ספר בסדר

הביקורת נכתבה ביום שלישי, 18 באוקטובר, 2011
ע"י עידומיק
ע"י עידומיק
קצת קשה לי להיות נחרץ וחד משמעי לאחר קריאת הספר. האמת היא שאני די חצוי ביחס לאיכות הכתיבה, סגנונה המיוחד (או שלא), הסופרלטיבים המצויים בו לרוב, הביטויים הארכאיים הפזורים בסיפור לכל אורכו, או העלילה עם נגיעות הזויות מודגשות יותר ומודגשות פחות. מה גם שלמרות שגרעין הסיפור הוא ברובו פרי הדמיון של המחבר, ליוותה אותי תחושה מוזרה ומייגעת משהו ואפילו קצת מעיקה, בעיקר לנוכח המימיות של הדמויות הראשיות. מערכת יחסים משונה נרקמת בין גואל קרקעות יהודי שפעל כאן בשלהי המאה התשעה עשרה וראשית המאה העשרים, לבין נער ערבי בן למשפחה בעלת נכסים במתחם בו שוכנים היום מגדלי עזריאלי. עליות ומורדות, פתלתלות וזיגזוג הם המאפיינים העיקריים ביניהם ומתוארים בתפניות חדות של שנאה-אהבה-הערכה-שנאה-תיעוב-כמעט נקמה.ומעל, מרחף רומן אסור שטוף נאפופים בין גואל האדמות לבין אמו של הנער שהתייתם מאביו זמן קצר לאחר שזה סיכם למכור ליהודי זכויות בעלות על האחוזה החמודה (מלשון חמדנות). מכאן ואילך מתחילות ה"צרות": הנער שניחן בדמיון מפותח ובנפש פיוטית, רחמנא ליצלן מפרש את עובדת הפקעתה של האדמה מידי משפחתו כאקט הרה-אסון, ומפתח תיאוריות נבואיות שתוכנן ממוקד למטרה אחת, והיא למנוע מהיהודי רודף הבצע ותאב נפשם של יושבי הארץ הקדומים, מלהגשים את שאיפותיו ושאיפת אחיו היהודים מחרחרי הריב והמדון להכרית את העם הערבי היושב בציון. בזה אחר זה הוא מעלה באוב מראות ותרחישים שעתידים לבוא לכלל מימוש ולהתחולל, ושאחת מתוצאותיהם באה לידי ביטוי באופן סימלי כמובן, על מנת לעורר נדבך אפל בתודעתנו ולתת את דעתנו בכובד ראש למר גורלה של אחוזת דג'אני המהוללה, כסמל ואות למה שכולנו מודעים אליו כיום.
אני משער, או יותר נכון נוטה להאמין שלסופר אלון חילו לא היה שמץ של כוונה לבטא את עמדותיו הפוליטיות בנושא הסכסוך הערבי-ישראלי באמצעות כתיבת הספר ואני גם שולל מכל וכל שהמשל הדמיוני והיומרני למדי המוצג בו, מעיד על דעות שמאלניות או דעות פוליטיות כל שהן.לאחר פירסום המהדורה הראשונה היו כל מיני אנשים שקיטלגו אותו בצד כזה או אחר של המפה הפוליטית ואף האשימו אותו באנטישמיות וכעוכר ישראל.להערכתי אין לקביעות האלה שום ביסוס הגיוני, ועל אחת כמה וכמה, לא על סמך הספר הנדון.
מה שכן הפריע לי קשור לאמצעים הספרותיים/אומנותיים אותם נקט המחבר בספרו. השימוש במוטיבים בעלי תוכן נבואי-עתידי בדיעבד, נראה לי שחוק ומלאכותי מה גם שלא נעשה מאמץ מיוחד לטעמי לתת להם מימד קצת יותר מהימן ופחות פשטני. כמו גם השימוש הבלתי נלאה בביטויים טרום "ארץ-ישראליים" ש"עשו עליה" מהגלות, כמו למשל השימוש המסיבי במילה "ערביאים" במקום ערבים, תפזורת של מילים בראשי תיבות, או מילים לועזיות למחצה, ואפילו מילות סלנג שהיו שגורות בפי יהודים וערבים באותה תקופה. וכל זה מתבולל, כמובן, בפרץ של שפה מליצית שנועדה כביכול, ליצור "אווירה" אותנטית ולתרגמה לחווית קריאה עבור הקורא. ובכן, עלי זה לא כל כך עבד. זה נחמד, אבל לא יותר מזה. גימיק אבל גימיק לא הכי מבריק. מצד שני, ממתי גימיק אמור להיות מבריק?....
9 קוראים אהבו את הביקורת
9 הקוראים שאהבו את הביקורת