“הספר נכתב אחרי מלחמת העולם הראשונה ויצא לאור עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. חייל שוכב פצוע במיטת חוליו, אט אט, כמו מכין רשימת מלאי הוא מתחיל לערוך רשימת חוסרים. בתחילה מתחוור לו כי הוא אינו שומע, אחר כך בא לידי הכרה כי איבד את ידו. וכך הלאה. עד שלבסוף מבין שנותר רק עם מוח אנושי מתפקד כלוא בהריסות גופו, חסר אונים עד כדי כך שאפילו לא יכול לקחת את חייו במו ידיו. בין ההזיות להכרה בחלקים אותם איבד, אנו מקבלים הצצה לחיו הקודמים בהם חושיו היו עומדים וקיימים. אני קראתי את הגרסה שנדפסה ב 1985. אותיות קטנות ולא ברורות, חוויה סיזיפית. הכניסה למוחו של הפצוע מערערת ובזמנו כנראה נחשבה לפורצת דרך. הספר נעדר סצנות שמלוות בדרכ ספרי וסרטי מלחמה, שעושים לה רומנטיזציה. אין פה גיבורים שמקריבים את עצמם למען חבריהם. רגעי התעלות שלעיתים עושים גלוריפיקציה לשדה הקרב. זהו הספר הכי פציפיסטי שקראתי מאודי. מחיר הלחימה מוגש כבעיטה לפנים. נקודות החולשה הן דווקא בסיפרים מחייו הקודמים לפני שהפך לעיסת אדם. לדעתי היו משמימים. השיר one של metallica מבוסס על הספר והקליפ משופע בקטעים מהסרט. פעם ראיתי סרט ישראלי דומה ששאב את השראתו מהספר. 'חימו מלך ירושלים' מבוסס על ספרו של קניוק. אותם הנושאים של 'ג'וני' רק מיובאים למלחמת העצמאות שקניוק בוגר שלה. דלטון בניגוד אליו שאב השראה מכתבות בעיתון ומעולם לא נלחם. אך הוא נכנס לראש של הדמות במלוא העצמה. מהדהדת כאן שאלת המוסריות שברפואה. כוחה להציל חיים. אך מה מוגדר כחיים? יצור מוזר האדם. מחבב מלחמה. רואה לנגד עיניו רק את חדוות הניצחון. מתעלם מהמחיר ומהסכנה. תורת המשחקים. דילמת האסיר או הלוחם. יוצא לקרב כי אם לא יצא ישחט בידי האויב, בשעה שאם שניהם ייסוגו. ירוויחו את חייהם. הספר קשה ומדכא לעיתים דילגתי בחוסר סבלנות. הוא שונה בנוף ואני יכול להבין את ההתפעמות ממנו בעבר, לטעמי מספר הסצנות החלשות רבות יותר מהסצנות הטובות שמותירות חותם. ⅗ בסולם מאני.”

“"זה היה שווה את זה?" שאל העיתונאי את החייל הפצוע. החייל כחייל מצטיין השיב ללא היסוס "הייתי עושה את אותם דברים שוב ושוב". הכתבה מסתיימת כשהחייל מתחיל ללכת על קביים ברגל אחת חסרה. הצלם מתמקד ברגלו החסרה וכך מסתיימת לה כתבת "שלוש שנים למבצע בעזה". אנחנו נשארים עם הגאווה והערצה לחייל והוא נשאר עם הקשיים שילכו ויתעצמו. זה סתם סיפור שהמצאתי, אני נתקלתי בהמון סיפורים דומים שמסכמים את "המבצעים" או "סבבים" או בשם שאסור לעלות על פינו "מלחמה". זה ברור לי שיש מחיר לחיים בארץ הזו, ומישהו צריך להיות בתפקיד "פרוטזת הכסף". אבל מיהו המישהו הזה? ומה קורה איתו לאחר כיבוי המצלמה? זה מה שהסיפור הזה רוצה לספר לנו. חייל אלמוני שנפצע באופן מזעזע שוכב בבית חולים ,לא מזוהה. הפציעה שלו כל כך חמורה שהוא לא מצליח לתקשר עם העולם החיצוני. הסיבה שהספר לא קיבל חמשה כוכבים הוא כי הוא לא אחיד ברמתו. מצד אחד הסופר נצמד לסיפור האישי ודרכו הקורא מובל להיות "פציפיסט" בצורה מופתית. מצד שני לסופר יש התקפי זעם פציפיסטים שהופכים להטפה וזה החלק הפחות טוב בסיפור. הערת אזהרה, זה ספר קשה עם תיאורים מזעזעים לא מומלץ לבעלי לב חלש. לכל השאר ממליץ בחום.”

