ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 21 בספטמבר, 2011
ע"י כלנית
ע"י כלנית
סבתא שלי עלתה לארץ בהיותה בת שמונה בלבד. ילדה קטנה שאיבדה את אביה בפתאומיות. אימה נישאה לאלמן שהיו לו שלושה ילדים קטנים, ושהסכים לקבל את האם הצעירה עם התינוקת הקטנה בלבד. סבתא שלי ואחיה עברו לגור אצל סבתא שלהם וזמן קצר אחרי זה הם עלו לארץ.
אחרי טיטולי דרך רבים הם הגיעו לחוף יפו. כיום כן אז, נמל יפו אינו מאפשר עגינת ספינות גדולות אלא סירות דיג קטנות. אין כמו להגיע ליפו, עם הזריחה, לראות את סירות הדייגים החוזרות מהים. פנס אור בחרטומן ושלל דגה טרייה בירכתיים. זה הזמן להתעורר מוקדם, לרדת אל הנמל, ולבחור את הדגים הטריים לארוחה, שתוגש למשפחה בצהריים.
כשלושים שנה לפני עליתה של סבת, מגיע ליפו חיים מרגליות קלווריסקי אחד מגואלי האדמה של ארץ ישראל. אם הוא היה כותב יומן היה זה היומן שהופיע בין דפיו של הספר. כמו הרבה אנשים שהגיעו לכאן הוא היה חוזה ונביא והוזה וכמעט שום דבר לא עצר אותו בדרכו זו. אולם, כמו שרבים התפכחו להבין במשך השנים, בארץ ישראל חיו גם אנשים אחרים, שעד היום ישנם אנשים שלא רואים אותם ממטר. אחד מהם הוא צאלח, ילד כבן שתים-עשרה שהתגורר עם אמו עפיפה באחוזה דג'אני ליד יפו, עם משרתת זקנה אמינה, ועם האריסים שבאחוזה. אותו ילד צעיר מוכה תעתועים רואה, מה שכל סביבתו אינה רואה, את חורבן עמו. אף צאלח כותב יומן. ודרכו אנו מגלים את עולמו הפנימי הסבוך והמבולבל שיש לו הבלחות של שפיות וראית העתיד. שני היומנים פורשים לעיננו מסכת שלמה של סיפור, שיש לו שני פנים,ושנפרש אט אט לפנינו. שני היומנים כתובים בשפת התקופה. דבר המעצים את האוטנטיות של זמן ומקום. בשפה עשירה, עמוקה, פיוטית ויומיומית כאחד הופך הכתוב במסמכים לאמת לאמיתה.
היום ה-20 בספטמבר 2011, היום בו מנהיגי הפלסטינאים יעמדו במועצת הביטחון של האו"ם ויבקשו הכרה במדינתם אולי זה היום המתאים ביותר לכתוב על הספר הזה, המהווה מיקרוקוסמוס של ההוויה שלנו כאן. היכולת שלנו להתקיים זה ליד זה או למות זה לצד זה. איך מגשרים על חלומות לגיטימיים של שני צדדים שחולקים פיסת ארץ כל כך קטנה?
הספינה הגדולה, שסבתא שלי הגיעה בה, עגנה רחוק מהנמל. אל הספינה הגיעו, בסירות קטנות, הסבלים שנשאו, הן את הסחורות שהובלו בספינה והן את האנשים. סבתא שלי זוכרת איך היא הושלכה מיד אל יד אל זרועותיו של זר מפחיד. איך היא בעטה ברגליה כדי להשתחרר תוך כדי שהיא ממררת בבכי מר. היא היתה בטוחה ששוב הולכים לנתק אותה מסבתה. ואיך לבסוף היא הגיעה אל חוף מבטחים.
סבתא שלי היתה פליטה. היא הגיעה לכאן בשל בעיות משפחתיות, ובשל בעיות כלכליות ברוסיה, שהפכה לברית המועצות, שהלאימה את כל הכסף והרכוש מהמשפחה שלה לטובת הכלל ומה שנשאר למשפחה, זאת רק פיסת קרקע בשכונת הבוכרים בירושלים, שסבא שלה השכיל לקנות שנים לפני זה, כרואה את הנולד או כציוני נלהב? מי יודע. הסבתא שלה עם מעט תכשיטים ועם תקווה בלב סחבה אותם לארץ ישראל, ארץ האבות, חדורת אמונה דתית עמוקה, שזה המקום בשבילם.
3 קוראים אהבו את הביקורת
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
