפי תריסר כללים שלמד מהביון הישראלי, מחבלת מתאבדת אפשרית. לא הגיוני. שעת לילה מאוחרת, מיעוט האנשים בקרון ובתחנות, אין מטרה תחתיה תעבור הרכבת שבה תרצה מתאבדת להתפוצץ לגרום למירב נפגעים. לא מסתדר. היא משדרת מצוקה, הוא ניגש לדבר איתה ולהציע עזרה וזה נגמר רע. ג'ון סנסום הוא סנאטור פופולרי ומועמד רציני לתפקידים בכירים יותר. עברו הצבאי דומה לזה של ריצ'ר כקצין בכוחות מיוחדים ששירת במקומות קשים, בעל ארבעה עיטורים מה שמוסיף לו נקודות באמריקה של פוסט 9/11. הוא נכנס לתמונה כמו גם גורמי אכיפת החוק החוקרים את מות הנוסעת סוזן מארק שגרה בווירג'יניה ועבדה בפנטגון שם. ריצ'ר סומך בעיקר על שניים, שוטרת ושוטר שהיה אחיה של סוזן. עוד נכנסות לעניין אם ובתה- כך הן מציגות עצמן- סווטלנה וליילה הות' מאוקראינה שבאו לאתר חייל אמריקני שהיה בקשר עם האם בברלין של שנות השמונים, שם שירתה בצבא האדום. ריצ'ר רציונלי ונבון ולא מאמין. די דמיוני ומשהו בחיצוניות, מבטא, העדר דמיון מוחלט. לעומתן, סנסום מקרין אמינות עם עברו הצבאי והרקע הפוליטי. רמז אקראי מגיע לידי ריצ'ר וגורם לו להבין שאולי היה לסוזן משהו על סנסום. הוא נשאב לסבך אינטרסים ולחצים והופך למבוקש בידי גורמי אכיפת החוק וגרוע יותר- מחפשים אותו אנשים חסרי מעצורים מעולם של טרור ורוע. מה יכולה לדעת פקידה בדרג לא גבוה בפנטגון על מקרה מסווג עשורים קודם שיכול לאיים על פוליטיקאי אהוד? לגרום לה לנסוע למרחק מאות קילומטרים מביתה ולמעשה יאוש קיצוני? מסתבר שיש דברים בגו. משהו בעברו של סנסום קבור אי שם. אולי לא נורא במונחי הזמן והמקום שקרה אבל בשנות האלפיים האמריקאי הממוצע לא יאהב את זה. המידע מבוקש בידי כמה שחקנים שירחיקו לכת להשיגו. זה התקציר. הבעייה היא כמו בספרים הקודמים של לי צ'יילד- תילי תילים וערמות של פרטים מיותרים. תכונות כלי נשק, תיאור חדרי מלון וברים, רחובות ניו יורק וקווי הרכבת שלה, מרחקים ומסלולים. דרך איזה רחוב הלך או נסע כדי להגיע למקום זה או אחר. הבגדים שקנה וכמה עלו, מה הזמין במסעדה ולמה המלצרית התעצבנה. ברברת ופקה פקה. פשוט יותר מדי. גם סגנון הכתיבה לא מדהים. ג'ק, אתה בחור טוב עם כוונות טובות ומיוחד בהרבה מובנים שנקלע למצבים מטורפים. לא אגיד לך hit the road, Jack and don't come back . שיהיה לך בהצלחה בהמשך אבל נראה שאוותר על הרפתקאותיך.”

“יו"ר מועדון המעריצים של ג'ק ריצ'ר בארץ הקודש, הידועה גם בשמה "אפרתי", אמרה לי תתחילי ב'מחר תמות'. אז התחלתי. הבעיה היא שנראה לי שהתחלתי, ובזאת אסיים. אפרתי אני אוהבת אותך. יש לך טעם משובח בספרות, ומעבר לכל- הביקורות שלך משובחות, בעיקר אלה שנכתבות על ריצ'ר מיודענו, אבל במקרה הזה באמת שלא הבנתי על מה ההתלהבות. כנראה שלא נועדתי לקרוא ספרות מתח. אף פעם לא התלהבתי מספרי מתח ופעולה וגם לא מסרטים בז'אנר. אני לא בקיאה בספרות מהסוג הזה, וניתן לספור על אצבעות שתי ידיים את מספר הספרים שקראתי בסגנון. אני גם לא אוהבת עוגות/עוגיות/ ממתקים/ מתוקים למינהם, לכן אני לא אופה. איך אפשר להכין עוגה משובחת אם הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לטעום אותה כשהיא יוצאת מהתנור? אז אם אני לא אוהבת ספרי מתח איך אוכל לכתוב ביקורת ראויה על אחד כזה? ובכל זאת, לטובת אלה שאינם מיטיבי לכת בשבילי הבלשים והשוטרים, הרוצחים ומתפעלי הנשקים למינהם.. 