• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
האפיפיורית יוהנה

האפיפיורית יוהנה

מאת דונה וולפולק קרוס

הביקורת של שוקולדה

תמונה של שוקולדה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
האפיפיורית יוהנה

האפיפיורית יוהנה

מאת דונה וולפולק קרוס

הביקורת של שוקולדה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של שוקולדה
הוצאה לאור:נירם
שנת הוצאה:1998
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
guardian angel
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 14 שנים

“מתוך נחישות, כוח רצון וצמא טהור לידע, יוהנה משילה מעצמה את מגבלותיה כאישה בחברה שוביניסטית, אשר רואה”

22/93
ביקורות על האפיפיורית יוהנה
הבאה
אליהו
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

ספר מצויין המכיל תערובת מיוחדת של שאיפה להצלחה אישית,
היסטוריה (רחוקה מימינו אנו), תיאורי חיים עניים וכפריים מוחשים ביותר,
מעמד האנשים הפשוטים והרעב ללימוד הדת וקרוא וכתוב בתקופת ימי הביניים.
שאיפה של אישה בעולם גברי והצלחתה למרות הגדרות החברה והתלעות שהיא עוברת. להאמין בעצמך, להקריב את עצמך ולהצליח!
מאחר ואת הספר הזה קראתי לפני יותר מ-11 שנים והוא אינו ברשותי,
איני יכולה להתיחס לנושא הכתיבה ומבנה הספר - אבל יכולה להבטיח
לכם שלא יכולתי להניח אותו מידי!
ברשימת הספרים הכי מומלצים שלי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של שירה36
שירה36
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
תמונה של רחלי
רחלי
תמונה של עדי
עדי
תמונה של יעל 93'
יעל 93'
תמונה של רוזי
רוזי
תמונה של דורית
דורית
9קוראים|גיל ממוצע52|89%נשים

על המבקרת

תמונה של שוקולדה

שוקולדה

חברה מזה 16 שנים
48 ביקורות•2 נבחרות•448 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של שוקולדה
שוקולדה
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות48
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה448
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת23מתח ריגול והרפתקאות8ספרות מקורית8

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של שוקולדה

הגשרים של מחוז מדיסון

הגשרים של מחוז מדיסון

רוברט ג'יימס וולר

ישנם כל מיני סוגים של אהבות.
ישנן גדולות, קטנות , וישנן נכזבות. ישנן מוצלחות, קשות וישנן מפוספסות.

את הספר קראתי באוקטובר 1999 במהלך היומיים שבהם הייתי מאושפזת בבי"ח איכילוב בעקבות ניתוח להסרת כיס המרה.
אני זוכרת שהתחלתי לקרוא אותו בחדר ההמתנה, ובגלל הפתיח הוא הרגיש לי כמו סיפור אמיתי.
אולי החלק הפותח – הוא הקסם שלו: אחרי מותה של פרנצ'סקה, ילדיה הבוגרים מתוודעים לסיפור האהבה הקצר שלה עם אחד קינקייד דרך תמונות, כתבות ושאר ניירות שהם מוצאים בין חפציה.

יש שיאמרו קיטשי – אני אומרת מקסים!!

לפעמים – האהבות המפוספסות, שלא יצא לנו לטעום אותן במלואם, להרגיש את הקימה המשותפת בבוקר לאורך זמן, לגדל ילדים ולמשל לדאוג לכלכלת הבית ביחד מתוך קשר ארוך שנים – הן אלה שהן הכי חזקות.
הן מושלמות, אין בהן פגמים, יש בהן תשוקה עזה, געגוע מטורף, משהו חדש, בתולי ולא חשוף.
אם הן מתוך קשר אסור, אז בכלל.... החטא וההסתרה מקשים על המצפון, אבל הציפיה והרגשות החזקים יכולים להוציא אותך מדעתך.

הקשר בן ארבעת הימים של פרנצ'סקה וקינקייד יכול להראות כקיטשי: הם התאהבו, לא יכלו להתקדם, נסדקו הלבבות שלהם ואוי – יש כאן סיפור אכזבה קורע לב ובעצם דיי מיותר.

אבל בעצם יש בקשר הקצר הזה המון חמלה, המון תשוקה, כמו מצית של חשקים גדולים אצל אנשים שעברו כבר את מחצית מתקופת חייהם וכן – הם יכולים לאהוב, הם יכולים להתמסר.
הם זקוקים לאהבה ולמגע.
הם זקוקים להתרגשות הזו.
להתאהב.

היא אשת איכר בת 45 שבעלה והילדים נסעו מהבית למספר ימים והיא כבר בשגרת החיים שלה. עקרת בית שחוקה שהיא חלק מהנוף.
הוא צלם נשיונל גיאוגרפיק, לא מחויב למקום, לא דורך במקום, נוסע בעולם ואין לו עוגן.
הוא היה מוכן לתקוע יתד להתחיל סופסוף ביחד משהו אמיתי, כשהוא בן 54, אבל היא סירבה מתוך נאמנותה למשפחה.

היופי בסיפור הזה הוא לא הפספוס, אלא ההוכחה שגם לאנשים בגילאים האלו יש תקוות גדולות ותשוקות גדולות.
הם יכולים להתרגש כמו ילדים בני 16 ברגע של אהבה ראשונה.... אבל הם גם משכילים כדי לקחת את ההחלטות שהן לא תמיד אלו שהם יעדיפו, שיהיו פשוט "נכונות" כלפי הכלל.

ספר יפה, מלא אהבה גדולה עם צביטה קטנה.
אולי הוא פשוט נועד עבורנו כדי ללמוד שלפעמים צריך פשוט לתת צ'אנס, להתנסות, להמר על כל הקופה ולא להצטער שלא ניסינו.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•שוקולדה
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

הערב, כ -20 עמודים לפני שעמדתי לסיים את הספר, הלכתי למטבח להכין לי תה עם חלב. העמדתי מיים על הכיריים בתוך קומקום שורק, ובינתיים הורדתי ספל מהארון ושמתי בו תיון של "טווינינגס ארל גריי" שהבאתי לי מלונדון ביולי האחרון. כשהמיים רתחו מזגתי לי מיים כמעט עד הסוף ונתתי לתיון לנוח.

חזרתי לספר ואחרי כמה עמודים חזרתי למטבח לשלוף את התיון ולהוסיף סוכר.
כשפתחתי את דלת המקרר כדי לשלוף את קרטון החלב, ההבנה שעד כה היתה ברורה לי מחיי היומיום כגישה לחיים וגם קצת מהספר, נחתה עלי הפעם חזק וסופית - כמו לבנה על ראשי.

המקר שלי עמוס לעייפה באוכל עד שלא רואים את הקירות שלו או את מדפיו השקופים.
במגרה התחתונה תריסר עגבניות בשלות ואדומות, מלפפונים וגזרים, במגרה לצידה סוגים שונים של פירות יבשים שקדים ובוטנים. מעליהם על המדף קרטון חלב סגור שוכב (רזרבי), עוף שלם מחולק ושורשים תואמים בכדי להכין מרק עוף הערב. במדף שמעליו שאריות צלי בקר עשיר ברוטב המכיל גזרים, בצל ופטריות ביין אדום מאתמול בערב, וגם אורז לבן בקופסה אחרת, ובעוד קופסה פרחי כרובים שבישלתי אתמול במיוחד לבתי. במדף העליון שאר קטנטנים כמו גבינות, זיתים, מעדנים, תפוחים ואגסים, ועוד כמה יותר קטנטנים.
על הדלת כעשר צנצנות זכוכית עם תבלינים ושתי ריבות, חמאה, רטבים שונים וביצים וגם – קרטון החלב המיועד.

כשראיתי אותו זה היכה בי.

ב"משחקי הרעב" נלחמים תרתי משמע על החיים ועל המוות, ואיך לא כשם המשחק – ע"י איתור אוכל והישרדות.
בלי אוכל הרי לא ניתן להתקיים.

ראיתם את הרשימה הזו שמכילה את המקרר שלי? יופי. עוד לא שמעתם מה יש במזווה ומה יש בפריזר (אציין רק שני לחמים ועוד שתיים-שלוש ג'בטות), ואני יכולה לומר לכם בבטחון מלא לגמריי, שבעולם היומ-יום של מחוז 12 במדינת פּאנֶם המקרר שלי יכול היה להאכיל 50 איש ואפילו יותר להשרדות של עוד יום אחד.

בעולם העתידני של "משחקי הרעב" אוכל הוא המצרך הכי יקר שאנשים יכולים, בלי קשר למשחק, למות בגללו. האוכל במחוזות לא נקנה ישר מהמדף בסופרים כמו אצלנו, והעושר הזה והיכולות החומרניות שאנחנו חיים בהם כאן ועכשיו, הם עושר עילאי לאנשים שנלחמים בכדי להשיג מאית ממנו. אפילו אלפית או יותר מיזה. לעיתים (וכאן מדובר בתובנה שאני מחזיקה בה עוד לפני הקריאה בספר) אנחנו לא יודעים להעריך ולהכיר בעושר הזה וחושבים שהכל בא בקלות.

בספר קיים מימד אחר, תקופה אחרת, שחלק מעניין הריאליטי שאנו נחשפים אליו היום שזור בו, אך גם עוני, מסכנות ומחלות של ימי הביניים. קטניס בת השש-עשרה עושה הכל כדי לשרוד בחיי היומיום, ומרגע כניסתה למשחק -גם להיות אנושית, כנגד עוד 23 מתמודדים ומתמודדות נוספים, שהישרדות היחיד בו היא עיקר המשחק. 23 נערים ונערות ימותו, ורק אחד ינצח.

תצוד – תשרוד
תמצא מיים – תשרוד
תדע לאתר צמחים אכילים או רעילים – תשרוד.
תדע להימנע מלהרצח ע"י אחד מייתר המתמודדים – התקדמת, אבל רק קצת.

כדי לנצח העקרון מאד פשוט – אתה צריך להיות האחרון שחי.

