ביקורת ספרותית על חומצה גופריתנית מאת אמלי נותומב
ספר מעולה

---

לא התכוונתי בכלל לקחת את הספר הזה.היו לי ביד כבר 3 ספרים,והנחתי שהם יספיקו לי לשבוע הזה (כשאין בית ספר אני קורא שלושה ספרים בשבוע).אבל אח שלי ביקש ממני להביא לו איזה ספר של ג'ורג' ר.ר. מרטין.חיפשתי בחלק של המדע בדיוני,בתקווה אולי שאני אמצא איזה ספר של דאגלס אדמס שרציתי לקרוא כבר הרבה זמן (כמובן שלא מצאתי).ואז ראיתי את הספר הזה.חשבתי לעצמי,"אמלי נותומב?מה את עושה כאן?בחלק של המדע בדיוני?את בכלל כתבת את בחיל ורעדה,מה הקשר שלך למדע בדיוני?".בגלל שלא היה ספרים אחרים של נותומב,החלטתי שעדיף נותומב אחד ביד מאשר שני נותומב על המדף.

בעולם בו כמעט כל הרעיונות לתוכניות הריאליטי מוצו,עולם בו כבר מצלמים לידות (ע"ע בייבי בום),אנשים נכנסים לבית למשך שלושה חודשים רק כדי לקבל כסף (ע"ע האח הגדול) ואנשים אפילו מוכנים שיזרקו אותם בשממה נטושים ועירומים רק כדי לקבל כסף (ע"ע נטוש ועירום),נראה שהתוכנית הבדיונית שנותומב מעלה בספרה לא רחוקה כל כך מהמציאות.נותומב מתארת עולם עתידני,אבל לא עד כדי כך,בו חוטפים אנשים אקראים,שמים אותם במחנה ריכוז ובוחרים אנשים מבחוץ שישמשו כקאפו.אה,והכול מצולם 24 שעות ביממה. קשה שלא להשוות לשואה,וזו כנראה הייתה כוונתה של נותומב.בכוונה היא השתמשה במושגים כמו קאפו,מחנה ריכוז ואפילו בקטע מסוים אחת הדמויות אומרת שזה בדיוק כמו שהנאצים עשו,רק שעכשיו יש מצלמות.

במשפטים קצרים ותמציתיים,נותומב חוקרת את גבולות הטוב והרע האנושי,מבקרת את קהל הצופים וגם רוקדת על יבלותיה של צרפת ממלחמת העולם השנייה.שאלות שנשאלות תמיד על השואה,בסגנון "למה אף אחד לא עזר?","איפה היו המדינאים ששתקו?" וכו',מועלות גם בספר זה.ההשוואה לשואה נבחרה במכוון,בעיקר כי השואה נתפסת על ידי רובנו כאירוע מזוויע,אירוע שיש להקפיד שלא יחזור לעולם.

כשהייתי במסע לפולין,הושמעו והוקראו לנו עדויות רבות של יהודים שנכלאו במחנות הריכוז.אם נתעלם מעניין המצלמות בספר,אפשר לחשוב כי מדובר בספר שואה.אבל השואה היא לא העיקר בספר,או יותר נכון השימוש בשואה.נותומב לועגת לאדם החלש,זה שאומר "אני לא רואה דברים כאלה,זה תועבה ובושה לאנושות" אבל אחר כך הולך לראות את זה רק כדי להגיד "אני צריך להיות קול ההיגיון".נותומב לועגת לכלי התקשורת,שלכאורה מצטיירים כמוסריים בספר וזועקים כל רגע "עד מתי?!" אבל לא מבינים שהם רק גורמים לעניין ציבורי.הפרודיה מתעצמת ברגע בו כל כלי התקשורת יוצאים בהצהרה "עכשיו אנחנו נשתוק",וכל מהדורות החדשות מלאות רק בכותרות האלו.

גם אחרי שמסיימים את הספר,שם הספר עדיין נותר תמוהה.חומצה גופריתנית משמשת בתעשייה למגוון דברים,ולקורא לא מובן מדוע הספר זכה לשם הנ"ל.ההשערה שלי היא שחומצה גופריתנית יכולה לשמש כדבר טוב אך גם כדבר רע (גורמת לכוויות וכו').אולי זאת הייתה כוונתה של אמילי נותומב,לרמוז לאדם ולטבעו-לכולנו קיימת הבחירה להיות טובים או רעים.רעיון הבחירה הזה מועלה בספר.

החידה הלא פתורה היחידה היא מה הספר הזה עשה בחלק של הנוער.

» ביקורות נוספות של omers
» ביקורות נוספות על חומצה גופריתנית