ביקורת ספרותית על מחר תמות - ג'ק ריצ'ר #13 מאת לי צ'יילד
ספר לא משהו

---

הביקורת מוקדשת לאפרתי ולאלון דה אלפרט.





מתוך ביקורת ספרותית של אלון דה אלפרט על Never Go Back מאת Lee Child בתאריך 28.5.2014
* # * # * # * # *
שונרא: "לא קראתי את ריצ'ר אבל אם התיאור שלך נכון, אז אני נאלצת למחות על המשפט 'נשים אוהבות את ריצ'ר כי הן רוצות מישהו כזה ליידן' אני לא רוצה את הגבר שלי גיבור. אני רוצה אותו בחיים."
אלון דה אלפרט: "שונרא - ריצ'ר נשמע אולי קצת נאג'ס, אני יודע. אבל תקראי, הדעה שלך עשוייה להשתנות. הוא לא מאלה שנדקרים. הוא מהשורדים. זה חלק מתפיסת העולם שלו. אם מישהו יתפוס אתכם יוצאים באחת בלילה מאיזו מסעדה צמחונית, ידרוש את הכסף ויצמיד אולר לגרונך, היית רוצה מישהו שלא ירטיב במכנסיים או ישלוף את הארנק ויתחנן בקול רועד על חייכם, אלא את ג'ק ריצ'ר, שידפוק איזו ימנית לצד הראש של התוקף, וישאל אותך אם את רוצה לשבת איפשהו לקפה."
שונרא: "אני אקרא את ריצ'ר. מה הראשון? ונדמה לי שתום קרוז הוא ג'ק ריצ'ר. מעניין מה חובבי ריצ'ר חושבים על הבחירה בו."
אלון דה אלפרט: "לגבי ריצ'ר, אני לא בטוח לגמרי שצריך להתחיל מההתחלה. לכולם יש התחלה אמצע וסוף, והם די self contained, אפרתי (נשיאת המועדון) ממליצה בדרך כלל להתחיל ב"מחר תמות" שהוא באמת ספר טוב. ואז מתמכרים."
אפרתי: "אני לא אהבתי את טום קרוז כג'ק ריצ'ר, כי אין לו את הריצ'ריות. תרכובת מיוחדת ורבת פנים. שלא לדבר על החשיבה האנליטית המפתיעה שלו שלא יכולה לבוא לידי ביטוי בסרט. ראיתי אותו וקראתי את הספר. אין להשוות, ממש אין להשוות. תהליך ניתוח הראיות של ריצ'ר קוצץ בהרבה. כתבתי בזמנו מסר נזעם לאלון על המחמאות המינוריות שחלק לסרט, שגם הן היו מוגזמות לטעמי. רציתי לאסור עליו להגיע להתכנסויות במועדון. אבל אלון הוא חבר של כבוד, כזה שהניואנסים הריצ'ריים נהירים לו כשבילי מודיעין. אז איך אפשר להדיר אותו? שונרתי, ריצ'ר הוא משהו אחר מרוב רובם של גיבורי הסוגה. צריך לקרוא כדי להבין. כשאני מדרגת ספר שלו כ-3 כוכבים, זה לא יחסית לספרות בכלל ולא יחסית לסוגה. זה יחסית ליכולתו של צ'יילד לייצר לנו משהו מיוחד. יש לי סולם צ'יילד ועל פיו אני מדרגת את ספריו. כשהוא קצת מפספס, אני מורידה לו כוכבים כדי שישתדל יותר. אבל כפי שציינתי פעמים כה רבות: לי צ'יילד ביום רע, עולה על באלדאצ'י בספר הכי מפואר שלו. זו הייתה דוגמה אחת. למרות שריצ'ר הוא חוקר המשטרה הצבאית האמריקאית בדימוס, משהו מהגנים הבריטיים של צ'יילד בוודאי זורמים בעורקיו."
שונרא: "עכשיו אני כבר ממש מסוקרנת לקרוא את ג'ק ריצ'ר..אני אקרא את "מחר תמות" ומקווה שזה לא מה שאצטרך לומר לו בתום הקריאה."
אפרתי: "אין סיכוי!"


מתוך ביקורת ספרותית של אפרתי על "הנפילה" מאת מייקל קונלי בתאריך 1.6.2014
* # * # * # * # *
אפרתי: "אם לא תקראי ריצ'ר אחד החודש, אני שולחת לך אחד משלי ומכריחה אותך."
שונרא: "אני אקרא ריצ׳ר. מבטיחה. ואקדיש לך ולאלון את הקטילה."


מתוך ביקורת ספרותית של אלון דה אלפרט על "טיפות שלג" מאת א.ד. מילר בתאריך 2.6.2014
* # * # * # * # *
שונרא: "ותמימות הדעים שלכם (אלון ואפרתי) מעוררת בי חששות לגבי ג'ק ריצ'ר. אותו לא רק אהבתם, הוא ממש הפיל אתכם."


אז היו לי תקווה, הבטחה וחשש.

תקווה
"אני אקרא את 'מחר תמות' ומקווה שזה לא מה שאצטרך לומר לו בתום הקריאה."
התקווה נגוזה. ג'ק ריצ'ר מוזמן למות כבר היום מבחינתי.