'מחר תמות' יכול להיות סרט פעולה הולווידי נפלא. ליתר דיוק הוא כבר הפך לאחד כזה (הוא, או אחד אחר בסדרה, זה לא באמת משנה), התחושה היא שאתה קורא תסריט ולא ספר, ואם ספר- אז אחד כזה שנכתב במטרה ברורה ומכוונת להפוך לסרט בכיכובו של ארנולד שוורצנגר (אבל הוא לא היה פנוי, אז לקחו את טום קרוז הגמד. גם זה לא באמת משנה). חוצמזה עצבנו אותי עוד כמה דברים בסיפור עצמו; אני לא קונה את ההתנהלות הנוודית של ריצ'ר החביב. אם החלטת ליצור גיבור חסר בית, חשבון בנק, רכב או טלפון, לפחות תסביר לי איך ולמה זה קרה. הבן אדם לא ילד בן 23 שחזר עכשיו מהודו, הוא פאקינג גבר בוגר ששירת קרוב לעשרים שנה בצבא ארה"ב! גם אם הוא בחר לחיות ככה, ללא שורש אחד לרפואה- תסביר לי מה הביא אותו לבחירה. אני באמת רוצה לדעת! עוד משהו שלא קניתי זה הניתוק המוחלט של ג'ק החביב מפלאי הטכנולוגיה. הסיפור מתרחש כשהאבק שהיה פעם מגדלי התאומים כבר שקע מזמן, יענו אחרי שנת 2001 (יכול להיות שהשנה 2005 צויינה שם איפשהוא? לא בטוחה). וסליחה, אבל גם בשנת 2001 פחות חודש- אם אתה רוצה לדעת מי זו ליילה הות, או ג'ון סנסום או מי שזה לא יהיה- הדבר הראשון שאתה עושה זה שם את השם שלהם בגוגל, והעובדה שהשולף המהיר ביותר בניו יורק לא עשה את זה קצת פוגמת באמינות של הסיפור. גם האופן שבו נשאב ריצ'ר למערבולת פענוח מניעי התאבדותה של סוזן מארקס ברכבת התחתית איננה משכנעת. לא אכפת לי איזה סוג של גיבור-על אנושי אתה- בן אדם נורמלי לא מקדיש, ואף כמעט מקפד את חיוו סתם כדי לפתור תעלומה שכזו (ואני יודעת שבהמשך נחשפו פרטים שהובילו לתחושות נקמה אצל הבריון המסוקס, אבל זה היה כבר הרבה אחרי שהוא היה שקוע בבוץ עד מותניו). אז כפי שכבר אמרתי- מבינה גדולה בספרי מתח אני לא. אני חושבת שסה"כ הספר מעניין ומספק את הסחורה, אם מתעלמים מהליקויים המפורטים מעלה ואחרים (אני נורא קטנונית?). ההתחלה של הספר סוחפת בטירוף, ואין סיכוי שתתחיל לקרוא ותניח אותו אחרי פחות מחמישים עמודים. הייתי אומרת שהידע שלי בכל הקשור לכלי נשק הוכפל בעקבות קריאת הספר, אבל מלכתחילה לא היה שם שום ידע, ככה שהידע נרכש לראשונה (וסביר שיישכח עוד לפני סוף השבוע הקרוב). את מלאכת הקריאה של ספרי ג'ק ריצ'ר האחרים אשאיר לידידי נוריקוסאן, עולם נפלא-נורא, אלון ואפרתי כמובן, ואקווה שהם ימשיכו לכתוב עליהם ביקורות מעולות, שקריאתן מסבה לי עונג גדול הרבה יותר מקריאת הספר עצמו.”

“הביקורת מוקדשת לאפרתי ולאלון דה אלפרט. מתוך ביקורת ספרותית של אלון דה אלפרט על Never Go Back מאת Lee Child בתאריך 28.5.2014 * # * # * # * # * שונרא: "לא קראתי את ריצ'ר אבל אם התיאור שלך נכון, אז אני נאלצת למחות על המשפט 'נשים אוהבות את ריצ'ר כי הן רוצות מישהו כזה ליידן' אני לא רוצה את הגבר שלי גיבור. אני רוצה אותו בחיים." אלון דה אלפרט: "שונרא - ריצ'ר נשמע אולי קצת נאג'ס, אני יודע. אבל תקראי, הדעה שלך עשוייה להשתנות. הוא לא מאלה שנדקרים. הוא מהשורדים. זה חלק מתפיסת העולם שלו. אם מישהו יתפוס אתכם יוצאים באחת בלילה מאיזו מסעדה צמחונית, ידרוש את הכסף ויצמיד אולר לגרונך, היית רוצה מישהו שלא ירטיב במכנסיים או ישלוף את הארנק ויתחנן בקול רועד על חייכם, אלא את ג'ק ריצ'ר, שידפוק איזו ימנית לצד הראש של התוקף, וישאל אותך אם את רוצה לשבת איפשהו לקפה." שונרא: "אני אקרא את ריצ'ר. מה הראשון? ונדמה לי שתום קרוז הוא ג'ק ריצ'ר. מעניין מה חובבי ריצ'ר חושבים על הבחירה בו." אלון דה אלפרט: "לגבי ריצ'ר, אני לא בטוח לגמרי שצריך להתחיל מההתחלה. לכולם יש התחלה אמצע וסוף, והם די self contained, אפרתי (נשיאת המועדון) ממליצה בדרך כלל להתחיל ב"מחר