ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שבת, 14 בינואר, 2012
ע"י עורבי
ע"י עורבי
הפסיכולוגית מלאני קליין תיארה שני מצבים נפשיים, פוזיציות, הקיימים בקרב בני האדם: האחד, הפוזיציה הסכיזו-פרנואידית, הנו מצב בו האדם אוחז בתפישה דיכוטומית של העולם. חוויות ואנשים מסווגים כטובים או כרעים, ללא כל מצב ביניים. מנגד ישנה הפוזיציה הדפרסיבית, שהנה מצב בו האדם תופש את העולם בצורה מלאה יותר, על כל גווניו. על פי קליין, אנו נעים בין שתי הפוזיציות לאורך כל ימי חיינו, כאשר בעתות מצוקה אנו נסוגים אל הפוזיציה הסכיזו-פרנואידית, המאפשרת לנו להתמודד עם העולם עד יעבור זעם.
ב-"לבד בברלין", מספר האנס פאלאדה, שם העט של רודולף דיטצן, את קורותיהם של אנה ואוטו קוונגל, זוג גרמני נורמטיבי המאבדים את בנם במלחמת העולם השניה. השכול מביא את אוטו השתקן להפוך לאקטיביסט: הוא מפזר גלויות המתריסות כנגד השלטון הנאצי ברחבי ברלין. בשלב מסוים מצטרפת גם אנה לפעילות, ויחד הם מערערים את שלוות רוחו של דרג הביניים בפיקוד הנאצי. סוף הסיפור ידוע למן ראשיתו: אוטו ואנה קוונגל נתפסים ומוצאים להורג. פאלאדה מתאר בכישרון רב את הקורות אותם מהידיעה על מות בנם ועד מותם הם.
פאלאדה כתב את "לבד בברלין" עם תום המלחמה כחלק מתהליך תרפויטי להתמודדות עם עוולות המלחמה ותחושת האשם שוודאי חש כגרמני, ומת זמן קצר לפני שהספר יצא לאור. מצבו הנפשי של פאלאדה בעת הכתיבה ניכר היטב בדמויות שבספר: כולן שטוחות להחריד. כל החותרים תחת השלטון הנאצי מתוארים כטובים ללא רבב. כל משתפי הפעולה עם הנאצים, אזרחים גרמנים ואנשי צבא כאחד, מתוארים בצורה דמונית ללא ולו תכונה חיובית אחת. אין גווני אפור. יוצא מן הכלל הוא אוטו קוונגל, המתואר כאדם שחרת על דגלו את החופש והצדק מחד, אך כאדם קשה שאינו מביע רגש חם כלפי אנה אשתו, מאידך. ועדיין, סביר ששתיקתו המתמדת וחוסר יכולתו להביע רגש אינם יותר מאשר נורמה תרבותית נושנה.
יתכן שכך באמת היו פני הדברים אז, באותם ימים הקשים מלהעלות בדמיון, כשפרנויה היתה תכונה חיונית להישרדות. עם זאת, במרחק שבעים שנה, "לבד בברלין" רחוק מלהיות סוגה ספרותית או "הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על אודות ההתנגדות הגרמנית לנאצים" (כך מצוטט פרימו לוי בגב הספר). לכל היותר, זהו יומן פוסט-מורטם מעניין.
לטעמי, ערכו של הספר מצוי באפשרות שהוא מזמן – לקורא בעל אספירציות ספרותיות – לבחינה מטא-ספרותית של תהליך הכתיבה. הספר מבוסס על סיפור אמיתי, ובסוף הספר מופיעים צילומי המסמכים המקוריים (הגלויות שפוזרו ברחבי ברלין, פקודות מעצר וכו') יחד עם תמונותיהם של אוטו ואליזה המפל (שמות בני הזוג האמיתיים עליהם ביסס פאלאדה את ספרו). נספחים לא טריוויאליים אלה מאפשרים לקורא להשתעשע במחשבה כיצד הוא היה מספר את הסיפור. אותי הביאו המסמכים לתהות לגבי האופן שבו פאלאדה בחר לתאר את גיבוריו, את כתב היד על הגלויות, על הסיבות לשמן שינה את שמות המעורבים – הלא בקלות היה יכול לבחור לכתוב זאת כתיעוד היסטורי או לפחות תיעוד היסטורי-למחצה, ולא כרומן מובהק.
לסיכום, האפשרות לסקור את הספר שוב עם תום הקריאה בראי העדויות המצולמות מצדיקה את הזמן שנדרש לצליחת 660 עמודי הספר.
7 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
עורבי
(לפני 13 שנים ו-8 חודשים)
עמיר
אני מסכים איתך חלקית. שים לב שאנשי המחתרת לא מתוארים בצורה דמונית, אלא כחשדנים יתר על המידה. הם לא מתוארים כיפים, אך גם לא כבהות או שוכני ביבים, כפי שמתוארים חלק מהגנבים ומאנשי הצבא. חוקר המשטרה אכן אכול לבטים, אך לא בנוגע לטוב או רע, אלא רק כי הפרויקט שהעסיק אותו שנתיים הגיע לסיומו.
|
|
|
עמיר
(לפני 13 שנים ו-8 חודשים)
כנראה לא קראנו את אותו ספר
אמנם אני לא בקי בכתבי מלאני קליין, אבל בספר הזה יש לא מעט דמויות שהן לחלוטין לא חד ממדיות. אנשי התא המחתרתי לא מתוארים בצורה מחמיאה, ולעומתם חוקר המשטרה אכול לבטים. בכל מקרה, סקירה מעניינת.
|
|
|
שין שין
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת מעניינת מזוית שונה.
|
|
|
עולם
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
למיטב זכרוני הדמויות אינן חד-ממדיות. בפרט, החוקרים עצמם אינם מתוארים באופן דמוני כלל וכלל.
|
7 הקוראים שאהבו את הביקורת
