ביקורת ספרותית על חומצה גופריתנית מאת אמלי נותומב
ספר טוב

---

מבחינות רבות הייתי רוצה לגור בספריה הציבורית שלנו כך שקשה יהיה לי לדבר בה סרה.
ספריה קטנה, נעימה, חרישית ברוב שעות הפתיחה, בעלת מיזוג אוויר משובח, שירותים צמודים, מין גליל רך כזה להתרווח בתוכו בפינת הילדים וספרים, כמובן, ספרים-

אז זהו, שבתחום הזה יש לי קצת בעיה. יש לי רשימה די קצרה העונה לשם 'רוצה לקרוא'. קצרה כי אני לא אוהבת לפתח תכניות לטווח הארוך. זה מלחיץ אותי.
בביקורי בספריה אני מנסה להצמד לרשימה הצנועה והלגמרי לא שאפתנית שלי וראו זה פלא- כמעט כל הפריטים המופיעים בה אינם נמצאים. לא כי הם הלהיטים החמים ברשימת המתנה מרובת משתתפים. הם פשוט אינם.
לעיתים רחוקות אני מוצאת מלוכה במקום האתונות שחיפשתי. לרוב, אני פשוט מוצאת ספר אחר, לפעמים של אותו הסופר, לפעמים אחר לגמרי.
כך למשל שאלתי את "קיץ" במקום "עידן התמימות" הנעדר (אדית וורטון), את "מתי כבר יהיו חדשות טובות" במקום "מקרים אבודים" (קייט אטקינסון) ולסוף השבוע שעבר- את "חומצה גופריתנית" במקום "חרפות וגידופים" של אמלי נותומב.

אני לא יודעת מה הספר הזה מעיד על כותבתו, כי הוא היחיד שקראתי מספריה.
הוא קיצוני, נקי, מוגש בפשטות עם נגיעות ליריות רכות, כתוב היטב אבל לא ממש סיפור.
יותר רעיון. רעיון מנוסח היטב ועטוף בסיפור, שלקח לי שעתיים לקרוא ואני קוראת איטית במיוחד.
הרעיון הוא כזה-
הטלוויזיה היא הרודן האכזרי הנוכחי. הבידור שהיא מספקת גורם לנתיניה לאבד את אנושיותם.
שמירה על כוחו של האינדבדואל (ואהבה כמובן) הם היחידים שיכולים לעמוד מול הרודנות.
והסיפור הוא כזה-
יש תכנית ריאליטי חדשה בשם 'ריכוז' – ריאליטי של מחנות ריכוז. לא ריאליטי שמדמה מחנות ריכוז אלא הדבר האמיתי. עוצרים אנשים בלי סיבה והם ה'עצירים' המועסקים בעבודות כפיה. עורכים אודישנים וסימולציות ל'קאפו' שתפקידם להתעלל בעצירים ולהחליט, לפחות בהתחלה, מי כשיר ומי יומת ביסורים (יומת באמת).
התכנית עושה שימוש במחנות ריכוז אמיתיים ממלחמת העולם השנייה (כנראה מטעמי תקציב).
אף אחד מהעצירים לא ייצא חי.
הרייטינג חסר תקדים.
ישנה דמות ראשית 'טובה' ודמות ראשית 'רעה' , כמה דמויות משנה ארכיטיפיות, קטרזיס של הצופים ושל הקורא, סיפור אהבה שגורם למטמורפוזה וזהו.

לפי הכתוב על גב הכריכה, הספר עורר סערה בצאתו. די ברור למה. ההשוואה לנאציזם נוטלת בדרך כלל מאמירות חריפות את עוקצן כי היא השוואה שלא תעשה. כאן זה לא לגמרי קורה.
זאת לא בדיוק השוואה לנאציזם אלא סוג של גילוי בנוסח "הגל"- אותו סרט שהקרינו לנו בתיכון, במהלכו מגלים כמה פשוט להפוך לנאצים וכמה קשה שלא.

הכשלים הלוגיים של הסיפור- התרחשותו במדינה דמוקרטית כביכול , בה לפחות נרמז על עיתונות חופשית מעוררים שאלות כמו 'איך יתכן שבמדינה דמוקרטית ישללו מאנשים את חירותם ואת חייהם ללא סיבה?' או 'איפה העולם?'
קשה שלא לחשוב: האם אילו באמת כשלים לוגיים?

זה כנראה לא יגיע למימדים האילה באמת. זה כנראה רק משל.

ועדיין, האופן בו שולטת הטלוויזיה המסחרית בחיינו מומחש כאן להפליא.
מאמר חז"ל - "מרעיבו - שבע משביעו – רעב" נכון, כנראה, לא רק לגבי אותו אבר קטן שיש לו לאדם, אלא גם לגבי יצרים אחרים, בהם יצר המציצנות הדורש העלאה אין סופית של הרף לצד אטימות וקהות גדלות והולכות.
תרבות הריאליטי בהחלט שחררה מפלצות ואחריתה מי ישורנה?
אני מקווה שלא אמלי נותומב.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על חומצה גופריתנית