תמות" שהוא באמת ספר טוב. ואז מתמכרים." אפרתי: "אני לא אהבתי את טום קרוז כג'ק ריצ'ר, כי אין לו את הריצ'ריות. תרכובת מיוחדת ורבת פנים. שלא לדבר על החשיבה האנליטית המפתיעה שלו שלא יכולה לבוא לידי ביטוי בסרט. ראיתי אותו וקראתי את הספר. אין להשוות, ממש אין להשוות. תהליך ניתוח הראיות של ריצ'ר קוצץ בהרבה. כתבתי בזמנו מסר נזעם לאלון על המחמאות המינוריות שחלק לסרט, שגם הן היו מוגזמות לטעמי. רציתי לאסור עליו להגיע להתכנסויות במועדון. אבל אלון הוא חבר של כבוד, כזה שהניואנסים הריצ'ריים נהירים לו כשבילי מודיעין. אז איך אפשר להדיר אותו? שונרתי, ריצ'ר הוא משהו אחר מרוב רובם של גיבורי הסוגה. צריך לקרוא כדי להבין. כשאני מדרגת ספר שלו כ-3 כוכבים, זה לא יחסית לספרות בכלל ולא יחסית לסוגה. זה יחסית ליכולתו של צ'יילד לייצר לנו משהו מיוחד. יש לי סולם צ'יילד ועל פיו אני מדרגת את ספריו. כשהוא קצת מפספס, אני מורידה לו כוכבים כדי שישתדל יותר. אבל כפי שציינתי פעמים כה רבות: לי צ'יילד ביום רע, עולה על באלדאצ'י בספר הכי מפואר שלו. זו הייתה דוגמה אחת. למרות שריצ'ר הוא חוקר המשטרה הצבאית האמריקאית בדימוס, משהו מהגנים הבריטיים של צ'יילד בוודאי זורמים בעורקיו." שונרא: "עכשיו אני כבר ממש מסוקרנת לקרוא את ג'ק ריצ'ר..אני אקרא את "מחר תמות" ומקווה שזה לא מה שאצטרך לומר לו בתום הקריאה." אפרתי: "אין סיכוי!" מתוך ביקורת ספרותית של אפרתי על "הנפילה" מאת מייקל קונלי בתאריך 1.6.2014 * # * # * # * # * אפרתי: "אם לא תקראי ריצ'ר אחד החודש, אני שולחת לך אחד משלי ומכריחה אותך." שונרא: "אני אקרא ריצ׳ר. מבטיחה. ואקדיש לך ולאלון את הקטילה." מתוך ביקורת ספרותית של אלון דה אלפרט על "טיפות שלג" מאת א.ד. מילר בתאריך 2.6.2014 * # * # * # * # * שונרא: "ותמימות הדעים שלכם (אלון ואפרתי) מעוררת בי חששות לגבי ג'ק ריצ'ר. אותו לא רק אהבתם, הוא ממש הפיל אתכם." אז היו לי תקווה, הבטחה וחשש. תקווה "אני אקרא את 'מחר תמות' ומקווה שזה לא מה שאצטרך לומר לו בתום הקריאה." התקווה נגוזה. ג'ק ריצ'ר מוזמן למות כבר היום מבחינתי. הבטחה (כפולה) "אני אקרא ריצ׳ר. מבטיחה. ואקדיש לך (אפרתי) ולאלון את הקטילה." קיימתי את שתיהן. קראתי את ג'ק ריצ'ר והקדשתי את הקטילה לאפרתי ולאלון. ולאיש השעה, ג'ק ריצ'ר, אני מקדישה שיר: ,Hit the road, Jack .And don't you come back no more no more no more no more ,Hit the road, Jack !And don't you come back no more חשש "...ותמימות הדעים שלכם (אלון ואפרתי) מעוררת בי חששות לגבי ג'ק ריצ'ר." החשש התאמת. ג'ק ריצ'ר מעצבן ברמות. כתבתי פה לא פעם על מחסום הקריאה שירד עלי. חשבתי שאם משהו יכול להסיר אותו, זה יהיה ספר מתח. על פי כל דברי השבח וההלל של נשיאי מועדון ספרי המתח, ג'ק ריצ'ר אמור היה לרסק את המחסום בבעיטה קלילה, כמו הסינים האלו ששוברים ערימה של לבנים במכת קראטה אחת. ולא כך היה. ג'ק ריצ'ר נתקע במחסום שלי, ופירק אותו בקצב של אסיר שחוצב מנהרה בקיר התא שלו בעזרת סכין מצ'וקמקת שהוא אילתר ממברשת שיניים ומגרד 2 גרם של קיר בכל יום. הספר הסתיים בעמוד 431. הייתה כתובה בו פיסקה אחת בת 5 שורות, כך שרוב הדף היה לבן. מבעד לדף הלבן, ראיתי שיש כותרת גדולה בדף הבא. חשבתי שהספר לא הסתיים ואולי יש עוד חלק. משהו בסגנון של "כעבור שבועיים/חודשיים/שנתיים". אולי כעבור שבועיים/חודשיים/שנתיים ג'ק ריצ'ר בכל זאת ימות. אבל לא, זה לא היה המשך. בדף הבא הייתה כותרת גדולה, "61 שעות". מתחתיה הייתה