ביקורת ספרותית על המפה והטריטוריה - הספרייה של בבל # מאת מישל וולבק
ספר לא משהו

---

הסוציולוגים מבחינים בין שלושה סוגי מושגים: זהות, סטטוס ותפקיד. זהותו העצמית של האדם נקבעת על ידי הסטטוסים והתפקידים החברתיים שהוא ממלא. למשל, וולבק הוא סופר מן המעמד הבינוני-גבוה (סטטוס), לכן עליו לכתוב ולנקוט בקוד התנהגות מסוים (תפקיד). בביקורו בארץ לרגל השקת הספר, וולבק אמר שהוא רואה עצמו כסוציולוג. זוהי יותר מכל תמצית "המפה והטריטוריה": בחינת היחסים בין הזהות העצמית לבין הסטטוס, ובין הסטטוס החברתי לתפקידים הכרוכים בו.

ז'ד, גיבורו של וולבק ב-"המפה והטריטוריה", הנו צייר וצלם. על אף שנולד למשפחה מבוססת, הוא חי בחוסר כל עד שההצלחה מאירה לו פנים. כמעט בין לילה הוא הופך לצלם מפורסם, בעקבות סדרת צילומים של מפות מישלן. בעבודה שפותחת את תערוכתו, מוצגת תמונת לווין של אזור מסוים לצד מפה של אותו האזור, כאשר מעליהן נישאת הכותרת: "המפה מעניינת יותר מהטריטוריה".

בחלקו השני של הספר (ישנם שלושה בסך הכל), ז'ד יוצר קשר עם וולבק. כן, וולבק הכניס את עצמו כדמות בספר. אין אנו יכולים לדעת עד כמה הדמות המתוארת בספר אכן מייצגת את וולבק הסופר, ועל מתח זה בין המדומיין למציאותי, בין המלאכותי לאמיתי, וולבק מבקש לשחק. הוא רומז את התשובה באותה כותרת שהוזכרה בפסקה הקודמת: הדימוי מעניין יותר מהמדומה. הסטטוס שהחברה יצרה לוולבק הסופר הרבה יותר מרתק ומסעיר מזהותו העצמית של וולבק האדם. לכן וולבק מציג את עצמו מספר פעמים לאורך הספר כ-"מחבר החלקיקים האלמנטריים" או כ-"מחבר פלטפורמה" (מעניין מדוע בחר שלא להגדיר עצמו באמצעות הספר שפרסם אותו, "הרחבת תחום המאבק").

"המפה והטריטוריה", אם כן, הנו ספר חובה לתלמידי סוציולוגיה שלומדים על תהליך הסוציאליזציה. הוא גם ספר חובה לתלמידי כלכלה, שיוכלו לקרוא עד כמה התחום בו בחרו אינו מדעי, וכושל בניבוי ההתנהגות הכלכלית האנושית. וולבק אף רותם את "עקרון ההפרכה" של קארל פופר, פילוסוף של המדע (אך מתעלם באלגנטיות מאי-עמידת חלק ניכר מהתיאוריות הסוציולוגיות בעקרון זה: הן יכולות להסביר כמעט כל התנהגות אנושית שהיא).

זהו אינו ספר חובה למעריצי וולבק או למי שמקווה למצוא בו, כמו בספריו הקודמים, הגות עמוקה ובקורת חברתית נוקבת. זהו ספר למרק בו את האגו של וולבק: הוא מוצג כסופר מבוקש, נערץ, עשיר ומסוגל לכתוב ניתוחים אמנותיים מעמיקים ללא הכשרה וברגע האחרון. כאילו כדי לאשש סופית תזה זו, נפתח עמוד התודות החותם את הספר, ב-"בדרך כלל אין לי איש להודות לו, מכיוון שאני לומד מעט מאוד יחסית לסופר אמריקאי". וולבק מדגיש בפנינו, למעשה, כי כל הידע הנרחב שהוצג בספר בתולדות האמנות, תהליכי ייצור ושיווק, צילום, ציור ובכלכלה - כולו שלו. בהמשך הוא מודה לעורכת שלו ולאנשי משטרה שסייעו לו. מדוע אנשי משטרה? מכיוון שהחלק השלישי של הספר הנו סיפור בלשי, ורע למדי: הדמויות שטוחות והעלילה צפויה. מוטב היה לוולבק לסיים את הספר בסוף החלק השני. מכיוון שוולבק כבר הוכיח שהנו אמן ביצירת דיאלוגים ובבניית עלילה, סביר כי החלק השלישי משרת תפקיד במראה המוצבת מול הקורא המערבי. ועדיין, היה אפשר לעשות שימוש במראה נאה יותר.

ב-"להישאר בחיים", כותב וולבק כי על המשורר לפרסם אם ברצונו שיצירתו (ודרכה – הוא) תשרוד. "המפה והטריטוריה" מהווה בעיני, כקורא אדוק של וולבק, החרגה מכלל זה. לאחר יצירות מונומנטליות כ-"הרחבת תחום המאבק" ו-"החלקיקים האלמנטריים", "המפה והטריטוריה" אינו אלא שרבוט.

» ביקורות נוספות של עורבי
» ביקורות נוספות על המפה והטריטוריה - הספרייה של בבל #