הבטחה (כפולה)
"אני אקרא ריצ׳ר. מבטיחה. ואקדיש לך (אפרתי) ולאלון את הקטילה."
קיימתי את שתיהן. קראתי את ג'ק ריצ'ר והקדשתי את הקטילה לאפרתי ולאלון.
ולאיש השעה, ג'ק ריצ'ר, אני מקדישה שיר:
,Hit the road, Jack
.And don't you come back no more no more no more no more
,Hit the road, Jack
!And don't you come back no more

חשש
"...ותמימות הדעים שלכם (אלון ואפרתי) מעוררת בי חששות לגבי ג'ק ריצ'ר."
החשש התאמת. ג'ק ריצ'ר מעצבן ברמות.


כתבתי פה לא פעם על מחסום הקריאה שירד עלי. חשבתי שאם משהו יכול להסיר אותו, זה יהיה ספר מתח. על פי כל דברי השבח וההלל של נשיאי מועדון ספרי המתח, ג'ק ריצ'ר אמור היה לרסק את המחסום בבעיטה קלילה, כמו הסינים האלו ששוברים ערימה של לבנים במכת קראטה אחת. ולא כך היה. ג'ק ריצ'ר נתקע במחסום שלי, ופירק אותו בקצב של אסיר שחוצב מנהרה בקיר התא שלו בעזרת סכין מצ'וקמקת שהוא אילתר ממברשת שיניים ומגרד 2 גרם של קיר בכל יום.

הספר הסתיים בעמוד 431. הייתה כתובה בו פיסקה אחת בת 5 שורות, כך שרוב הדף היה לבן. מבעד לדף הלבן, ראיתי שיש כותרת גדולה בדף הבא. חשבתי שהספר לא הסתיים ואולי יש עוד חלק. משהו בסגנון של "כעבור שבועיים/חודשיים/שנתיים". אולי כעבור שבועיים/חודשיים/שנתיים ג'ק ריצ'ר בכל זאת ימות. אבל לא, זה לא היה המשך.
בדף הבא הייתה כותרת גדולה, "61 שעות". מתחתיה הייתה כותרת משנה, "פרק ראשון מתוך הספר הבא".
זה הצחיק אותי. אני לא רוצה שום עסק עם ג'ק ריצ'ר, ולא בגלל שאני פוחדת ממנו. הוא פשוט לא מעניין, לא סוחף ולא אמין. ידו בכל ויד כל בו, ובכל זאת הוא לא עושה עלי רושם.

בעמוד הלפני אחרון הסופי והמוחלט בהחלט, מופיעות קורות החיים של ג'ק.
ג'ק נולד ב-29 באוקטובר בשנה לא ידועה, גובהו 1.95 מ', משקלו 100-113 ק"ג, היקף החזה שלו הוא 127 ס"מ, עיניו כחולות ויש לו צלקות בפינת עין שמאל ועל השפה העליונה (אחח... סקסי!).
למקרא קורות החיים מתעוררות כמה שאלות:
1. בן כמה ג'ק? מצדי הוא יכול להיות בן אלף, אבל מה פשר החשאיות לגבי גילו? האם הוא שחקנית הוליוודית שחוששת שתוקפה יפוג כשתחצה את קו ה-40?
2. מי בכלל מציין היקף חזה בקורות חיים? האם גם נשים יכולות לציין את היקף החזה שלהן מבלי שזה ייחשב הטרדה מינית הפוכה?
3. מה הקשר בין ג'ק ריצ'ר הענק לבין בן דמותו הקולנועית תום - מטר צוונציק - קרוז? מה גובה הסולם שעליו טיפס קרוז בעומדו כג'ק ריצ'ר? ואיפה הריסון פורד כשצריך אותו?


אין לי כוח להסביר למה לא אהבתי את הספר, ולמען האמת, גם לא דאגתי לאסוף ראיות. ניסיתי לקרוא אותו במנותק מסימניה, מבלי לחשוב תוך כדי הקריאה מה אכתוב עליו כשאסיים, ולכן אין לספר אוזני חמור שמסמנות את כל הפרטים, ההתרחשויות והאירועים המעצבנים, הטרחניים, הלא אמינים, הבלתי אפשריים, המוגזמים והמגוחכים שהספר שטוף בהם.
אפרתי קוראת לזה "חשיבה אנליטית מפתיעה", "תהליך ניתוח הראיות", "משהו מיוחד".
אלון כותב ש"ריצ'ר נשמע אולי קצת נאג'ס, אני יודע... הוא לא מאלה שנדקרים. הוא מהשורדים. זה חלק מתפיסת העולם שלו."
שונרא חושבת שג'ק ריצ'ר הוא עוד גיבור אמריקני דה לה שמאטע.
אז יש לנו שתי אושיות סימניה פלוס אחד ג'ק ריצ'ר, נגד שונרא אחת. נוק אאוט אדיר לשונרא.
ובכל זאת, מבחינתי, לי צ'יילד מצטרף למועדון הסופרים הבריטיים שספרי המתח שלהם היו מפלה בנוק אאוט שונראי.


,Hit the road, Jack
!And don't you come back no more
ואל תשכח את מברשת השיניים המתקפלת שלך.

» ביקורות נוספות של שונרא החתול
» ביקורות נוספות על מחר תמות - ג'ק ריצ'ר #13