הספר הזה לא הניח לי בשלושת הימים האחרונים כשקראתי אותו ורק לחזור אליו רציתי. הוא כתוב בפשטות אך מותח בצורה בלתי רגילה! הוא מוגדר ספר נוער, אך תקף לכל מבוגר, ואני לא מתכוונת להתיחס יותר מידי לרבדים הפסיכולוגיים או הסוציולוגיים בספר (מה שנראה בו הגיוני או לא), מאחר ואלה התעמקויות אחרות שדורשות דיון ארוך שיהיה גם מלא בספויילרים.
כמו שאצל טולקין ישנם כשפים, קסמים בלתי מוסברים (בעולם הפיזיקלי שלנו) ועצים מדברים, כך בעולם שהסופרת יצרה, "משחקים" כמו אלו - שמשתתפים בהם נעים ונערות בני 12-18, יכולים להתקיים.
זה העולם שהיא יצרה והוא לא מושלם. גם שלנו לא.

מדד המתעניינים בספר 18377, ו- 183 ביקורות שכמעט כולן מהללות לא אכזבו.
מומלץ!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•שוקולדה
מוזיקה פופולרית מויטולה (הוצאה מחודשת)

מוזיקה פופולרית מויטולה (הוצאה מחודשת)

מיקאל ניאמי

אם בדיון מעניין בנושא מוסיקה ביני לבין בועז כהן (מי שמוגדר ה-שדרן של 88FM) הסכמנו שנינו ש- David Grey מוגדר ה-שלמה ארצי של הבריטים (ולעניות דעתי גם הרבה יותר טוב מארצי), אז כבר הסכמתי ביני לבין עצמי שמיקאל ניאמי הוא באספקט מסוים ה-מאיר שלו של השוודים.

מוסיקה היא לאו דווקא צלילים מוגדרים ומקובלים מכלי נגינה ידועים מראש, כאלו שלמשל עבדו עליהם, כרתו את חומרי הגלם שלהם, עיבדו, ניסרו, חיברו, מירקו, צבעו ושכללו אותם לכדי כלי מיתר מוכרים – אלא גם הצלילים שהסביבה בה אנחנו גדלים יוצרת מסביבנו ובעקבותינו.

האנשים מסביבנו, ההורים, בני הדודים והקרובים שלהם, הסבתות ושוטי הכפר, התאומים ממיזורי, הכלה המיועדת והאחיינים של הדוד מצד אבא, הדודה ששתתה (אם כי לא בדיוק), הציידים המהוללים, האחים המוכים של החבר הטוב ושלל דמויות אחרות שעושות את הספר הזה ליריעה נהדרת של שתי וערב, שנרקמה ביד אומן ובהומור מוצלח ומענג, מחוויות התבגרות בשנות השישים בכפר פָּיָאלה שבצפון מזרח שוודיה.

מארג של חוויות ומעשיות כאלו שיכלו להיות אמיתיות, וכאלו שרק מספרי סיפורים שנונים יכולים להמציא ולשזור בין אמת ובדיה, ושאם אתה לא שוודי אתה יכול בהחלט להאמין שבחבל טוּרנֶדָאלֶן הן יכולות לקרות.

הכריכה העכשווית עם אורות הצפון הקוסמים והאור החם הבוקע מהאוהל מחמיאים לספר הרבה יותר מאשר פטפון בעיצוב צבעי שנות השמונים (הגרסה הקודמת), ומכניס את הקורא הפוטנציאלי כבר רק מלהביט בו אל רוח החיים בצפון הנורדי: הקור, החום שבתוך הבית, החורף החשוך באמצע שומקום שיש לו בכל זאת אור טבעי, זוהר ומיוחד וזוג מגלשיים הממקמים בכבוד את מטי, המספר.

קראתי את הספר בארבעה ימים... וכל כמה עמודים לא יכולתי שלא לצחוק בקול.
התבגרות שלעיתים כואבת, לרוב מפכחת, עם תיאורים חיים ותוססים, ביתית ומשפחתית ויחד עם זאת עצמאית, נחושה ומלאת חיים – אפילו שבחוץ לא פעם עשרים מעלות מתחת לאפס.

מילדות בגן המשחקים ועד בגרות...... וכמו בשיא - לקראת הסוף - החלק (ששווה ציטוט) ה-כ-י יפה בספר.
תיאור אורות הזוהר הצפוני.
(לא חשבתם לרגע שאני אעתיק אותו לכאן ואהרוס לכם, נכון?)

חייבת לציין לשבח שוב (אחרי סדרת מילניום של לרסון ו"שעת הדמדומים") את המתרגמת רות שפירא, שהקפידה להכניס לא מעט שוודיוּת בין המילים בעברית, לבאר זרמים דתיים או השפעות מקומיות כמו אלכוהול והתנהגות knapsu - כדי שהקורא (גם אני - וגם אתם) יוכל להיות בעניינים ולהנות מכל פיסת חיים שוודית-טוּרנֶדָאלית-פָּיָאלית-וִיטוּלִייֵנקית בדיוק כמו שניאמי היה רוצה שנרגיש.

ספר שהוא חוויה!


נ.ב.
Ollyu nidis lav

לפני 14 שנים•
★★★★★
•שוקולדה
שעת הדמדומים

שעת הדמדומים

יוהאן תיאורין

ספר מתח מצוין, שלמרות שכתוב בשפה עניינית וללא תיאורים ספרותיים-מתנשאים-פיוטיים שיכולים להיות לעיתים מיותרים – ואולי אפילו בזכות כל אלו – הוא נכנס לדם, לראש וקשה להניחו מהיד.

בלילה הראשון, אחרי שקראתי אולי 40 עמודים כבר חלמתי על סנדל, ואחרי שלושה ערבים ו-100 עמודים לפני הסוף, חלמתי שוב על שוודיה ועל חברי לעבודה והבתים הגדולים, המפוארים ורחבי הידיים שלהם (אלוהים יודעת למה?!). קירות זכוכית, וילונות ארוכים, קירות גבוהים והרבה אור. אבל את פרויד נעזוב עכשיו....

שוודיה 1995, האי אלנד בים הבלטי - סבא ירלוף מקבל סנדל בדואר, במעטפה ללא שם השולח. הסנדל בן למעלה מ-20 שנה והיה שייך לנכדו ינס בן ה-6 שבספטמבר 1972 נעלם מחוץ לבית הסב ללא עקבות.
יוליה, אימו של הילד ובתו של ירלוף, לא התאוששה מאז, עובדת פה ושם, אוהבת יין אדום וגם קצת כדורים, שביחד עוזרים לה להכהות את הכאב והחור העצום שבלב... שהרי הילד מעולם לא נמצא, לא גופה, לא עצמות שנסחפו לחוף בין הסלעים ולא הייתה בכלל עילה לרצח.

עם הממצא החדש נקראת יוליה שלא דברה עם אביה תקופה ארוכה, לחזור אל אי ילדותה ומכאן מתחילה שרשרת של אירועים לא צפויים שבסופו של דבר יביאו מזור וסוף לסיפור היעלמותו של ינס.

רומן ביכורים של סופר שוודי, בלי שמות מורכבים ושוברי שיניים כמו אצל סטיג לרסון (שנערתו המקועקעת והוא כבודם במקומם מונח), שבמרכזו אי שוודי שקט ולא כ"כ מיושב, נופים רחבי ידיים, קצת ספינות ולא מעט רגעים לא צפויים שעושים את העבודה יפה בכדי להיות ספר מתח מהשורה הראשונה ולאו דווקא עוד קובן, באלדאצ'י או מרשל להיות ספרים אמריקאים בערים גדולות ומפורסמות בהם טיפוסים מוכרים ותרבות ידועה מראש. כתוב בגוף שלישי, כמעט בלי תיאורי רגש מנופחים לדמויות ומניירות מיותרות, כך שהכל נתון לנו להיות הבימאים כקוראי הספר.

יחד עם כל אלו, לא יכולה שלא להזכיר את הנגיעה המורגשת של רות שפירא המתרגמת, שדואגת לבאר ביטויים ושמות בעלי משמעות, ושעשתה עבודה טובה גם אצל לרסון.

שווה כל רגע!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•שוקולדה
אנה פרנק-יומן [כריכה רכה]

אנה פרנק-יומן [כריכה רכה]

אנה פראנק

יומנה של אנה פרנק הוא אחד הספרים היחידים שכל קורא שניגש לקרוא אותו לראשונה יודע את סופו, את הדרך שעשה הספר כקונספט אל ידיו ומותה של הכותבת הצעירה שלא זכתה לראות את יומנה הופך לספר - אבל לא את הדיוק של האירועים המתרחשים בו.

זו הפעם הראשונה שבה קראתי את הספר, שלדעתי ולהרגשתי האישית, אם בתור יהודיה, ישראלית או אישה – הייתי חייבת לעשות. אם בתרבות שלנו כקוראים ישנם ספרים שהם "מאסט" – אז זה אחד מהם, לנו כאן בארץ ישראל, ועוד כשחלק מאיתנו גם צאצאים של ניצולים מתקופת השואה.

על אנה פרנק שמעתי אין ספור: הבית באמסטרדם, עץ הערמון הנשקף מחלון "הבית האחורי" [ושהתמוטט לפני כשנה או יותר וחלקים ממנו פוזרו במספר מקומות בעולם ונשתלו מחדש], ילדה בת 13 שכותבת יומן, על משפחתה ויתר המסתתרים שחוץ מאביה כולם נספו בשואה ובמיוחד על כישרונה הגדול בכתיבת הדברים: שנתיים בבית אחד סגורים ומסוגרים.

כישרונה של אנה הוא סוג של חידה – מי שלא קרא את הספר לא יבין ולא יוכל להפנים את היכולות שהיו לילדה הזו להתבטא, לספר, לחוות, לתאר. אין ספק שאם מבוגר היה כותב את קורות הסתגרותו והסתגרות בני משפחתו בבית שכזה ההסתכלות הייתה לבטח מפחידה, מורכבת מרגשות שהמוות הצפוי מלווה אותן, חסרת אופטימיות, קשה מנשוא, מתסכלת.

