גם אותך, תודה:) בתכלס, מסר חשוב בפני עצמו.. גם אני לא רואה ריאליטי. אני רק שומעת אנשים מדברים על זה וזה נשמע כמו סוג לא נחמד של קרקס שמעורב בו כסף כאילו גדול כדי לעשות כסף גדול באמת. יש עוד משהו, אולי. איך נשארים נקיים בתוך העיוות. מה חשוב ומה לא חשוב. בקיצור משל מודרני. גם איזופוס לא היה חזק בדקויות. אם מסתכלים על הספר בתור משל אולי הוא פחות מעצבן.

כיף לקרוא אותך דושקה אני לא רואה ריאליטי אבל זכור לי במעומעם סרט עתידני משנות השמונים שהראה איך הטלויזיה מקרבנת בני אדם - שם המסגרת הייתה זירת גלדיאטורים מודרנית עם קהל צופים אקטיבי וקרב עד מוות, והעיקרון דומה לספר של נותומב, בהבדלים המתבקשים. אולי אפילו יול ברינר? נשאלת השאלה מהי המורכבות האנושית שמציג הספר של נותומב. איזו דילמה הוא מעורר, איפה ההתעכבות, איפה המחשבה הטריה שהולמת פתאום ברקות. או שהיא מצביעה על המובן מאליו - ריאליטי זה ממש פויה! ריאליטי זו השחתה של המוסר! ילדים, אל תנסו בבית!

מה שאני זוכרת מהקריאה של הספר זה תחושה ראשונית של "זה ספר זה?" אבל מעבר לזה ה"שימוש בשדה הסמנטי שקשור למחנות ריכוז על מנת להגביר את הווליום הסנסציוני של הטקסט" די עבד עלי, אולי לא כמו בוקס בבטן אבל כמו סוג של צביטת הכרות בראש. א. כי אני מתבוננת בתרבות הריאליטי ביותר מרתיעה טבעית. יש מרחק בלתי נתפס בין שני הקווים המקבילים- חברה נורמלית ומחנה ריכוז אבל בין הקווים יש מנעד של מעשים ורגשות כך שאני קצת נגד התפיסה של לכלוא את עניין המחנות בכדור זכוכית. המראה הכפולה שמציבה מולנו תכנית הריאליטי של המשתתפים על שלל תכונותיהם ושלנו כצופים שבוחנים עד כמה אנחנו מעוניינים לצפות בהשפלת האחר נמצאת איפשהו במנעד הזה. ב. אי אפשר להוציא את הקורבניות מהיהודי. קל לי לדמיין איך מעולם שבו שיחת חולין על טיב חולצות בית הספר ב"קני מחסני ביגוד" (לא מאה אחוז כותנה וקצת מגרד בצוואר) היא לגיטימית אנחנו יכולים לעבור בככה (אצבע צרידה) לחורבן מוחלט- אישי, לאומי או כלל עולמי. ג. נו, אני לא קוראת ביקורתית.

טוב, לפחות צמצמנו את השאלה האם נותומב מאפשרת קריאה כפולה של הטקסט שלה, או רק משתמשת בשדה הסמנטי שקשור למחנות ריכוז על מנת להגביר את הווליום הסנסציוני של הטקסט שלה

נכון. זה מניפסט, מנוסח היטב אבל עדיין מניפסט. הבעיה היא, אני חושבת (וגם כתבתי את זה בביקורת שלי) שזה קל מדי להקצין עד כדי מחנות ריכוז. לא רק בספר.

זו שאלה פילוסופית מעניינת, דושקה בדרך כלל מאד קל לנו להכריע "מה לא", קשה יותר להגדיר "מה כן"
בעיניי הכלל החיובי הראשון במעלה הוא מקוריות. הכלל החיובי השני הוא מורכבות. אני חושבת שמבחינתי נותומב לא עומדת בשניהם.
במישור הריגשי, קשה לי עם הזילות של מחנות ריכוז ביצירה של נותומב. זה קל מדי, להקצין עד כדי מחנות ריכוז.

אני קצת פלגמטית בכל מה שקשור לכבוד ואמון יש לי קצת בעיה עם טפשים או מעתיקנים שלא בחן אבל אמילי נותומב היא לא זה ולא זה.

וואו! אולי ראוי שאת תכתבי במקומה...

ביקורת מעולה. אמנם את הספר הזה לא קראתי, אבל חרפות וגידופים הוא אכן ספר ייחודי אפל ומשובח.

לואיז!!! שולטתתתתת!!!

זה מפני שאני נכנסת לתוך ספר חדש עם כל כך הרבה כבוד ואמון ומצפה שהסופר יכבד אותי בחזרה. מזרח תיכון חדש, עאלק. אי אפשר להוציא את הלבנטיניות מהלבנטינית (-:

וואו את ממש טובה כשאת רעה.. :) אני ממש מבינה למה שנאת אותו. אני בדרך כלל פשוט לא שונאת כמעט כלום (חוץ ממה שאני לא קוראת מלכתחילה)