כותרת משנה, "פרק ראשון מתוך הספר הבא". זה הצחיק אותי. אני לא רוצה שום עסק עם ג'ק ריצ'ר, ולא בגלל שאני פוחדת ממנו. הוא פשוט לא מעניין, לא סוחף ולא אמין. ידו בכל ויד כל בו, ובכל זאת הוא לא עושה עלי רושם. בעמוד הלפני אחרון הסופי והמוחלט בהחלט, מופיעות קורות החיים של ג'ק. ג'ק נולד ב-29 באוקטובר בשנה לא ידועה, גובהו 1.95 מ', משקלו 100-113 ק"ג, היקף החזה שלו הוא 127 ס"מ, עיניו כחולות ויש לו צלקות בפינת עין שמאל ועל השפה העליונה (אחח... סקסי!). למקרא קורות החיים מתעוררות כמה שאלות: 1. בן כמה ג'ק? מצדי הוא יכול להיות בן אלף, אבל מה פשר החשאיות לגבי גילו? האם הוא שחקנית הוליוודית שחוששת שתוקפה יפוג כשתחצה את קו ה-40? 2. מי בכלל מציין היקף חזה בקורות חיים? האם גם נשים יכולות לציין את היקף החזה שלהן מבלי שזה ייחשב הטרדה מינית הפוכה? 3. מה הקשר בין ג'ק ריצ'ר הענק לבין בן דמותו הקולנועית תום - מטר צוונציק - קרוז? מה גובה הסולם שעליו טיפס קרוז בעומדו כג'ק ריצ'ר? ואיפה הריסון פורד כשצריך אותו? אין לי כוח להסביר למה לא אהבתי את הספר, ולמען האמת, גם לא דאגתי לאסוף ראיות. ניסיתי לקרוא אותו במנותק מסימניה, מבלי לחשוב תוך כדי הקריאה מה אכתוב עליו כשאסיים, ולכן אין לספר אוזני חמור שמסמנות את כל הפרטים, ההתרחשויות והאירועים המעצבנים, הטרחניים, הלא אמינים, הבלתי אפשריים, המוגזמים והמגוחכים שהספר שטוף בהם. אפרתי קוראת לזה "חשיבה אנליטית מפתיעה", "תהליך ניתוח הראיות", "משהו מיוחד". אלון כותב ש"ריצ'ר נשמע אולי קצת נאג'ס, אני יודע... הוא לא מאלה שנדקרים. הוא מהשורדים. זה חלק מתפיסת העולם שלו." שונרא חושבת שג'ק ריצ'ר הוא עוד גיבור אמריקני דה לה שמאטע. אז יש לנו שתי אושיות סימניה פלוס אחד ג'ק ריצ'ר, נגד שונרא אחת. נוק אאוט אדיר לשונרא. ובכל זאת, מבחינתי, לי צ'יילד מצטרף למועדון הסופרים הבריטיים שספרי המתח שלהם היו מפלה בנוק אאוט שונראי. ,Hit the road, Jack !And don't you come back no more ואל תשכח את מברשת השיניים המתקפלת שלך.”

“טום קרוז מגלם את ג'ק ריצ'ר בסרט הוליוודי חדש. מכאן ברור לי לחלוטין שכאשר יפיקו סרט על בר רפאלי אוכל לגלם את התפקיד הראשי. הרי יש לי את כל הנתונים: אני לא מתקרבת למטר שמונים, אין לי עצמות גבוהות וגזרה של דוגמנית ואני נראית אישה רגילה לחלוטין – בול המועמדת לשחק את הסופר מודל. ג'ק ריצ'ר הוא מאה תשעים ושלושה סנטימטר ומאה ק"ג של שרירים מוצקים, ללא גרם עודף של שומן, בלונדיני עם עיניים כחולות, בעל שליטה עצמית ומוח אנליטי. טום קרוז הוא משהו שג'ק ריצ'ר מזמין בדיינר. עם הקפה. בצד. "מחר תמות" היה הספר הראשון של לי צ'יילד שקראתי והוא בהחלט סיפק את הסחורה. הקצב שלו, סדר האירועים, ההפתעות וכמובן הנוכחות של ריצ'ר גרמו לי להמשיך ולקרוא את הספר גם כשהגדולה שלי ראתה עוד סדרה בטלוויזיה והקטן נשאר בלול לבד עם הקוביות. הספר קריא, זורם ובהחלט מעניין. בפרק הראשון, שהוא בין הפרקים הראשונים הטובים שנתקלתי בהם בספרי מתח, ג'ק נמצא ברכבת ומאתר מחבלת מתאבדת. לפי סימני זיהוי שסופקו על ידי המודיעין הישראלי. אבל בספר מתח כמובן, שום דבר הוא לא כפי שהוא נראה וג'ק הופך מהר מאוד מעד למשתתף פעיל במרדף אחרי משהו שכולם רוצים. במהלך המרדף הוא גובר על שלל גברים בחליפות מסוגים שונים ונשים בעלות יופי אקזוטי. למה רק ארבעה כוכבים? כנראה שאני בכל זאת בחורה ריאליסטית יותר מדי. כמה שאני נהנית מהג'יימס בונדים או הרמבואים השונים (ואני בהחלט נהנית), אני מעדיפה