לא פעם מצאתי את עצמי תוהה האם באמת כתבה ילדה בת 13, המתבגרת לתוך 14 ומ-14 ל-15 , "סיפור" שכזה? אנה כותבת ל"קיטי", חברה דמיונית שהיא היומן, והספר שמתגלה ממנו אינו מלא מִסכנוּת ופחדים כמו שאולי היינו מצפים במצב הסתגרות שכזה, אלא בעיקר חיי היומיום המכניים והיחסים בין כל הסובבים-המסתתרים, האוכל וחוסר האוכל, המסתירים, הבית ופשטות החיים של אז, התנהלות המגורים בבית האחורי, יחסיה עם הוריה ואחותה, והתקווה הגדולה שלה לחיות – אם לכתוב, להיות עיתונאית או סופרת ואהבתה לטבע. אנה מציאותית ומתבטאת בהמון כנות, פשטות ולמרות הכל – אופטימיות.

את הספר סיימתי אתמול, אחרי שלקח לי 3 חודשים לקרוא אותו בעיקר מסיבות של חוסר זמן פנוי... אך היום בבוקר הייתה לי הארה:

כל עוד קראתי את הספר אנה הייתה חיה.

ברגע שהגעתי לסוף היא מתה. כאילו אני הבאתי למותה. רק בשלב קריאת "אחרית הדבר" התכווץ גרוני בכאב ורחמים כה גדולים הציפו אותי. אני ידעתי מה יקרה לה כשהיא כותבת על הכל בזמן הווה, למשל כשהיא מקווה לפלישה הגדולה במאי 1944 ונחשפת אליה בתקוות ענקיות כשבועיים אחרי ב 06/06 ולא יכולתי לעשות דבר כדי למנוע את המוות המכוער הזה ממנה ומיתר המסתתרים.

"יום רביעי ה- 29 במרס 1944
אמש אמר השר בולקסטיין [שר החינוך בממשלת הולנד הגולה] בתחנת השידור אורַניֶיה [שידורי הרדיו בהולנדית מלונדון], שאחרי המלחמה ייאספו יומנים ומכתבים שנכתבו במלחמה הזאת. מובן שאליו שכולם יסתערו מיד על היומן שלי. תארי לך כמה מעניין יהיה אם אפרסם רומן על הבית האחורי. לפי השם יחשבו כולם שמדובר ברומן בלשי".

אנה, ילידת 1929, קיבלה את היומן לכבוד יום הולדה ה-13, ב- 12/06/1942 וכתבה בו עד ה- 01/08/1944. כל שמונת המסתתרים נתפסו ארבעה ימים לאחר מיכן ונשלחו למספר מחנות ריכוז והשמדה כשרק אביה ניצל. רישומי היומן נמצאו ונשמרו ע"י אחת המסתירות והועברו אליו לאחר המלחמה. בשנת 1947 פורסם היומן לראשונה והוא היה מורכב מהיומן המקורי והיומן שאותו עיבדה אנה עצמה בעקבות ההודעה של השר. אביה נפטר בשנת 1980.
בשנת 1998 התגלו עוד חמישה עמודים בכתב ידה של אנה ובנוסף נחשפו הקטעים המקוריים בהם כתבה אנה על מין – נושא שבגרסה המקורית הושמט מאחר ובתקופה בא יצא לראשונה היה נחשב טאבו לכתוב עליו בספרים לנוער, ובמיוחד ע"י נערה בגילה של אנה. הספר הזה מקיף בסופו של דבר את כל החומרים שנמצאו.

אנחנו, שנולדנו אחרי המלחמה והרבה אחרי המלחמה, לעולם לא נוכל להבין ולכמת את הכאב, הסבל והטרגדיות שעברו האנשים האלו, אלו שהושמדו ואלו שאחרי הכל צלחו וחיו בינינו. אני עוד זוכרת בילדותי נסיעות באוטובוס בת"א ואנשים זקנים יושבים במושבים עם מספר על זרועם. דרך אנה, זה אולי המעט שאפשר לחוות "בזמן אמת", צד אחד קטן וזעיר של המלחמה המכוערת הזו בגלל הרצון השטני להשמיד עם רק בגלל אמונתו.

ספר שהוא חובה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•שוקולדה
המסע אל קצה העולם

המסע אל קצה העולם

אדית פאטו

אפתח את ההמלצה שלי במשפט שלא רק שאינו שלי, הוא נולד טרם זמני:
"And now for something completely different".

רובנו (לא כולנו) בעיקר מתעסקים ומתמקדים בספרות קלאסית או עכשווית מבחינת העלילה, המקומות, המסעות, ההיסטוריה, האנשים, הדתות והימים (שלא בשבוע). ואין זה משהו רע, חלילה, אבל כמעט ואיננו נוגעים בספרים קסומים, פנטזיות, קסמים וכישופים, ארצות רחוקות מהנ.צ. שלנו שלא לדבר מהלב או מהשנה שלנו בלוח הגרגוריאני.

ויותר מזה, מי בכלל יכול לדמיין את עצמו בתקופה שבה לא היה חשמל, מכונית, טלפונים ניידים אבל עדיין היה עושר של אהבה, ידע, אנשים טובים ומקומות מופלאים לחקור וללמוד אודותיהם?

הצד היפה בספר הזה הוא שאין תקציר עלילה בגב הספר, שמות הדמויות, המיקום הגיאוגרפי ועוד. בגב הספר מופיעה בעיקר פתיחת הספר, לצד שני סופרלטיבים ותיאור כוללני אחד של הספר.
[ בניגוד גמור לתקציר הספר כאן באתר – ועדיף ש-ל-א לקרוא אותו ! ]

אני באופן אישי אוהבת לגשת לספר עם כמה שפחות ידע, ולדעתי כך במיוחד עדיף ונכון לגשת גם לספר הזה: תמימי דעים, נטולי כל ידע מוקדם, כזה שאוחז כמעט אך ורק במציאות היומיומית.

המסע אל קצה העולם – כשמו כן הוא – סוג של אגדה, פנטזיה יפה, עדינה ואמיצה.
מסע של ילדה אחת מתבגרת - רוז.
ספר שיכול להיקרא גם ע"י מבוגרים וגם ע"י ילדים בגילאי העשרה המוקדמים, במידה וספר בן 389 עמודים לא מרתיע אותם.
תיאורי הנוף בו כ"כ אמיתיים שאתם יכולים להרגיש איך רוחות הצפון בין הררי הקרח צורבות בעור פניכם. אם אינכם מרבים בקריאת פנטזיות אולי הספר הזה הוא הוא השער הנכון להיכנס דרכו. ובעזרתו.


ספר המסע מסופר ע"י חמש דמויות, וכל פעם ע"י דמות אחרת, כשביניהן שתי דמויות מאד מיוחדות. אני לא ידעתי מה אני הולכת לקרוא. זו הכריכה שמשכה אותי, זו אורלי המוכרת מ"חנות הבית שלי" שאמרה לי שהוא "מק-סים!" וחייכה את החיוך הגדול והשובה שלה – ואני, שכ"כ הסתקרנתי לקרוא משהו שידעתי שיהיה משהו אחר לגמרי.


במילה אחת – הוקסמתי! (עד עמקי נשמתי).
נכון, אולי לא קראתי מאות ספרים בחיי (עד כה :)) אבל הספר הזה היה כמו להתעטף בשמיכה ולהפליג רחוק מאד על כנפי הדמיון – ממש כך.

כתיבת של פאטו סוחפת, אמינה ויפה, וסיפורה מתבסס על אגדת העם הנורווגית העתיקה "מזרחה לשמש ומערבה לירח". ביד אומן היא שוזרת סממנים פה ושם מהמיתולוגיה הנורדית בסיפורה ומעניין מאד היה לחקור קצת יותר לעומק את התחום ע"י קריאה באינטרנט על עולם האלים הנורדיים, השמות, המלחמות שלהם ועוד.
בסוף הספר נמצא מילון ובו מספר מילים מקוריות ותרגומן, בכדי שנוכל להרגיש כקוראים – הכי אוטנטיים שאפשר. בשפה עשירה וקלילה היא מחייה לגמרי את העולם בו מתקיימת העלילה. הנופים מדהימים, העוני מכפיר, הקור עז ומתיש והחום שמתחת לגלימה מחַיֵה, הערים הגדולות בהן נמצאות המשרות הטובות והמלומדים הגדולים, תיאורי המסעות והקושי שלהן, ואין אפשרות אחרת מאשר להרגיש את המסע יחד עם רוז, בחלקיו הטובים והיפים, השקטים והגועשים ובחלקיו הקשים עדי כדי לומר נואש. כמעט.

ברוח מזרחית מלאת יצר מסעות חריג ובנחישות יוצאת דופן, עשתה רוז את המסע שלה ואני איתה, עד ליעד החשוב והקריטי ובחזרה.

ספר מקסים ♥ ומרתק.
מומלץ בחום !

לפני 15 שנים•
★★★★★
•שוקולדה
התנתקויות

התנתקויות

תמרה אבנר

תהליך לא פשוט עברה מדינת ישראל, ארץ ישראל ואדמתה, עם פינוי המתיישבים מרצועת עזה.
אבנר מציירת בשפה כנה, לפעמים ציורית אך בעיקר אמיתית וחופשייה, הישר מהבטן הרכה של כל אחת מהדמויות שמרכיבות את הרומן, את הלך חייהן באותה תקופה.

יעל עם-שלום, אשתו של אודי, מתחבטת בתוך ובין המילים, מסתובבת סביבן ולא אומרת את עיקר הדברים. היא עוברת בתוך עצמה תהליך כלשהו שבעקבותיו היא יודעת להעביר את אי הנוחות שלה לסֶפר, אבל היא לא יודעת או יכולה באמת ובתמים לומר את מה שרוחש בה או את מה שבאמת מפריע לה. עם התקדמות האירועים היא פוגשת בדמות שעבורה "הדברים פשוט צריכים להיאמר".

