ביקורת ספרותית על האפיפיורית יוהנה מאת דונה וולפולק קרוס
ספר מעולה

---

"כל מה שהיום ישן היה חדש בעבר, החדש קודם תמיד לישן. האם אין סכלות בלעג לקודם והערצת הבא אחריו?" (יוהנה, עמוד 349).

זה לקח כמה פרקים אבל משלב מסוים מאוד נהניתי מהספר. השפה, שחששתי שתחווה כעיונית וקדומה בקטע מעיק, הייתה זורמת ונעימה לקריאה. אפשר לשפוט את הספר לפי קו העלילה המרכזי שנטווה בו, הכולל גם סיפור אהבה כואב ובלתי אפשרי (לכאורה קיטשי, אבל להנאת הקוראים לא מדי מורגש ככזה) אבל ההתרשמות האמיתית שלי הייתה מהאווירה. התיאורים מייצרים די בקלות תמונות כל כך חיות, היה קל ונעים נורא לדמיין- את המראות, והריחות, והלבוש, וכלי המלחמה וההתכנסויות. וכן גם את העוני, והאלימות- חוויות לא פשוטות אך האופן בו הן מתוארות פשוט "חי" כל כך, מבלי להתאמץ ולהכביד בתיאורים ו"הוראות בימוי".

משאלות לבה של יוהנה, נראות טריוויאליות- ללמוד ולרכוש השכלה. כל כך טריוויאליות שבדומה לגברים (ולנשים!) המתוארים בספר, אבל ממקום מאוד שונה מהם, גם אני שאלתי את עצמי- 'מה מקולקל בילדה הזאת?', שהעתקה חוזרת של מילים ארוכות ושינון כתבי הוגים כאלה ואחרים עושים אותה לכל כך מאושרת. אני חושב כמה פריבילגית המחשבה הזאת שלי, איך אני יכול להרשות לעצמי לחשוב אותה מתוך התקופה והחברה בה אני חי. כמה היא נעשית מזעזעת על רקע תיאורים כמו ברכת הבישוף לחתונת זוג צעיר, ודבריו על האישה- "עליה לחקות את התנהגותו של הכלב, שלבו ועיניו תמיד מושתים לבעליו ; גם אם בעליו מצליף בו ומשליך עליו אבנים, הכלב הולך אחריו, ומכשכש בזנבו" ; ולגבר- "מי ייתן ויהיה אדון הוגן לגבירתו, ולא ישית עליה עונשים שאינם סבירים" (תיאור החתונה מעמוד 131). כל זה, ומבלי להתכוון להעליב אף אחד או לגרוע מרגעי האושר של החתן והכלה ביום חתונתם- אז ודאי שהעתקה אינסופית של ספרים עשויה לגרום לאיזשהו אושר, מסוג כזה שאני לא לגמרי יכול להבין אותו עד הסוף. וודאי שההרגשה שלי המתלווה לקורותיה של יוהנה- 'אבל תחת התחפושת הזאת של הגבר היא לא באמת מגשימה את עצמה במלוא מובן המילה' גם היא מתפקחת על רקע אותם הדברים.

הנקודה המעניינת, ובעיניי נקודת הזכות בספר, היא שבעוד שיוהנה מוצגת כדמות שחצתה את גבולות המגדר באותה עת, היא איננה מהפכנית במלוא מובן המילה. היא חצתה את הגבול, אך לא פרצה אותו. לא היה בכוונתה, וגם לא היה בכוחה. וכנראה גם לא עלה על דעתה. גם היא מבינה שהכלה באותו טקס נישואין מאושרת, או שעליה עצמה לשלם את המחירים של בחירתה לחיות כגבר פשוט כי ברוב תחומי החיים האפשרויות העומדות בפני גבר הולמות יותר את שאיפותיה האישיות באותה עת. אני חושב שזו נקודת זכות משום שכשכך מוצגים הדברים, אפשר להצליח אולי לחוש קצת יותר בעוצמות הדיכוי, ובעיקר במידת הקיפאון התודעתי. איך אפשר להיות מקובעים כל כך? גם כשלכאורה הדבר גובל בעיוורון. וכאן אני חוזר אל הציטוט שהבאתי בפתיחה. הוא תפס אותי לא רק כי הוא מצביע על המובן מאליו (הפחד מחידושים הוא טיפשי), אלא גם על מה שקשה לנו להבין לגבי עצמנו- לא תמיד אנחנו רציונליים. והפחד מחידוש הוא עדיין פחד. טיפשי ככל שיהיה הוא מניע אותנו, והוא עשוי לשתק אותנו. לא באופן הדרמטי של המילה, אלא סתם בצורה כזו פשוטה, יומיומית, שעשויה להסביר איך אנשים משכילים, ונאורים, וחלקם בעלי לב טוב, עומדים בחתונה כזו ושומעים "לא ישית עליה עונשים שאינם סבירים" או "גם אם בעליו מצליף בו ומשליך עליו אבנים" ומזילים דמעה, ומתרגשים, ומקווים ש"בקרוב אצלם"....

לספרים טובים אני בד"כ נותן 4 כוכבים. 5 הכוכבים שמורים לאלה שעשו לי משהו בפנים. היה כאן סיפור טוב, שמסופר היטב, וכשהפכתי את העמוד האחרון בספר משהו בי הדהד "4 כוכבים". אבל עכשיו כשעצרתי רגע, וחשבתי עליו, וכתבתי כאן- אני מבין מה זה הקווץ' הזה שהוא עושה לי בפנים. את חוסר הנוחות שעולה בי נוכח ההבנה שאני יכול להגיד עד מחר שאני חי בזמן ומקום פריבילגים ביחס למה שזה עתה קראתי עליו. אבל אני לא יכול שלא לשאול את עצמי מהם הדברים, השינויים, שכל כך מפחידים את החברה בה אנו חיים עכשיו. אז כן, סיפורה של יוהנה, בדוי או לא בדוי, והמתרחש בתקופה של לפני יותר מ- 1000 שנה, פורטים בצורה כזו או אחרת על מציאות חיינו. אני יכול לחשוב על כמה דברים....

ואם לסכם, אני חושב שבמידה רבה סיפורה של יוהנה מעניין לא כי הוא מספר על יוהנה, אלא כי הוא מספר על כל האחרים (אז והיום) שצריכים להבין את הדברים כפי שהם התרחשו-

יוהנה הייתה האפיפיור שלכם.
והיא אישה....
איך לעזאזל? אין ספק שהייתה ביוהנה אמונה... ולא נס הוא שגרם לדבר.

» ביקורות נוספות של גל
» ביקורות נוספות על האפיפיורית יוהנה