את אלה שלא יכולים בעזרת אגרוף ברזל אחד להפיל עשרה גברים ועז, ובעזרת מבט רושף ונגיחה לעצור חבורה של יוצאי צבא עם נשקים סמי-אוטומטיים. אני מעדיפה בלשים שהם פחות סופרמנים ויותר אנושיים. בז'אנר של ספרי מתח מהסוג אותו אני מגדירה כ"אגדות מתח" הוא מעולה, אבל אני פשוט זקוקה לטיפה יותר אמינות בסיפור. זה לא אומר שאני לא אמשיך לריצ'רים הבאים, מה שכן בטוח אמנע מלראות את הסרט. והערה לאפרתי. אני לא יודעת מה את רוצה ממנו. יחסית לנווד הוא מתקלח די הרבה:-)”

“עברו שנים מאז קראתי על מעללי ג'ק ריצ'ר המוכר לרבים כאן ובזמנו די התמכרתי. גיבורו של לי צ'יילד הוא ברנש מגודל, חזק, נבון, איש צבא לשעבר ולוחם מיומן שיכול לכסח כמה יריבים בשניות. כעת חי כנווד מבחירה. בלי קשרים קבועים, כתובת ורכוש. בדרך כלל יש לו כרטיסי כספומט ותחבורה ציבורית, קצת מזומן, דרכון ומברשת שיניים מתקפלת. ממעט לסמוך על אנשים ומבין את הטבע האנושי. אחרי שש או שבע ספרים פגה התלהבותי בשל עודף פרטים טפלים והדמות שהפכה למוכּרת מדי. למרות זאת משהו גרם לי לקרוא אותו. הוא מבחין ברכבת התחתית בניו יורק בנוסעת חשודה. לפי תריסר כללים שלמד מהביון הישראלי, מחבלת מתאבדת אפשרית. לא הגיוני. שעת לילה מאוחרת, מיעוט האנשים בקרון ובתחנות, אין מטרה תחתיה תעבור הרכבת שבה תרצה מתאבדת להתפוצץ לגרום למירב נפגעים. לא מסתדר. היא משדרת מצוקה, הוא ניגש לדבר איתה ולהציע עזרה וזה נגמר רע. ג'ון סנסום הוא סנאטור פופולרי ומועמד רציני לתפקידים בכירים יותר. עברו הצבאי דומה לזה של ריצ'ר כקצין בכוחות מיוחדים ששירת במקומות קשים, בעל ארבעה עיטורים מה שמוסיף לו נקודות באמריקה של פוסט 9/11. הוא נכנס לתמונה כמו גם גורמי אכיפת החוק החוקרים את מות הנוסעת סוזן מארק שגרה בווירג'יניה ועבדה בפנטגון שם. ריצ'ר סומך בעיקר על שניים, שוטרת ושוטר שהיה אחיה של סוזן. עוד נכנסות לעניין אם ובתה- כך הן מציגות עצמן- סווטלנה וליילה הות' מאוקראינה שבאו לאתר חייל אמריקני שהיה בקשר עם האם בברלין של שנות השמונים, שם שירתה בצבא האדום. ריצ'ר רציונלי ונבון ולא מאמין. די דמיוני ומשהו בחיצוניות, מבטא, העדר דמיון מוחלט. לעומתן, סנסום מקרין אמינות עם עברו הצבאי והרקע הפוליטי. רמז אקראי מגיע לידי ריצ'ר וגורם לו להבין שאולי היה לסוזן משהו על סנסום. הוא נשאב לסבך אינטרסים ולחצים והופך למבוקש בידי גורמי אכיפת החוק וגרוע יותר- מחפשים אותו אנשים חסרי מעצורים מעולם של טרור ורוע. מה יכולה לדעת פקידה בדרג לא גבוה בפנטגון על מקרה מסווג עשורים קודם שיכול לאיים על פוליטיקאי אהוד? לגרום לה לנסוע למרחק מאות קילומטרים מביתה ולמעשה יאוש קיצוני? מסתבר שיש דברים בגו. משהו בעברו של סנסום קבור אי שם. אולי לא נורא במונחי הזמן והמקום שקרה אבל בשנות האלפיים האמריקאי הממוצע לא יאהב את זה. המידע מבוקש בידי כמה שחקנים שירחיקו לכת להשיגו. זה התקציר. הבעייה היא כמו בספרים הקודמים של לי צ'יילד- תילי תילים וערמות של פרטים מיותרים. תכונות כלי נשק, תיאור חדרי מלון וברים, רחובות ניו יורק וקווי הרכבת שלה, מרחקים ומסלולים. דרך איזה רחוב הלך או נסע כדי להגיע למקום זה או אחר. הבגדים שקנה וכמה עלו, מה הזמין במסעדה ולמה המלצרית התעצבנה. ברברת ופקה פקה. פשוט יותר מדי. גם סגנון הכתיבה לא מדהים. ג'ק, אתה בחור טוב עם כוונות טובות ומיוחד בהרבה מובנים שנקלע למצבים מטורפים. לא אגיד לך hit the road, Jack and don't come back . שיהיה לך בהצלחה בהמשך אבל נראה שאוותר על הרפתקאותיך.”

