ביקורת ספרותית על אחוזת דג'אני מאת אלון חילו
ספר לא משהו

---

על כריכת העותק שבידי מוטבעת מסגרת קטנה ובה הכיתוב "זוכה פרס ספיר 2009”. מאז זכה הספר בפרס, הרבה מילים נקשרו בו ובכשרות הזכיה, ורבות נאמר על הספר והסופר עד שבוטלה הזכיה כליל. כמו כן דנה התקשורת במחאת צאצאיו של חיים מרגליות קלווריסקי על השימוש בשמו ופרטיו הביוגרפיים בתוך עלילה שאין לה אחיזה במציאות. כך או כך, הספר "אחוזת דג'אני" סירב לרדת מהכותרות, ויש להניח שמכירותיו ראו מכך רק טוב.

הרשיתי לעצמי להשתיק את הברברת התקשורתית ולגשת למלאכת הקריאה בראש נקי. בתחילת הספר מובאים דבריו של המביא לבית הדפוס, המספר לנו על שני יומנים שמצא בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. האחד נכתב על-ידי האגרונום חיים מרגליות קלווריסקי, והשני – יומנו של צאלח דג'אני המוסלמי, שנכתב בתקופה דומה. המחבר מסביר כי תירגם מערבית את יומנו של דג'אני והוא מפרסם אותו יחד עם יומנו של קלווריסקי, יותר ממאה שנה לאחר כתיבתם.

היומנים אכן מובאים יחדיו, אלא שהמחבר אלון חילו מפתיע לעשות, ויוצר ביניהם הצטלבויות שהולכות ומתרבות, עד שנוצר סריג שבו יומן נקשר ביומן וחייו של האגרונום היהודי והנער המוסלמי מתערבבים ומסתבכים זה בזה. יומנו של קלווריסקי כתוב בעברית של סוף המאה ה-19, עם ראשי תיבות ומילים לועזיות שהמפתח לפיענוחם מצורף בסוף הספר. יומנו של צאלח, לעומת זאת, כתוב בעברית ציורית ופואטית שהזכירה לי את ספרו הראשון של חילו, “מות הנזיר".

החלוקה לשני יומנים, והחלוקה לפרקי זמן קצרים בכל יומן (יממות ואפילו שעות), קוטעת את הקריאה למקטעים קצרים בני שניים-שלושה עמודים. החלוקה למקטעים והריווח הנדיב של הספר אמנם מאיצים את קצב הקריאה, אך מגבירים את תחושת הריקנות. לאחר קריאת 360 עמודי הספר, רק התחזקה בי התחושה כי התוכן העלילתי של "אחוזת דג'אני" דל ביחס לכמות המילים שבהם הוא מובא. הייתי מגדירה את חווית הקריאה כמעייפת, צפויה, ארוכה ופשטנית.

הקריאה בספר מעלה נושא שמעניין לדון בו, והוא חותם המחבר בגוף הספר. מטבע הדברים, כאשר המחבר מספר את סיפורו בגוף ראשון, הרי שחותמו יהיה נוכח בספר ונקל יהיה על הקוראים להזדהות עמו. לעומת זאת, כאשר מספר הספר את סיפורן של דמויות שאין לו קשר אליהן, ראוי שחותמו יהיה מרוסן ולא יזעק מכל פינה. אלא שב"אחוזת דג'אני" קשה להתעלם מנוכחות המחבר בספר, וזאת במספר תחומים:

ראשית, דומה הספר דמיון רב ל"מות הנזיר", בעיקר בקו העלילה של צאלח דג'אני, באופיו ובשפתו, אך גם באופן בניית הסיפור הבדיוני סביב בסיס היסטורי אמיתי. נראה שהמחבר פיתח סגנון מובהק, ועל-אף שפירסם רק שני ספרים, כבר ניכרים מאפיינים ברורים שמעידים על זהותו.

שנית, דעתו הפוליטית של המחבר נוכחת מאוד בתאור היחסים בין קלווריסקי ויושבי אחוזת דג'אני, גירוש העובדים המוסלמים מתוכה, ההשתלטות על האחוזה והנסיונות להשיג בעלות על הקרקע. נושאים אלה הם ראויים, ונכון לעסוק בהם, רק שהם מובאים בצורה שטחית ומוקצנת ואינם באים באיזון עם ההיסטוריה של קלווריסקי והמניעים הציוניים שהנחו אותו. התמונה הפוליטית שעולה מהספר היא שהציונות הונעה בעיקר על-ידי רצון להשתלט על קרקעות, והערבים מצידם קיבלו את כל דרישות הציונים בהכנעה ובנאיביות (כך, למשל, סירבו להאמין לנבואות הכיבוש הציוני של צאלח).

שלישית, ואולי הדבר המרגיז ביותר בספר, הוא הנסיון של אלון חילו להתל בקוראיו. לאחר קריאת הספר עד תומו, מפורסמת ממש בעמוד האחרון הבהרה של המחבר. מסתבר כי שני היומנים שמצא המחבר בארכיון הציוני בירושלים (אלה שתוארו בהקדמה לספר) לא היו ולא נבראו, כמו גם עוזרות המחקר שצויינו בתחילת הספר בשמותיהן המלאים (!). צאלח דג'אני לא היה קיים, ופרט לביוגרפיה בסיסית, פועלו של קלווריסקי כפי שתואר בספר הוא פרי דמיון המחבר. לא ברור לי מדוע הרגיש המחבר צורך להשלות את הקוראים באחיזת העלילה במציאות, האם עשה זאת רק לשם שעשוע או לשם רכישת אמון הקוראים? דומני כי שתי המטרות פוספסו, ועדיף היה להבהיר לקוראים את גבול האמת והבדיה טרם הקריאה, גם אם היה עולה הדבר בהפחתת הרעש התקשורתי סביב הספר.

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על אחוזת דג'אני