אודי, אל"מ – מח"ט, עומד יחד עם חייליו בחזית ההתנתקות הפיזית אל מול תושבי רצועת עזה. בתיאוריו הפשוטים, בשפתו הצבאית והגברית, הוא חודר לרצועת עזה ולוקח אותנו אל התהליך הרגשי והקשה של פינוי המשפחות. בלי יותר מידי תיאורים ספרותיים גבוהים (בניגוד לפעמים ליעל) ועם הרגליים על הקרקע, תרתי משמע, הוא חושף את ההתלבטות והקושי שבתהליך ההתנתקות שהוא חווה, אם ביודעין ואם לאו.

אופיר, בנם של יעל ואודי, מתקשה בדיבור ומגמגם, כשאצלו, כך מתנסחים הסובבים לו ומכאן למֵד גם הוא עצמו, המילים נתקעות לו בגרון. הוא היה מעדיף שלא לעצור את רצף המילים אם היה יכול. יש לו דעה, יש בו חוכמה, ועם הקריאה בספר מתגלה דמות איתנה וחזקה, חושבת, מציאותית אך גם חולמנית החיה בעולם משלה. בניגוד לאמו הוא יודע להביע בדיוק מה מפריע לו ומה הוא חושב על כל דבר ולא דרך התפתלויות מילוליות המתפארות במילים מתיפייפות, כשהוא לא בוחר שלא לדבר אלא פשוט לא יכול.

מאיה, הדמות הקטנה שבספר, ילדה תמימה אך גם בוגרת בהתנהגותה, צופה במתרחש דרך גובה העיניים שלה ומשקפת מתוך דבריה ראיה אחרת של הנקרה מסביב.

במקביל וכצפוי משם הספר, כל אחת מהדמויות עוברת תהליך אחר, שעוטה עליו את המילה התנתקות בכל מיני וריאציות. אישית, פיזית, רגשית, מנטאלית, במודע או שלא במודע, באופן אקטיבי או באופן פסיבי. יש התנתקות טובה ויש התנתקות רעה. יש אישית ויש קולקטיבית.

אבנר אינה מציגה לקורא את שם הדמות הדוברת אליו בפתח כל מקטע. מתוך הכתב וסידורו אפשר בקלות להסיק מי הדמות ובכך להשאיר יצר של סקרנות ומשיכה לספר ממה שעתיד לבוא. בספר כמעט שאין דיאלוגים אלא חוויות ורישומים אישיים של כל אחת מהדמויות על פני תקופה של כמעט שנה. הבחירה שלא לספר בכל פעם את אותו הסיפור באופן חוזר ונשנה מפי כל דמות, משאיר מקום לנעשה בספר ולתהליכים שעוברת על עצמה כל דמות, במקום לסרבל להאריך בתיאורים. לכל דמות שפה משלה ודרך משלה לספר לקורא את הדברים הכי חשובים ובולטים שעוברים עליה. הקריאה זורמת, קלה, והכתיבה בחלקה עמחאית ובחלקה קצת שונה – כמצופה מכל דמות ואופיה.

אחד הצדדים היפים בשיטה שבה בחרה אבנר לכתוב את ספרה הוא השימוש בהיבטים כתובים שאינם באים מפי אף אחת מארבעת הדמויות. בצורה זו עוברת אלינו גם לפעמים הסיטואציה הסביבתית כמו ה"מספר יודע כל" ונותנת לנו היבט חד-חד ערכי של מקרה כזה או אחר שאינו תלוי רגשית או במודע בדברי המספרים.

אוהבי הסרטים יצליחו לזהות דמיון בין אחת מסצנות החתונה בסרט המלחמתי "צייד הצבאים" לבין מקרה בספר. יד מכוונת או מקריות ? שהרי בשני המקרים המסגרת היא מלחמתית/ צבאית.

הספר אינו גדול, מטלטל ורב חשיבות כמאסטר ספרותי אלא קטן ואנושי, כמו סיפור מכפר נידח שלמרות שהוא נישה רחוקה מעיר הכרך הגדולה, חיים בו אנשים פשוטים אך מיוחדים עם רגשות וחוויות, שבעל כורכם הם חלק ממשהו גדול יותר.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•שוקולדה
ימי שלישי עם מורי

ימי שלישי עם מורי

מיץ' אלבום

"ימי שלישי עם מוֹרִי" הוא ספר בגודל בינוני, 13.5 * 21 ס"מ, ובעוביו הוא מכיל רק 165 עמודים (כולל כמובן דפי פתיחה בסיסיים). בנוסף, בלא מעט דפים יש עוד חלקים לבנים ריקים כי חלקם פתיחה של פרקים או סיומם, ובמקרים רבים הכיתוב בעמוד האחרון בסוף הפרק לא מגיע לתחתית הדף.
אז כמה דפים יש לנו סה"כ? – בהימור כללי אולי 155. לערך. משהו בסגנון.

מכאן, שאפשר לומר שאת הספר הזה אפשר לקרוא בנסיעה אחת בכיוון אחד, בָּרכבת מתל-אביב לחיפה. אם אתם הקוראים המהירים תוכלו לעלות לרכבת הממתינה ברציף במסלול הישיר לחיפה ואם הינכם נמנים עם הקוראים האיטיים תוכלו לעלות לרכבת השנייה – המאספת.

הנקודה היא כזו – אם תעלו לאחת מהרכבות הללו ותקראו את הספר בזמן כה קצר שאינו עולה על שעתיים תפספסו את הפרטים הקטנים שבו: התובנות, ההתבוננות בחיים, תיאורי מצבי החולי והזקנה של מורי וההומור שלו, השאלות שעולות לאוויר שנוגעות בעצם בחיי כולנו ואת התפקחותו של מיץ' לגבי עצמו והיקרים לו.


את הספר הזה צריך לקרוא קצת בכל פעם.
אני קראתי אותו במשך שבועיים, בכוונה.


בשנת 1979 מסיים מיץ' אלבום את לימודיו במכללה, בכיתת הבוגרים של אוניברסיטת ברנדייס בעיירה ולתאם, מסצוסטס ארה"ב. מורי שוורץ הוא הפרופסור החביב עליו, והוא מציג אותתו להוריו בטקס הסיום. לפני שהם נפרדים, נותן מיץ' למורי מתנה – תיק חום ובחזיתו ראשי התיבות של שמו. מיץ' לא רצה לשכוח את המורה שהוא כל כך אהב ויתרה מזאת – הוא לא רצה שהמורה שלו ישכח אותו.

החיים מטיבים עם מיץ' והוא הופך להיות כתב בענייני ספורט בדטרויט. מסודר כלכלית, מבלה בחייו, נהנתן וחושב שהוא מאושר. חלומו היה להיות מוסיקאי, אבל כדרכם של חלומות, הם לא תמיד מתגשמים. הוא נשוי לג'נין ולמרות שתכנן יום אחד לבנות משפחה, היום הזה עדיין לא הגיע.

בעקבות רגע מקרי אחד בשעת לילה מאוחרת, שבו מיץ' שוטט בין ערוצי הטלוויזיה, הוא מצא את הפרופסור האהוב עליו מתראיין בתכניתו של טד קופל, "נייטליין". ואיך לנסח את זה הכי טוב שאפשר? "והשאר הוא היסטוריה".

בעקבות החשיפה הרגעית מחדש לאיש המיוחד הזה, מתחדש הקשר שכאילו לא אבד בין מורי למיץ'. בטיסות הלוך ושוב בימי שלישי, בין ביתו בדטרויט לבין ביתו של מורי במסצ'וסטס, רוקם מיץ' מחדש את הקשר שלו עם מורי ולומד דבר או שניים על החיים ובמיוחד על הוא עצמו.

למורי הסובלני יש תובנות על החיים שאינן נזרקות לאוויר סתם כך, אלא מתחברות לשיחות עמוקות ביניהם בזמן שהוא בעצם גוסס ממחלת ניוון שרירים, מחלת לוּ גֶריג. לבקשתו של מורי רושם מיץ' רשימת נושאים שעליהם הוא רוצה לדבר והיא מתנקזת לתשעה נושאים.

בספר קופץ מיץ' בסיפורו על מורי בין מפגשי ימי השלישי שלו איתו, לבין המפגשים שלהם בתקופת הלימודים בשנות ה-70 שבעצם היוו את הבסיס לקשר העמוק שנוצר ביניהם.

ציטוט:
***"אני אולי גוסס, אבל אני מוקף בנשמות אוהבות ודואגות. כמה אנשים יכולים לומר זאת?".
נדהמתי מכך שלא היה בו שמץ של רחמים עצמיים. מורי, שכבר לא יכול לרקוד, לשחות, להתרחץ או ללכת, מורי, שאינו יכול לענות לפעמון הדלת, לנגב את עצמו אחרי המקלחת או אפילו להתהפך במיטה. איך הוא יכול להסכים לכל זה בשלווה כזאת? הסתכלתי בו כשהוא נאבק במזלג שלו, מנסה לתפוס פרוסת עגבנייה, דוקר פעם אחת ושנייה ונכשל – מראה מעורר חמלה, ויחד עם זאת לא יכולתי להכחיש שעצם הישיבה בחברתו היתה חגיגית וקסומה, אותה אווירה שלווה שהרגיעה אותי אז, בתקופת הלימודים." ***

הספר שיצא ב 1997 בארה"ב עורר הדים רבים, נמכרו מאז בכל העולם לפחות 110 מיליון עותקים ובשנת 1999 יצא גם הסרט המבוסס על הספר, בכיכובם של ג'ק למון והנק עזריה, מורי ומיץ'. לאחר מכן גם הומר הספר למחזה מצליח ואצלנו המחזה עלה בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרוןבחיפה בכיכובם של יוסי גרבר ויפתח קליין.

