“אחת מהיצירות הכי יפות שיצא לי לקרוא. הספר כתוב בצורה פיוטית, והמסר הדתי המועבר בו יכול לחלחל לכל אחד ואחת, כיוון שהוא פונה למכנה משותף בסיסי ביותר - הדאגה לעתיד, למחר.

בגדול, מועברים בספר 2 רעיונות מרכזיים:
1. אל תדאגו למחר, כי האל ידאג לכם.
2. אסור לדאוג, הדאגה יכולה להרוג. צריך לחיות בשלווה.

אוקיי..
החלטתי ליישם.

את הספר קראתי לפני 3 חודשים. מאז אני לא דואג למחר, גם לא לעתיד הרחוק יותר. עזבתי את העבודה, הזנחתי את הלימודים, ואני יושב בשדה, רגל על רגל, מחכה לאלוהים שיכלכל אותי, ובינתיים ניזון מחובזות ופטריות.

אתמול עבר ליידי חילזון, אני בטוח שזה היה סוג של אות, אבל אני מתלבט בין המאורע הזה לבין היונה שחיברנה עלי הבוקר, כי לקקי שלה הייתה הילה משיחית שכזו שקשה לי להסביר.

בקיצור, אני יודע שאלוהים שולח לי מכל וכל וחושב עלי כל הזמן. כן כן, רק עלי. אני מרכז העולם שלו, כמו כל אדם חי. אז מרחתי את עצמי בקקי של יונים ואני כולי מחכה לגאולה שתבוא. והיא תבוא בעזרת השם! אללה הוא אכבר! ג'ה איז וואן!

בינתיים אין כסף, שלחו לי הוצאה לפועל מהביטוח הלאומי, והמפתח של הבית? - לא נכנס בדלת משום מה... מוזר.

אבל אני לא דואג!
לא נורא שהמליצו לי ללכת לפסיכיאטר, כי חוסר התאמה של רגש (היי - אני שמח!) למצב הקיים הינו מאפיין סכיזופרני בסיסי. אני מאושר מכך שאין לי כסף ומעקלים לי נכסים. כך אני יודע שדרכי לאלוהים הולכת ומתקצרת!

אני באמת לא דואג, כי קירקגור אמר שאסור לדאוג, זה עלול להרוג, והדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה למות. במיוחד לאחר קריאת ספר פסאודו פילוסופיה שכזה, שפתח לי את החשיבה כ''כ, ועשה ממני ומאלוהים אחוקים!

אני קורא לכל היונים באשר הן - בואו וחרבנו עלי!
כי האדם הוא שושנת השדה!
תחי פולין המאוחדת!
יאללה בית''ר!”

“חיבור דתי של סרן קירקגור האקזיסטנציאליסט הדני אבי הפילוסופיה הקיומית אשר פורסם מחדש בהוצאת רסלינג מביא את הקורא למחשבות על מקומו של האדם המודרני ועל שיעור מרכזי על אמונה.

אני רוצה דווקא לא להתייחס אל שלושת השיעורים שאפשר לחקור ולהתעמת איתם בדרכים שונות, אלא דווקא עם המורים של אותם שיעורים.

ומה ניתן ללמוד מאותם מורים לא אנושיים .

מורים אנושיים עשויים עפ"י קריקגור לא רק שלא להועיל אלא אף להזיק, הם חסרי סבלנות, לא מבינים, מתנשאים, מאשימים, שיפוטיים, ובעיקר לא מרגיעים.

המורים של סרן קריקגור הם שושני השדה ועוף השמים ומעלתם של אותם מורים היא בעיקר שתיקתם, אי יכולתם לדבר.

עפ"י קריקגור יכולתם של שושני השדה ועוף השמים דומים ליכולתו של הילד הלא מדבר לפני שצומחות לו שיני הבינה , להיות מורה למבוגר ממנו.

הילדים יכולים ללמד אותנו על תמימות, על קיום שאינו משווה למשהו אחר, לאדם אחר.

על קיומנו אנו.

להיות מורה זה בעיקר להיות ויותר לשתוק.

מורה שמרבה לדבר הוא מורה לא מלמד, לקחת את הילדים אל השדה , לקחת את הילד לצפות בעופות השדה זה להביא אותו למקום לומד.”

“אלמלא היתה השורה התחתונה בספר מכוונת אל האמונה באל, היה הספר בר התמודדות. עבורי, הדימויים בהם משתמש קירקגור ותובנותיו לגבי האופן בו על האדם לנהוג נאיביים משהו, שלא לומר כושלים לעתים כשל לוגי. יתכן כי מדובר בטקסט תיאולוגי ביסודו ולא בטקסט פילוסופי גרידא.
מצאתי את ההקדמה (מאת תמר אילת-יגורי) עניינית יותר וחזרתית פחות משאר הטקסט.”