“יו"ר מועדון המעריצים של ג'ק ריצ'ר בארץ הקודש, הידועה גם בשמה "אפרתי", אמרה לי תתחילי ב'מחר תמות'. אז התחלתי. הבעיה היא שנראה לי שהתחלתי, ובזאת אסיים. אפרתי אני אוהבת אותך. יש לך טעם משובח בספרות, ומעבר לכל- הביקורות שלך משובחות, בעיקר אלה שנכתבות על ריצ'ר מיודענו, אבל במקרה הזה באמת שלא הבנתי על מה ההתלהבות. כנראה שלא נועדתי לקרוא ספרות מתח. אף פעם לא התלהבתי מספרי מתח ופעולה וגם לא מסרטים בז'אנר. אני לא בקיאה בספרות מהסוג הזה, וניתן לספור על אצבעות שתי ידיים את מספר הספרים שקראתי בסגנון. אני גם לא אוהבת עוגות/עוגיות/ ממתקים/ מתוקים למינהם, לכן אני לא אופה. איך אפשר להכין עוגה משובחת אם הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לטעום אותה כשהיא יוצאת מהתנור? אז אם אני לא אוהבת ספרי מתח איך אוכל לכתוב ביקורת ראויה על אחד כזה? ובכל זאת, לטובת אלה שאינם מיטיבי לכת בשבילי הבלשים והשוטרים, הרוצחים ומתפעלי הנשקים למינהם.. 'מחר תמות' יכול להיות סרט פעולה הולווידי נפלא. ליתר דיוק הוא כבר הפך לאחד כזה (הוא, או אחד אחר בסדרה, זה לא באמת משנה), התחושה היא שאתה קורא תסריט ולא ספר, ואם ספר- אז אחד כזה שנכתב במטרה ברורה ומכוונת להפוך לסרט בכיכובו של ארנולד שוורצנגר (אבל הוא לא היה פנוי, אז לקחו את טום קרוז הגמד. גם זה לא באמת משנה). חוצמזה עצבנו אותי עוד כמה דברים בסיפור עצמו; אני לא קונה את ההתנהלות הנוודית של ריצ'ר החביב. אם החלטת ליצור גיבור חסר בית, חשבון בנק, רכב או טלפון, לפחות תסביר לי איך ולמה זה קרה. הבן אדם לא ילד בן 23 שחזר עכשיו מהודו, הוא פאקינג גבר בוגר ששירת קרוב לעשרים שנה בצבא ארה"ב! גם אם הוא בחר לחיות ככה, ללא שורש אחד לרפואה- תסביר לי מה הביא אותו לבחירה. אני באמת רוצה לדעת! עוד משהו שלא קניתי זה הניתוק המוחלט של ג'ק החביב מפלאי הטכנולוגיה. הסיפור מתרחש כשהאבק שהיה פעם מגדלי התאומים כבר שקע מזמן, יענו אחרי שנת 2001 (יכול להיות שהשנה 2005 צויינה שם איפשהוא? לא בטוחה). וסליחה, אבל גם בשנת 2001 פחות חודש- אם אתה רוצה לדעת מי זו ליילה הות, או ג'ון סנסום או מי שזה לא יהיה- הדבר הראשון שאתה עושה זה שם את השם שלהם בגוגל, והעובדה שהשולף המהיר ביותר בניו יורק לא עשה את זה קצת פוגמת באמינות של הסיפור. גם האופן שבו נשאב ריצ'ר למערבולת פענוח מניעי התאבדותה של סוזן מארקס ברכבת התחתית איננה משכנעת. לא אכפת לי איזה סוג של גיבור-על אנושי אתה- בן אדם נורמלי לא מקדיש, ואף כמעט מקפד את חיוו סתם כדי לפתור תעלומה שכזו (ואני יודעת שבהמשך נחשפו פרטים שהובילו לתחושות נקמה אצל הבריון המסוקס, אבל זה היה כבר הרבה אחרי שהוא היה שקוע בבוץ עד מותניו). אז כפי שכבר אמרתי- מבינה גדולה בספרי מתח אני לא. אני חושבת שסה"כ הספר מעניין ומספק את הסחורה, אם מתעלמים מהליקויים המפורטים מעלה ואחרים (אני נורא קטנונית?). ההתחלה של הספר סוחפת בטירוף, ואין סיכוי שתתחיל לקרוא ותניח אותו אחרי פחות מחמישים עמודים. הייתי אומרת שהידע שלי בכל הקשור לכלי נשק הוכפל בעקבות קריאת הספר, אבל מלכתחילה לא היה שם שום ידע, ככה שהידע נרכש לראשונה (וסביר שיישכח עוד לפני סוף השבוע הקרוב). את מלאכת הקריאה של ספרי ג'ק ריצ'ר האחרים אשאיר לידידי נוריקוסאן, עולם נפלא-נורא, אלון ואפרתי כמובן, ואקווה שהם ימשיכו לכתוב עליהם ביקורות מעולות, שקריאתן מסבה לי עונג גדול הרבה יותר מקריאת הספר עצמו.”

“הביקורת מוקדשת לאפרתי ולאלון דה אלפרט. מתוך ביקורת ספרותית של אלון דה אלפרט על Never Go Back מאת Lee Child בתאריך 28.5.2014 * # * # * # * # * שונרא: "לא קראתי את ריצ'ר אבל אם התיאור שלך נכון, אז אני נאלצת למחות על המשפט 'נשים אוהבות את ריצ'ר כי הן רוצות מישהו כזה ליידן' אני לא רוצה את הגבר שלי גיבור. אני רוצה אותו בחיים." אלון דה אלפרט: "שונרא - ריצ'ר נשמע אולי קצת נאג'ס, אני יודע. אבל תקראי, הדעה שלך עשוייה להשתנות. הוא לא מאלה שנדקרים. הוא מהשורדים. זה חלק מתפיסת העולם שלו. אם מישהו יתפוס אתכם יוצאים באחת בלילה מאיזו מסעדה