ספר קטן, מלא חוכמה שאפשר להסכים עם שלל התובנות שבו ואפשר גם שלא.
עדיין, אפשר בעזרתו להסתכל על החיים קצת אחרת ולהעריך את ה-יש יותר מאשר את החסר.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•שוקולדה
שקרים יפים

שקרים יפים

ליסה אונגר

ספר מתח קליל ולא מטלטל שיכול להיקרא לאט ובנועם ובמרכזו דמות נשית ראשית - חזקה, חכמה, קיימת ולאט לאט גם אמיצה.
חלקים ממנו היו לי צפויים, אבל הם לא היוו חלקים גדולים מהספר.

לא אפרט את תוכנו של הספר - מה שכתוב בגבו מספיק.... כל פרט נוסף ייחשב ספוילר.

אבל... יש לא מעט ציטטות נהדרות בספר הזה, מה שנתן לו בעיני נפח חכם ומחמם לב הרבה יותר מאשר אם הוא היה רק תרשים זרימה של העלילה מתחילתו ועד סופו.

הנה כמה משפטים/ קטעים נהדרים – כמו פניני חוכמת חיים, שבחלקם אני גם מאמינה:

"אני חושב שאנחנו משליכים את הרגשות שלנו על האנשים שאנחנו רואים. אם אתה רמאי, אתה רואה רמאות אצל אנשים. אם אתה אדם טוב, אתה רואה רק דברים טובים כשאתה מסתכל בפניו של מישהו אחר. רמזים פיזיים עשויים לגלות לנו אם מישהו משקר או אם הוא עצבני, אבל אני לא חושב שאפשר ללמוד הרבה על מישהו – על מי שהוא באמת – רק מהתבוננות בו".

"כשמתחילים להכיר מישהו, כל התכונות הפיזיות שלו מתחילות להיעלם. אתה מתחיל להתמקד באנרגיות שלו, מתחיל להכיר את ריח הגוף שלו. אתה רואה רק את המהות של האדם, לא את הקליפה. בגלל זה אי אפשר להתאהב ביופי. אפשר רק לחמוד אותו, לחשוק בו, לרצות להיות הבעלים שלו. אפשר לאהוב אותו עם העיניים והגוף, אבל לא עם הלב. וזו הסיבה לכך שכאשר באמת מתחברים עם האני הפנימי של מישהו, הפגמים הפיזיים נעלמים, הופכים ללא רלוונטיים."

"אני לא מאמינה בטעויות או בחרטות. אנחנו לא מכירים את הדרך האחרת, את זו שלא בחרנו בה, ולא יודעים לאן היא מובילה".

כתוב יפה ומעניין ולא מתיש.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•שוקולדה

ביקורות נוספות על "האפיפיורית יוהנה"

האפיפיורית יוהנה

האפיפיורית יוהנה

דונה וולפולק קרוס

ספר נהדר, חזק ומרתק המספר על עידן של שנאת נשים, בו הופצו התקפות חריפות
כנגד נשים מפיהם של אבות כנסייה חשוכים!!
יוהנה הקטנה הגיחה לאוויר העולם בלידה קשה שסיכנה את חיי אימה האהובה,
לתוך עולם ימי הביניים האפל וחסר התרבות.
אביה הכומר הגס והמרושע, קיבל במורת רוח את לידתה של בת קטנה
שנולדה אחרי שני בנים. מבחינתו, בנות היו נחותות.

יוהנה הייתה שונה. היא הייתה מבריקה וחכמה.
תבונתה הטריפה את דעתו של אביה, והוא דאג להצליף בה, כי זאת
הייתה דרכו היחידה 'ליישב את דעתה' ("כל גבר הוא אדון ביתו").
אבל לא אחת כיוהנה תשפיל ראש ותיכנע לחוקים אפלים.
היא מצאה דרך לנוס מביתה, והתפלמסה עם אנשי דת על הפרשנות שלהם
לכתובים "מדוע נחותה האישה ביצירה? והרי למרות שנבראה שנייה,
היא נוצרה מצלעו של אדם, בעוד שהאדם נוצר מעפר פשוט."

יוהנה קיללה את מכת הגורל על היותה נערה, גורל שמנע ממנה להצליח ולקבל
את מה שמגיע לה הרבה יותר מאשר לגברים טיפשים וחלשים.
רכיבה על סוס, קרוא וכתוב, עיסוקים, הבעת דעות...כל אלו נשללו מנשים.
היא החליטה לשנות את גורלה!! יוהנה גזרה את שיערה, לקחה את בגדיו
של אחיה המת, ולבשה את דמותו של גבר צעיר חכם וטוב לב.

מכאן...יוהנה עלתה כמו מטאור. היא למדה את סגולות הריפוי, שכלה החריף
העניק לה תפקיד של כומר. וכגודל ההצלחה, כך גודל היריבים הצרים על דלתה.
בתוך כל זה, הסופרת טווה ביד אמן סיפור אהבה בלתי אפשרי
בין האפיפיורית יוהנה לבין ג'רולד האציל הגיבור יפה התואר.
אהבה גדולה ומיוחדת המחייבת את יוהנה לבחור את דרכה העתידית...
ספר מעולה!!

"מוזרות דרכי הלב. ניתן לחיות במשך שנים, להתרגל לאובדן, להשלים עימו,
ואז, במחשבה אחת בלתי זהירה, הכאב עולה שוב לפני השטח,
חד ודואב כפצע טרי".

לפני 4 שנים•
★★★★★
•michalus
האפיפיורית יוהנה

האפיפיורית יוהנה

דונה וולפולק קרוס

החל מהרגע שבו הבחנתי בספר לראשונה, הבנתי שאני כנראה לא חי בימי הביניים.
השם הנשי - "דונה וולפולק קרוס" - התנוסס בגאון על הכריכה הקדמית שלו. כלומר, אישה כתבה את הספר הזה. בתקופת ימי הביניים, דבר שכזה לא היה קורה, משום שהמעשה נחשב אז לפשע חמור, שכן חל איסור על נשים לעבוד בעבודות שנחשבו אז לעבודות גבריות. כתיבה, קריאה, שקידה, למדנות - כולם תכונות גבריות שלא אמורות להימצא אצל נשים. המקסימום הוא לגדל ילדים, לבצע עבודות בית פשוטות, לציית לבעל ולתת לו מדי פעם להכות אותך כשהוא חושב לנכון.

ואם בכל זאת חייתי בימי הביניים, והספר הזה היה נכתב באותה תקופה, תחת זיהות גברית בדויה - נגיד, רוברט גלבריית' - אז וודאי שהמישהו הזה שחי לו בימי הביניים, ושיצא לו לקרוא את הספר הזה, היה מאמין שאכן גבר כתב אותו. ולא סתם גבר, אלא גבר-גבר. הגבר שבגברים, הנעלה שבסופרים. וכי מה הסיכויים שאישה פשוטה כתבה ספר כביר שכזה?

אבל לא, זו עובדה גמורה שאישה כתבה אותו. והיא עשתה עבודה מצויינת. וגם ג'יי קיי רולינג, מחברת הלהיט 'הארי פוטר', נחשבת לא רק לסופרת האישה האהובה עליי, אלא לסופרים האהובים עליי בכלל בכל הזמנים!

***

ואם כבר מדברים על 'הארי פוטר', אני חושב ש'האפיפיורית יוהנה' הוא סיפור הארי פוטר בגירסתו הנשית. מכיוון שהוא מספר על נערה אחת, שגדלה בבית אחד עם אמא, אבא ו-2 אחים המבוגרים ממנה. אביה מעולם לא לחש אליה מילות חיבה, למען האמת הוא ראה בה ילדה מיותרת שלא תגיע לשום מקום, מקור לבושה. את אחיה הוא ייעד לגדולות, ועשה כל שביכולתו על מנת לקדמם בלימודיהם, וכך גם בדרגות בעולם הנצרות. אך יוהנה היא לא כמו כל הבנות. היא מתאווה לידע. היא יודעת שהיא מסוגלת, שיש לה הכוחות הדרושים לכך. וכך, בסופו של דבר, לאחר הרבה תלאות, היא מוצאת את עצמה לובשת דמות של גבר, ומתחילה סוף כל סוף לממש את חלומה, והוא שיתייחסו כלפיה למה שבפנים ולא למה שבחוץ. היא מתחילה ללמוד במקומות שעליהם אפילו בחלומותיה הגדולים ביותר לא חלמה, צוברת הערכה והשפעה רבים בקרב אנשים מסויימים, אך גם אויבים ושונאים. ולבסוף - וזה לא ספויילר - היא הופכת להיות האפיפיור יוהן.

'האפיפיורית יוהנה' הוא ספר שמשלב היסטוריה, שרובה אמיתית והתרחשה במציאות, עם רומן הרפתקאות קיצבי, מסעיר, דרמטי, מרגש וקסום, שעולה בו ניחוח קל של סיפור אגדה, ואפילו פנטזיה - כנראה בגלל שמדובר ברומן אפי, כזה שהושקעה בו הרבה מאמץ, שקדנות, חקירה ולמדנות מצד המחברת שלו (שימו לב שהזכרתי תכונות אלו אצל אישה...) על האירועים ההיסטוריים, בשילוב של כישרון כתיבה, שבכתיבתו הפשוטה אך החזקה והנוגעת, מצליח להקים לתחייה את האירועים שקרו לפני שנים רבות. יש בו אבירים, אצילים, מלוכות, סיכסוכים, תככים, מזימות, מאבקי שילטון וכוח, מוות, אהבה, קונפליקט, וסיפור על ילדה אחת, גיבורה אמיתית, שרוצה לעשות צדק בעולם הלא צודק שבו נולדה.

הוכחה נוספת לכוחו והשפעתו הרבים של הספר עליי - אני זוכר בו איזה קטע בספר שפאקינג גרם ללב שלי לדפוק בעוצמה, וזה משהו שהרבה זמן, אם בכלל, לא קרה לי עם ספר. ממש סגרתי את הספר והכרחתי את עצמי להתאפס ולנשום ברוגע, כי הרגשתי שהעוצמה של הדפיקות יכולה לסכן לי את החיים ולגרום לי לקבל התקף לב, ואני לא צוחק. זה היה ממש ממש חזק.