צמחונית, ידרוש את הכסף ויצמיד אולר לגרונך, היית רוצה מישהו שלא ירטיב במכנסיים או ישלוף את הארנק ויתחנן בקול רועד על חייכם, אלא את ג'ק ריצ'ר, שידפוק איזו ימנית לצד הראש של התוקף, וישאל אותך אם את רוצה לשבת איפשהו לקפה." שונרא: "אני אקרא את ריצ'ר. מה הראשון? ונדמה לי שתום קרוז הוא ג'ק ריצ'ר. מעניין מה חובבי ריצ'ר חושבים על הבחירה בו." אלון דה אלפרט: "לגבי ריצ'ר, אני לא בטוח לגמרי שצריך להתחיל מההתחלה. לכולם יש התחלה אמצע וסוף, והם די self contained, אפרתי (נשיאת המועדון) ממליצה בדרך כלל להתחיל ב"מחר תמות" שהוא באמת ספר טוב. ואז מתמכרים." אפרתי: "אני לא אהבתי את טום קרוז כג'ק ריצ'ר, כי אין לו את הריצ'ריות. תרכובת מיוחדת ורבת פנים. שלא לדבר על החשיבה האנליטית המפתיעה שלו שלא יכולה לבוא לידי ביטוי בסרט. ראיתי אותו וקראתי את הספר. אין להשוות, ממש אין להשוות. תהליך ניתוח הראיות של ריצ'ר קוצץ בהרבה. כתבתי בזמנו מסר נזעם לאלון על המחמאות המינוריות שחלק לסרט, שגם הן היו מוגזמות לטעמי. רציתי לאסור עליו להגיע להתכנסויות במועדון. אבל אלון הוא חבר של כבוד, כזה שהניואנסים הריצ'ריים נהירים לו כשבילי מודיעין. אז איך אפשר להדיר אותו? שונרתי, ריצ'ר הוא משהו אחר מרוב רובם של גיבורי הסוגה. צריך לקרוא כדי להבין. כשאני מדרגת ספר שלו כ-3 כוכבים, זה לא יחסית לספרות בכלל ולא יחסית לסוגה. זה יחסית ליכולתו של צ'יילד לייצר לנו משהו מיוחד. יש לי סולם צ'יילד ועל פיו אני מדרגת את ספריו. כשהוא קצת מפספס, אני מורידה לו כוכבים כדי שישתדל יותר. אבל כפי שציינתי פעמים כה רבות: לי צ'יילד ביום רע, עולה על באלדאצ'י בספר הכי מפואר שלו. זו הייתה דוגמה אחת. למרות שריצ'ר הוא חוקר המשטרה הצבאית האמריקאית בדימוס, משהו מהגנים הבריטיים של צ'יילד בוודאי זורמים בעורקיו." שונרא: "עכשיו אני כבר ממש מסוקרנת לקרוא את ג'ק ריצ'ר..אני אקרא את "מחר תמות" ומקווה שזה לא מה שאצטרך לומר לו בתום הקריאה." אפרתי: "אין סיכוי!" מתוך ביקורת ספרותית של אפרתי על "הנפילה" מאת מייקל קונלי בתאריך 1.6.2014 * # * # * # * # * אפרתי: "אם לא תקראי ריצ'ר אחד החודש, אני שולחת לך אחד משלי ומכריחה אותך." שונרא: "אני אקרא ריצ׳ר. מבטיחה. ואקדיש לך ולאלון את הקטילה." מתוך ביקורת ספרותית של אלון דה אלפרט על "טיפות שלג" מאת א.ד. מילר בתאריך 2.6.2014 * # * # * # * # * שונרא: "ותמימות הדעים שלכם (אלון ואפרתי) מעוררת בי חששות לגבי ג'ק ריצ'ר. אותו לא רק אהבתם, הוא ממש הפיל אתכם." אז היו לי תקווה, הבטחה וחשש. תקווה "אני אקרא את 'מחר תמות' ומקווה שזה לא מה שאצטרך לומר לו בתום הקריאה." התקווה נגוזה. ג'ק ריצ'ר מוזמן למות כבר היום מבחינתי. הבטחה (כפולה) "אני אקרא ריצ׳ר. מבטיחה. ואקדיש לך (אפרתי) ולאלון את הקטילה." קיימתי את שתיהן. קראתי את ג'ק ריצ'ר והקדשתי את הקטילה לאפרתי ולאלון. ולאיש השעה, ג'ק ריצ'ר, אני מקדישה שיר: ,Hit the road, Jack .And don't you come back no more no more no more no more ,Hit the road, Jack !And don't you come back no more חשש "...ותמימות הדעים שלכם (אלון ואפרתי) מעוררת בי חששות לגבי ג'ק ריצ'ר." החשש התאמת. ג'ק ריצ'ר מעצבן ברמות. כתבתי פה לא פעם על מחסום הקריאה שירד עלי. חשבתי שאם משהו יכול להסיר אותו, זה יהיה ספר מתח. על פי כל דברי השבח וההלל של נשיאי מועדון ספרי המתח, ג'ק ריצ'ר אמור היה לרסק את המחסום בבעיטה קלילה, כמו הסינים האלו ששוברים ערימה של לבנים במכת קראטה אחת. ולא כך היה. ג'ק ריצ'ר נתקע במחסום שלי, ופירק אותו בקצב של אסיר שחוצב מנהרה בקיר התא שלו בעזרת סכין מצ'וקמקת שהוא אילתר ממברשת שיניים ומגרד 2 גרם של קיר בכל יום. הספר הסתיים בעמוד 431. הייתה כתובה בו פיסקה אחת בת 5 שורות, כך שרוב הדף היה לבן. מבעד לדף הלבן, ראיתי שיש כותרת גדולה בדף הבא. חשבתי שהספר לא הסתיים ואולי יש עוד חלק. משהו בסגנון של "כעבור שבועיים/חודשיים/שנתיים". אולי כעבור שבועיים/חודשיים/שנתיים ג'ק ריצ'ר בכל זאת ימות. אבל לא, זה לא היה המשך. בדף הבא הייתה כותרת