שמעתי שגם יש סרט על הספר. טרם ראיתיו, כנראה אראה אותו בסוף שבוע. עד אז, ממליץ לכם בכל לב לקרוא את 'האפיפיורית יוהנה', ההנאה מובטחת. מקווה שתצאו עם קריאת הספר בהרגשה שיש עוד לאן לשאוף - כן נולדה מצלע אדם, לא נולדה מצלע אדם, פיתתה את אדם לטעום מעץ הדעת, הוא פיתה אותה - זה ממש לא משנה. אנחנו בני אדם. כולנו, גברים ונשים כאחד, קיבלנו את הדעת והחוכמה. אז... הגיע הזמן שנעשה עם זה משהו לשם שינוי.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
האפיפיורית יוהנה

האפיפיורית יוהנה

דונה וולפולק קרוס

"כל מה שהיום ישן היה חדש בעבר, החדש קודם תמיד לישן. האם אין סכלות בלעג לקודם והערצת הבא אחריו?" (יוהנה, עמוד 349).

זה לקח כמה פרקים אבל משלב מסוים מאוד נהניתי מהספר. השפה, שחששתי שתחווה כעיונית וקדומה בקטע מעיק, הייתה זורמת ונעימה לקריאה. אפשר לשפוט את הספר לפי קו העלילה המרכזי שנטווה בו, הכולל גם סיפור אהבה כואב ובלתי אפשרי (לכאורה קיטשי, אבל להנאת הקוראים לא מדי מורגש ככזה) אבל ההתרשמות האמיתית שלי הייתה מהאווירה. התיאורים מייצרים די בקלות תמונות כל כך חיות, היה קל ונעים נורא לדמיין- את המראות, והריחות, והלבוש, וכלי המלחמה וההתכנסויות. וכן גם את העוני, והאלימות- חוויות לא פשוטות אך האופן בו הן מתוארות פשוט "חי" כל כך, מבלי להתאמץ ולהכביד בתיאורים ו"הוראות בימוי".

משאלות לבה של יוהנה, נראות טריוויאליות- ללמוד ולרכוש השכלה. כל כך טריוויאליות שבדומה לגברים (ולנשים!) המתוארים בספר, אבל ממקום מאוד שונה מהם, גם אני שאלתי את עצמי- 'מה מקולקל בילדה הזאת?', שהעתקה חוזרת של מילים ארוכות ושינון כתבי הוגים כאלה ואחרים עושים אותה לכל כך מאושרת. אני חושב כמה פריבילגית המחשבה הזאת שלי, איך אני יכול להרשות לעצמי לחשוב אותה מתוך התקופה והחברה בה אני חי. כמה היא נעשית מזעזעת על רקע תיאורים כמו ברכת הבישוף לחתונת זוג צעיר, ודבריו על האישה- "עליה לחקות את התנהגותו של הכלב, שלבו ועיניו תמיד מושתים לבעליו ; גם אם בעליו מצליף בו ומשליך עליו אבנים, הכלב הולך אחריו, ומכשכש בזנבו" ; ולגבר- "מי ייתן ויהיה אדון הוגן לגבירתו, ולא ישית עליה עונשים שאינם סבירים" (תיאור החתונה מעמוד 131). כל זה, ומבלי להתכוון להעליב אף אחד או לגרוע מרגעי האושר של החתן והכלה ביום חתונתם- אז ודאי שהעתקה אינסופית של ספרים עשויה לגרום לאיזשהו אושר, מסוג כזה שאני לא לגמרי יכול להבין אותו עד הסוף. וודאי שההרגשה שלי המתלווה לקורותיה של יוהנה- 'אבל תחת התחפושת הזאת של הגבר היא לא באמת מגשימה את עצמה במלוא מובן המילה' גם היא מתפקחת על רקע אותם הדברים.

הנקודה המעניינת, ובעיניי נקודת הזכות בספר, היא שבעוד שיוהנה מוצגת כדמות שחצתה את גבולות המגדר באותה עת, היא איננה מהפכנית במלוא מובן המילה. היא חצתה את הגבול, אך לא פרצה אותו. לא היה בכוונתה, וגם לא היה בכוחה. וכנראה גם לא עלה על דעתה. גם היא מבינה שהכלה באותו טקס נישואין מאושרת, או שעליה עצמה לשלם את המחירים של בחירתה לחיות כגבר פשוט כי ברוב תחומי החיים האפשרויות העומדות בפני גבר הולמות יותר את שאיפותיה האישיות באותה עת. אני חושב שזו נקודת זכות משום שכשכך מוצגים הדברים, אפשר להצליח אולי לחוש קצת יותר בעוצמות הדיכוי, ובעיקר במידת הקיפאון התודעתי. איך אפשר להיות מקובעים כל כך? גם כשלכאורה הדבר גובל בעיוורון. וכאן אני חוזר אל הציטוט שהבאתי בפתיחה. הוא תפס אותי לא רק כי הוא מצביע על המובן מאליו (הפחד מחידושים הוא טיפשי), אלא גם על מה שקשה לנו להבין לגבי עצמנו- לא תמיד אנחנו רציונליים. והפחד מחידוש הוא עדיין פחד. טיפשי ככל שיהיה הוא מניע אותנו, והוא עשוי לשתק אותנו. לא באופן הדרמטי של המילה, אלא סתם בצורה כזו פשוטה, יומיומית, שעשויה להסביר איך אנשים משכילים, ונאורים, וחלקם בעלי לב טוב, עומדים בחתונה כזו ושומעים "לא ישית עליה עונשים שאינם סבירים" או "גם אם בעליו מצליף בו ומשליך עליו אבנים" ומזילים דמעה, ומתרגשים, ומקווים ש"בקרוב אצלם"....

לספרים טובים אני בד"כ נותן 4 כוכבים. 5 הכוכבים שמורים לאלה שעשו לי משהו בפנים. היה כאן סיפור טוב, שמסופר היטב, וכשהפכתי את העמוד האחרון בספר משהו בי הדהד "4 כוכבים". אבל עכשיו כשעצרתי רגע, וחשבתי עליו, וכתבתי כאן- אני מבין מה זה הקווץ' הזה שהוא עושה לי בפנים. את חוסר הנוחות שעולה בי נוכח ההבנה שאני יכול להגיד עד מחר שאני חי בזמן ומקום פריבילגים ביחס למה שזה עתה קראתי עליו. אבל אני לא יכול שלא לשאול את עצמי מהם הדברים, השינויים, שכל כך מפחידים את החברה בה אנו חיים עכשיו. אז כן, סיפורה של יוהנה, בדוי או לא בדוי, והמתרחש בתקופה של לפני יותר מ- 1000 שנה, פורטים בצורה כזו או אחרת על מציאות חיינו. אני יכול לחשוב על כמה דברים....

ואם לסכם, אני חושב שבמידה רבה סיפורה של יוהנה מעניין לא כי הוא מספר על יוהנה, אלא כי הוא מספר על כל האחרים (אז והיום) שצריכים להבין את הדברים כפי שהם התרחשו-

יוהנה הייתה האפיפיור שלכם.
והיא אישה....
איך לעזאזל? אין ספק שהייתה ביוהנה אמונה... ולא נס הוא שגרם לדבר.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•גל
האפיפיורית יוהנה

האפיפיורית יוהנה

דונה וולפולק קרוס

חמלה נשית

בילדותי התגוררה בחדר בביתי מרסלה, אמנית צעירה ורעבה בתחילת דרכה. באיזה אופן מפתיע ולא ידוע, היא התגלגלה להיות משחזרת ריצפת פסיפס של כנסייה ביזנטית עתיקה שרצפתה שולבה בכנסיה החדשה שהוקמה מחדש כמבנה מונומנטלי באחד מאתרי הנצרות המקודשים לבתולה מנצרת. לעתים בלילות ראיתי את אדריכל הכנסייה, אדם מבוגר, מתגנב מאחור לחדרה של מרסלה, לזמן לא ארוך שלאחריו הוא חמק בחשאי ונבלע לתוך החשכה. אותה תמונה קיבלה בעיני פרשנות ילדותית למה שהיה או לא היה, כפגישות בהן האדריכל המגלם את אתוס בניית הכנסייה, מעורב בחטאים המתבצעים במחשכים מאחורי הקלעים, באישה הנשלטת ומשלמת מחיר שתיקה להיותה בת חסות האדריכל.

על רקע השיעור שקבלתי בילדותי על יחסי הכוחות בין נשים לגברים בכנסייה, רותקתי תמיד לסיפורי נשים בכנסייה, שלמרות מעמדן הנחות, מצאו לעיתים דרך לבטא את יכולתן המוסרית בעולם חשוך של מוסר כפול, וגבריות שולטת ומדכאת.

המאה התשעית של ימי הביניים, חשוכה וקרה, תקופה שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה להיוולד לתוכה, בה הנצרות דיכאה ביד ברזל את הפגאנים, רעב וחסר ביטחון שררו. פתיחת הספר מכניסה את הקורא לתמונה נפלאה ונוראה, כמו לציור של פיטר ברויגל, המתאר כפר ימי ביניימי מכוסה שלג כבד ובוהק. בדרך המסוכנת מתבוססת מיילדת הכפר, הממהרת להגיע ללידת יוהנה, רגעים שהיולדת והמיילדת שותפות למאבק החיים עם המוות, רגע שתמיד נשתאה לעצמתו, כנס היווצרות חיים חדשים, תמונת פתיחה הולמת לסיפורה של יוהנה האפיפיורית, אישה שהתחפשה לגבר בכדי לממש את תשוקתה להשכלה ולצורך לבטא צדק נוצרי, לידה של תבונה נשית כאור מהחשכה.

דונה וולפולק קרוס חיברה אותי לימי הביניים המוקדמים טוב יותר מספרי היסטוריה שקראתי, דרך הסיפור שעוסק בתפיסת האישה - כרכושו של הגבר, כזאת שקלות דעתה מהווה מקור החטא מאז שחווה פיתתה את אדם. קבלתי מבוא לעיקרי האמונה המנוסחת בצורה קלילה דרך יוהנה הלומדת על הנצרות ממלומד נוצרי שמעניק לה גם יסודות לימודים קלאסיים, כמו יוונית שהייתה אסורה. משם עוברים לרומא האפיפיורית, עולם של תככים וקנוניות רצחניות, מרומא לכפר, לעולם הכישוף והמכשפות בו הנשים שוב מהוות קרבנות לאכזריות הכנסייה, וברקע מתרחשים אירועים נוראים פשיטות הויקינגים הבוזזים, רוצחים, אונסים וחוטפים נשים ומותירים שממה, אירופה עוסקת בעיקר בלשרוד.

יוהנה ואחיה חוו פשיטת ויקינגים, אחיה נרצח והיא שרדה, רגע מכונן בו היא לקחה את זהותו בכדי להפוך לגבר בעולם נוצרי, שמגבלותיו לא מאפשרות לאישה להיות סמכות דתית. יוהנה מחליטה להיות מרפא, כמו היולדת שלה, כזאת שחוקרת תופעות טבע, ומטילה דופי בדברים המובנים מאליו, אישה שנפגשת עם העוני, והחולי ורואה בסיוע להם שליחות אנושית, ותופסת דרכם את מהות הנצרות המקורית המושתת על אמת, ענווה וחמלה.

דמותה של האפיפיורית יוהנה מבוססת על אגדות, ועל מקורות היסטוריים שנויים במחלוקת, לאלו יש להוסיף את הסקרנות של קרוס לחקר האמת על רקע מסע של שיכתוב היסטורי שהכנסייה ערכה במאה ה - 17 בכדי למחוק כול הזכור לאפיפיורית. הקתולים טוענים שיוהנה היא המצאה פרוטסטנטית בכדי לקעקע את מוסריות הכנסייה הקתולית. לתוך השטח האפור הזה שיש בו סודות מארכיוני הכנסייה האפלים, אגדות המעורבות בשברי אמיתות נכנסת קרוס, המבצעת מחקר מעמיק, וממלאת את חלליו בתיאורי רומן איכותי, אם כי הכתיבה פשטנית ונטולת ברק.

האפיפיורית יוהנה הוא רומן היסטורי, מקורי וסוחף, על אישה פורצת דרך שהייתה לה תשוקה להשכלה, ורצון לשנות, במקום ששינוי נתפס כדבר חתרני וככפירה, אישה שנאבקת במגבלות חברתיות ודתיות, באמצעות האינטלקט ואינטליגנציה נשית שהיו לסוד כוחה. יוהנה דמות רלוונטית המהווה השראה לנשים רבות המתמודדות עדיין עם מגבלות הכרוכות בעצם היותן נשים.

הספר עוסק בסוגיית נשים המחלפות זהויות, באמצעות תחפושות, ובאמצעות אימוץ קודים של התנהגות גברית. איך יוהנה לא נתפסה, נשאלה קרוס באחד מהראיונות איתה, באו וניקח עניין כמו ווסת, בהעדר מוצרי היגיינה בתקופה ההיא. קרוס ענתה משחר ההיסטוריה נשים ידעו להתחפש לגברים ולהחליף זהויות, במלחמת האזרחים של ארצות הברית, היו כארבע מאות נשים שהתחפשו לגברים בכדי להיות לוחמות, עובדה המעוררת מחשבה.

אפילוג

לאחר שנים רבות זפזפתי בשלט, לפתע קלטתי את שמה של מרסלה, שאותה לא ראיתי מילדותי, אפשר שאהבתי אותה מעט, וקינאתי בה על שחלקה אינטימיות עם האדריכל. היא הפכה במרוצת השנים למשחזרת אמנות נוצרית דתית ידועה, למרות היותה אישה, מרסלה זכתה למעמד מקצועי בעולם הנוצרי. השנים שחלפו, מימי הביניים, יצרו פתיחות מסוימת לנשים המשמרות סמלים דתיים, אך הן עדיין פועלות בשולי הממסד הדתי הנשלט על ידי גברים, עולם שוביניסטי המסרב להשתנות.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קישורים:

נוף שלג חשוך וקר בכפר בימי הביניים - ציידים בשלג פיטר ברויגל האב, 1565

.
האפיפיורית יוהנה - תיאור מימי הביניים, עם נזר האפיפיור, וחובקת תינוק.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•רץ
האפיפיורית יוהנה

האפיפיורית יוהנה

דונה וולפולק קרוס

10 שנים היה מצוי הספר ברשימת הקריאה שלי. בכל אותו הזמן, גם כששמו ריצד מול עיני, לא בער לי ובי לקרוא אותו.
לפני מספר שבועות ראיתי בספריה עותק חדש של הספר. הוא קרץ וחייך אלי ואספתי אותו אל חיקי.

הסופרת ראויה להערכה רבה על התחקיר המעמיק שערכה על התקופה. היא מצליחה להעביר בצורה יפה וטובה את אכזריותם של ימי הביניים החשוכים; את רוח התקופה והלכי המחשבה ששלטו בה כולל היחס הנורא לנשים; את התככים והריקבון במוסדות הקיסרות והאפיפיורות, וניתן אפילו ללמוד גם כמה דברים על עיקרי הנצרות והתפתחותם.

כל היתר בינוני מאד.

רומן רומנטי עם סוף קיטשי להדהים. דמויות שטוחות וחד מימדיות, המצויירות בשחור לבן. דמותה של יוהנה מוצגת כמושלמת, בלי כל מורכבות. מלבד דמות אחת נוספת שמצוירת באורח חיובי עד מושלם, כמעט כל השאר הם אנשים רעים, פגומים ונחותים מיוהנה וג'רולד.

מבחינתי, החלק המעניין ביותר בספר הוא אחרית הדבר של הסופרת, בו היא דנה בשאלה האם יוהנה אכן היתה קיימת ושירתה כאפיפיורית, ומה הן העובדות התומכות בכך. היא גם מונה מספר נשים נוספות לאורך ההיסטוריה שהתחפשו לגברים כדי לממש את שאיפותיהן המקצועיות – כלוחמות ומפקדות למשל.
הקריאה הסבה לי הנאה ועניין מוגבלים. לא מצטערת שקראתי, אך גם לא היה קורה כלום אם הייתי נשמעת לאינטואיציה הראשונית שלי והספר היה נשאר עוד 10-20 שנה ברשימת הקריאה שלי.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•כרמלה
האפיפיורית יוהנה

האפיפיורית יוהנה

דונה וולפולק קרוס

ספר מצויין, סיפור מצויין, כתוב מצויין, מתורגם מצויין.
סיפור על תקופה במאה ה 9 באירופה של האימפריה הרומית הקדושה, מיום מותו של קרל הגדול.
הספר מכיל תיאור מלמד על החיים בתקופה זו באירופה, שהובילו לעלייתה של אשה לכס הקדוש.
לא ברור אם אכן היתה אפיפיורית אישה או לא - הנטייה שלי היא להאמין שכן, בעקבות דברי המחברת המובאים בסוף הספר.

מיד אח"כ ראיתי גם את הסרט. הסרט די צמוד לעלילה של הספר, למרות שיש בו שינויים קלים בהשוואה לספר.
הסרט מצויין, אבל הספר הרבה יותר טוב.

יש בספר טקסטים בלטינית, אבל הם בהחלט לא פוגמים בשטף הקריאה - להיפך (ואני לא מבין לטינית).
הבעיה היחידה בעיני היא שיש כאן שימוש בהרבה מושגים מעולם הנצרות (שימוש הכרחי וראוי כמובן) שעבורם הייתי מצפה לקבל הערות של המחברת (או המתרגמת) שיבארו את המושגים האלה, שכן סביר שרוב הקוראים (גם הנוצרים) לא בקיאים בעולם מושגים זה. אבל למרות זאת ניתן להבין במהלך הקריאה חלק נכבד מהם מן הטקסט, וזה לא פוגם ברצף הקריאה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•יוסי
האפיפיורית יוהנה

האפיפיורית יוהנה

דונה וולפולק קרוס

הטעות הגדולה ביותר (לדעתי לפחות) שאפשר לעשות בספרים עם עלילה היסטורית, היא להעתיק התנהגות מוסרית, אנושית והומאנית של היום כדבר לגיטימי והגיוני בתקופה של לפני מאות או אלפי שנים.
אני מבינה למה, אני מבינה שלאנשים קשה לתפוס חשיבה שונה משלנו, אני מבינה שסיפור שרצוף באכזריות ובחוסר אנושיות יכול להרתיע הרבה מאוד אנשים. קשה לאנשים להבין עולם בו מוסר ורחמים נתפסו כחולשה, עולם בו אלימות נחשבה לגבורה וגדולה.
אבל לנו - לחובבי ההיסטוריה האמיתיים, אלו שמחפשים תרבויות ואירועים עתיקים וכן, גם את דפוסי החשיבה של העולם העתיק (חלק בלתי נפרד מהתרבות, לא משנה מה תגידו) - לנו, שינוי התקופה לתקופה רומנטית של נסיכות ואבירים, זה לא בא בחשבון.

כי אני לא מחפשת גיבורים, ואני לא מחפשת נוולים. אני לא רוצה נסיך שרק מחפש אהבת אמת, או מלכה מרושעת שרק רוצה לסכל את תוכניות הגיבורים שלנו.
אני רוצה לצלול לתקופה, לראות לנגד עיני את רומא או מצרים העתיקה כפי שהיו בשיאן, אני רוצה להרגיש את עצמי במקום שכבר חרב ואינו. והכי חשוב - אני רוצה ללמוד. ללמוד מה היה, איך היה, למה קרה. וכדי ללמוד צריך לציית לאמת, לפחות במעט. לפחות לאמת הידועה לנו.