גדולה, "61 שעות". מתחתיה הייתה כותרת משנה, "פרק ראשון מתוך הספר הבא". זה הצחיק אותי. אני לא רוצה שום עסק עם ג'ק ריצ'ר, ולא בגלל שאני פוחדת ממנו. הוא פשוט לא מעניין, לא סוחף ולא אמין. ידו בכל ויד כל בו, ובכל זאת הוא לא עושה עלי רושם. בעמוד הלפני אחרון הסופי והמוחלט בהחלט, מופיעות קורות החיים של ג'ק. ג'ק נולד ב-29 באוקטובר בשנה לא ידועה, גובהו 1.95 מ', משקלו 100-113 ק"ג, היקף החזה שלו הוא 127 ס"מ, עיניו כחולות ויש לו צלקות בפינת עין שמאל ועל השפה העליונה (אחח... סקסי!). למקרא קורות החיים מתעוררות כמה שאלות: 1. בן כמה ג'ק? מצדי הוא יכול להיות בן אלף, אבל מה פשר החשאיות לגבי גילו? האם הוא שחקנית הוליוודית שחוששת שתוקפה יפוג כשתחצה את קו ה-40? 2. מי בכלל מציין היקף חזה בקורות חיים? האם גם נשים יכולות לציין את היקף החזה שלהן מבלי שזה ייחשב הטרדה מינית הפוכה? 3. מה הקשר בין ג'ק ריצ'ר הענק לבין בן דמותו הקולנועית תום - מטר צוונציק - קרוז? מה גובה הסולם שעליו טיפס קרוז בעומדו כג'ק ריצ'ר? ואיפה הריסון פורד כשצריך אותו? אין לי כוח להסביר למה לא אהבתי את הספר, ולמען האמת, גם לא דאגתי לאסוף ראיות. ניסיתי לקרוא אותו במנותק מסימניה, מבלי לחשוב תוך כדי הקריאה מה אכתוב עליו כשאסיים, ולכן אין לספר אוזני חמור שמסמנות את כל הפרטים, ההתרחשויות והאירועים המעצבנים, הטרחניים, הלא אמינים, הבלתי אפשריים, המוגזמים והמגוחכים שהספר שטוף בהם. אפרתי קוראת לזה "חשיבה אנליטית מפתיעה", "תהליך ניתוח הראיות", "משהו מיוחד". אלון כותב ש"ריצ'ר נשמע אולי קצת נאג'ס, אני יודע... הוא לא מאלה שנדקרים. הוא מהשורדים. זה חלק מתפיסת העולם שלו." שונרא חושבת שג'ק ריצ'ר הוא עוד גיבור אמריקני דה לה שמאטע. אז יש לנו שתי אושיות סימניה פלוס אחד ג'ק ריצ'ר, נגד שונרא אחת. נוק אאוט אדיר לשונרא. ובכל זאת, מבחינתי, לי צ'יילד מצטרף למועדון הסופרים הבריטיים שספרי המתח שלהם היו מפלה בנוק אאוט שונראי. ,Hit the road, Jack !And don't you come back no more ואל תשכח את מברשת השיניים המתקפלת שלך.”

“טום קרוז מגלם את ג'ק ריצ'ר בסרט הוליוודי חדש. מכאן ברור לי לחלוטין שכאשר יפיקו סרט על בר רפאלי אוכל לגלם את התפקיד הראשי. הרי יש לי את כל הנתונים: אני לא מתקרבת למטר שמונים, אין לי עצמות גבוהות וגזרה של דוגמנית ואני נראית אישה רגילה לחלוטין – בול המועמדת לשחק את הסופר מודל. ג'ק ריצ'ר הוא מאה תשעים ושלושה סנטימטר ומאה ק"ג של שרירים מוצקים, ללא גרם עודף של שומן, בלונדיני עם עיניים כחולות, בעל שליטה עצמית ומוח אנליטי. טום קרוז הוא משהו שג'ק ריצ'ר מזמין בדיינר. עם הקפה. בצד. "מחר תמות" היה הספר הראשון של לי צ'יילד שקראתי והוא בהחלט סיפק את הסחורה. הקצב שלו, סדר האירועים, ההפתעות וכמובן הנוכחות של ריצ'ר גרמו לי להמשיך ולקרוא את הספר גם כשהגדולה שלי ראתה עוד סדרה בטלוויזיה והקטן נשאר בלול לבד עם הקוביות. הספר קריא, זורם ובהחלט מעניין. בפרק הראשון, שהוא בין הפרקים הראשונים הטובים שנתקלתי בהם בספרי מתח, ג'ק נמצא ברכבת ומאתר מחבלת מתאבדת. לפי סימני זיהוי שסופקו על ידי המודיעין הישראלי. אבל בספר מתח כמובן, שום דבר הוא לא כפי שהוא נראה וג'ק הופך מהר מאוד מעד למשתתף פעיל במרדף אחרי משהו שכולם רוצים. במהלך המרדף הוא גובר על שלל גברים בחליפות מסוגים שונים ונשים בעלות יופי אקזוטי. למה רק ארבעה כוכבים? כנראה שאני בכל זאת בחורה ריאליסטית יותר מדי. כמה שאני נהנית מהג'יימס בונדים או הרמבואים השונים (ואני בהחלט נהנית), אני מעדיפה את אלה שלא יכולים בעזרת אגרוף ברזל אחד להפיל עשרה גברים ועז, ובעזרת מבט רושף ונגיחה לעצור חבורה של יוצאי צבא עם נשקים סמי-אוטומטיים. אני מעדיפה בלשים שהם פחות סופרמנים ויותר אנושיים. בז'אנר של ספרי מתח מהסוג אותו אני מגדירה כ"אגדות מתח" הוא מעולה, אבל אני פשוט זקוקה לטיפה יותר אמינות בסיפור. זה לא אומר שאני לא אמשיך לריצ'רים הבאים, מה שכן בטוח אמנע מלראות את הסרט. והערה לאפרתי. אני לא יודעת מה את רוצה ממנו. יחסית לנווד הוא מתקלח די הרבה:-)”