אני חלוקה מאוד בדעתי בכל הנוגע לספר הזה.
הייתה פנייה חדה בין סיפור שמסופר היטב מבחינת עלילה, דמויות ואווירה; לבין סיפור אהבה מגוחך בסגנון נסיכות דיסני.
תיאורו של האב הקר והמנוכר היה כל כך מדוייק כאדם נוצרי דתי שחי במאה התשיעית, וכמוהו אירועים נוספים מהרבע הראשון של הספר. ה"משפט" של המיילדת, לידת הגיבורה, הטקס של "מוות בחיים" למצורעים וכו'.
לעומת זאת, ג'רולד מתואר כמעין "פרינס צ'ארמינג" אשר ניחן בכל התכונות שהולמות נסיך אבירי מהאגדות.
והמרחק הזה, בין דמות מדויילק להפליא, לדמות מגוחכת להחריד, היה בלתי נסבל בעיני. מלמד העובדה שדמותו המגוחכת והלא ריאלית של ג'רולד (החתיך אגב) היה גיבור כמעט ראשי בספר, ודמותו של האדם שהולם בצורה כמעט מושלמת אדם מהתקופה המדוברת מצטייר כרשע; הבנתי שאיני יכולה לתייג את הספר כמגוחך, כי איני יכולה להתעלם מההנאה הרבה שהביאו לי הרגעים הטובים בו. איני יכולה גם לעשות ההפך.

אז לא אתייג אותו.
אומר רק שהוא טוב ברובו, הרומנטיקה מוגזמת ומגוחכת, הוא מבוסס על מקרה שהיה כביכול אמיתי אבל סביר גם שמדובר באגדת עם, התיאורים וההתנסחות היו יוצאים מן הכלל ויש שימוש הולם בשפה:
"ודאי יודע אתה, הוד קדושתך, כי גודל רחמה של אשה עומד ביחס הפוך לגודל מוחה; לפיכך, ככל שנערה לומדת יותר כך קטנים הסיכויים שתוכל אי-פעם ללדת" (עמ' 351).

נהנתי, ולמרות מגרעותיו, שבר לי מחסום קריאה של חודשים.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Henta9
האפיפיורית יוהנה

האפיפיורית יוהנה

דונה וולפולק קרוס

על הספר הזה שמעתי לראשונה מפי מדריך התיירים שלי במהלך סיור בותיקן. הדבר עורר את סקרנותי ומיד עם שובי ארצה השגתי את הספר.
אפיפיורית? האמנם? ובכן, על פי תעודות היסטוריות מהימנות ב - 80% בערך, אכן ישבה (מי שיקרא את הספר יבין מדוע הדגשתי מילה זו!) אישה על הכס הקדוש בסביבות השנים 853-855 לספירה.
כיצד הגיעה יוהנה, בתו של כומר כפרי נוקשה שעשה את כל אשר לאל ידו על מנת למנוע ממנה ללמוד, למשרה הרמה ביותר בעולם הקתולי? על כך כתבה דונה וולפולק קרוס סיפור מרתק! הספר, רחב היריעה, מתמקד בסיפורה המיוחד במינו של יוהנה, אולם פורס בפני הקורא תמונה רחבה ועשירה של החיים בימי הביניים החשוכים.
החיים באירופה הנוצרית והפרימיטיבית היו קשים ביותר. חוקי הכנסייה הנוקשים והאכזריים (כריתת כפות ידיו של אדם שנתפס בגניבה פעוטה היא רק דוגמא אחת מני רבות), בצירוף אמונות טפלות וחשוכות – שלטו בכיפה. מעמדן של הנשים היה בשפל המדרגה. בגיל צעיר ביותר עברה הנערה מרשות אביה לרשות בעלה, כשהיא משוללת כל זכויות וההצדקה היחידה, בעצם, לקיומה, היא המשך השושלת.
במהלך הקריאה בספר מצאתי את עצמי, לא אחת, מודה לאלוהים על שנולדתי במאה העשרים...
דונה וולפולק קרוס היא מרצה לספרות אנגלית ומנהלת מרכז הכתיבה בקולג\' במדינת ניו-יורק. את ספרה כתבה לאחר שבע שנות מחקר בנושא.
הדבר היחיד שהפריע לי, ואפילו היה די מעצבן, הוא ריבוי השמות והמושגים בלטינית שבספר שקשה להבין את משמעותם.
אני בטוחה שכל מי שייקח את הספר לא יניח אותו מידו עד הסוף המפתיע. מומלץ בחום!

לפני 18 שנים•dyona
האפיפיורית יוהנה

האפיפיורית יוהנה

דונה וולפולק קרוס

יש ספרים רבים בעולם שהנם פשוט: מדהימים, מעולים, מצוינים, מרהיבים, ומשובחים, שמגיעים להם עוד אלף ואחת תארים ומחמאות.
ויש סיפורים של אנשים שהם פשוט גדולים מהחיים. אין מלים אחרות לתאר זאת, פשוט סיפורים גדולים מהחיים.
לפניכם עומד ספר שהוא השילוב הטוב ביותר שיצא לי להיתקל בו שהוא השילוב של השניים.
גם ספר מעולה ומצוין מכל הבחינות:
כתיבה משובחת, עלילה מעניינת, תיאורים משובחים, רקע היסטורי מעניין, מתח ועניין לכל אורך הסיפור.
וגם סיפור של אישה אחת שאין מילים לתאר אותו. פשוט אין מילים.
דמות שאולי היא אגדה ואולי לא.
אבל אתם יודעים מה ?
זה לא ממש משנה.
מעבר להיסטוריה היבשה של האם באמת הייתה אישה שנבחרה להיות האפיפיור.
יש כאן ספר, רומן בה שמספר את סיפורה של דמות מרכזית. סיפור של חייה של יוהנה שהגיעה בזכות שכלה ויכולותיה למעמד הכי חשוב בעולם הנוצרי. בעולם גברי,רצחני ושובינסטי, יוהנה הצליחה. מחופשת לגבר יוהנה מתגברת על כל המכשולים שמינה העמיד בפניה. ועולה מעבר לכל דימיון.
לא משנה עם מדובר על אישה אמיתית ואם הדברים אכן התרחשו כך או אחרת. מדובר כאן על סמל, דמות לכל הנשים באשר הן. שיכולות להצליח בכל אשר ירצו ויבחרו. בלי קשר למין. שבניגוד למה שחשבו בעבר ושעדיין לצערי חושבים גם היום. המין שלך לא קובע את היכולת שלך, ההצלחה שלך או הכישרון שלך.
כי אולי ימי הביניים עברו ואנחנו בתקופה המודרנית, בה האישה חופשייה יותר מאי פעם.
אך יש תפיסות שלא השתנו בהרבה.
יש אפילו מקומות שבהם כמעט שום דבר לא השתנה.
ימי הביניים היו אחת התקופות האכזרית בהיסטוריה, לגברים אך בעיקר לנשים. נשים הוכו, נאנסו, נישאו בכוח ובגילאים צעירים, נרצחו, עונו, נשפטו, הוחרמו, נשלטו אך, בעיקר. נסגרו. בתוך עולם הבית בין ארבעה קירות בלי אפשרות לצאת אל העולם.
מי יודע מה פספסנו מי יכול לדעת איפה יכולנו להיות עכשיו עם הדברים היו קצת אחרת. עם נשים היו מקבלות הזדמנות.
הזדמנות לראות עולם, ללמוד, להשכיל, לשאוף הכי גבוה בכל התחומים, להמציא, ליצור, לבנות, לתכנן לכתוב, ליצור, לעבוד, לפרנס, לעזור, לשנות את העולם.
הזדמנות להיות הן, בלי פחד או חשש. בלי הפחד או השיפוט.
פשוט להיות חופשיות. להחליט בעצמן על חייהן.
כי התפיסות של מה מתאים לגברים ומה מתאים לנשים עדיין קיימות ורלוונטיות לתקופה שלנו, גם למדינת ישראל המודרנית.
בה נשים שנאנסות ומטרדות מינית מוחרמות על ידי החברה, כי האשימו גיבורי מלחמה.
שנשיא מדינה לשעבר, אנס מורשע שלא הביע חרטה על מעשיו, יכול לקבל קיצור העונשו.
שעשרות גברים מקיימים יחסי מין עם אישה שיכורה במועדון בפומבי ואיש לא עושה דבר.
שתמונות עירום של בנות עוברות ברשתות החברתיות ומושמות ללעג.
שבמקרי אונס והטרדה קודם כל מאשימים את האישה.
שנשים שעובדות באותה כמו גברים מרוויחות פחות.
שמספר שיא של חברות כנסת לא מתקרב לכמות הנשים באוכלוסייה.
שרק ב2015 מונתה אישה בישראל להיות מנתח לב חזה שגם היא בין היחידות בעולם.
והדוגמאות הן פשוט רבות בלי ספור...
יוהנה היא הוכחה לכך שנשים יכולות להתגבר על כל המכשולים שמציבים בפניהם ולהצליח בצורה הכי טובה שאפשר. כי אין שום דבר שנשים לא יכולות לעשות.
ואני מקווה בכל ליבי שיום אחד, זה באמת יראה כמו זיכרון רחוק.
ולא כסיפור הרלוונטי מאוד גם לתקופה שלנו.
אז עם לא הבנתם גברים ונשים כאחד חובבי ההיסטוריה והספרות הטובה. רוצו לקרוא את הספר הזה אתם לא תתאכזבו.
ולא רק אתם.
אני מאמינה שכל אדם צריך לקרוא את הספר המעולה הזה. לא רק חובבי ההיסטוריה, וסיפורי החיים.
גם בגלל הסיפור המדהים והכתיבה המצוינת.
אלא לשאוב השראה מאחת הדמיות היותר מדהימות שיצא לי להכיר.
דמות חזקה, חכמה, חרוצה, עקשנית, אוהבת, עוזרת, נדיבה, בעלת בטחון עצמי, עוצמתית, ונדירה.
שנלחמה עד הסוף כדי להשיג את מטרותיה. ופילסה דרך לנשים אחריה.
לכו תקראו. פשוט רוצו כבר...

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מלי
דירוג
3.0
לפני 16 שנים

“ממש במקרה יצא לי לאחרונה,בסמיכות קרובה,לקרוא ספרים שגיבוריהם בחרו בהתחזות מינית כדרך חיים:הראשון,ימי”