“"את אלה שמוכנים להקריב חיים של אחרים שומעים תמיד. הם קולניים נורא ולא סותמים את הפה .אפשר למצוא אותם בכנסיות ובבתי ספר ובעיתונים ובבתי מחוקקים ובבתי נבחרים. זה מה שהם עושים,הם נשמעים מצוין,המוות עדיף על חרפה. אדמה מקודשת בדם.הם מסרו את נפשם בגבורה. מותם לא היה לשווא .חללינו הגיבורים." כתב דלטון טרמבו ב 1938 ג'וני שב משדה הקרב ע"מ 112 אין לי מילים”

“רבות נאמר ונכתב על "ג'וני שב משדה הקרב", בעיקר על המסר האנטי מלחמתי החזק שלו. כשאני קראתי אותו, מצאתי בו בראש ובראשונה סיפור מסע: מסעו של אדם בעולם החדש והזר של העצמי המוגבל. ג'וני מוצא את עצמו בבית החולים, פתאום מתברר לו שהוא ער, ובהדרגה מתברר לו שהוא גם עיוור, חירש, אילם, חסר גפיים ופנים, שהוא מקבל את מזונו דרך צינור ישר לקיבתו- ההלם מכה בו והוא שואל נפשו למות, אך גם את זה מצבו אינו מאפשר לו לבצע. לאט לאט מגלה ג'וני מחדש את החיים, מגדיר מההתחלה את מהות האנושיות. הוא רובינזון קרוזו על האי שהוא עצמו, עוקב אחר מהלך הזמן, מזהה את האנשים הסובבים אותו, יוצר תקשורת, מבקש להעביר מסר ולהיות לעזר לעולם. מה הפירוש "להיות אדם"? מה פירוש "חיים ראויים לשמם"? בעיני "ג'וני שב משדה הקרב" עוסק בשאלות אלה, לא פחות משהוא מגנה את המלחמה. האם ג'וני הוא "אדם"? מה הופך בשר ודם לאנושי? כיצד יכול כל אחד, בכל מצב פיזי שהוא, להיות חבר פעיל בקהילת המין האנושי? ג'וני שבספר עושה את הדרך בחזרה אל האנושיות בכוחות עצמו, במאבק אין קץ. בעת ובסיום הקריאה חשבתי לעצמי: כמה ג'ונים כאלה מצויים בקרבנו? כיצד יכולה החברה להכיל אותם? מה עלינו לעשות כדי שג'ונים אלה, שאינם מסוגלים להבהיר לנו את רצונותיהם בדרך הנוחה לנו, יוכלו למצות את הפוטנציאל האנושי הגלום בהם? ואולי כל מה שצריך לעשות הוא ללמוד להקשיב.”

“הספר נכתב אחרי מלחמת העולם הראשונה ויצא לאור עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. חייל שוכב פצוע במיטת חוליו, אט אט, כמו מכין רשימת מלאי הוא מתחיל לערוך רשימת חוסרים. בתחילה מתחוור לו כי הוא אינו שומע, אחר כך בא לידי הכרה כי איבד את ידו. וכך הלאה. עד שלבסוף מבין שנותר רק עם מוח אנושי מתפקד כלוא בהריסות גופו, חסר אונים עד כדי כך שאפילו לא יכול לקחת את חייו במו ידיו. בין ההזיות להכרה בחלקים אותם איבד, אנו מקבלים הצצה לחיו הקודמים בהם חושיו היו עומדים וקיימים. אני קראתי את הגרסה שנדפסה ב 1985. אותיות קטנות ולא ברורות, חוויה סיזיפית. הכניסה למוחו של הפצוע מערערת ובזמנו כנראה נחשבה לפורצת דרך. הספר נעדר סצנות שמלוות בדרכ ספרי וסרטי מלחמה, שעושים לה רומנטיזציה. אין פה גיבורים שמקריבים את עצמם למען חבריהם. רגעי התעלות שלעיתים עושים גלוריפיקציה לשדה הקרב. זהו הספר הכי פציפיסטי שקראתי מאודי. מחיר הלחימה מוגש כבעיטה לפנים. נקודות החולשה הן דווקא בסיפרים מחייו הקודמים לפני שהפך לעיסת אדם. לדעתי היו משמימים. השיר one של metallica מבוסס על הספר והקליפ משופע בקטעים מהסרט. פעם ראיתי סרט ישראלי דומה ששאב את השראתו מהספר. 'חימו מלך ירושלים' מבוסס על ספרו של קניוק. אותם הנושאים של 'ג'וני' רק מיובאים למלחמת העצמאות שקניוק בוגר שלה. דלטון בניגוד אליו שאב השראה מכתבות בעיתון ומעולם לא נלחם. אך הוא נכנס לראש של הדמות במלוא העצמה. מהדהדת כאן שאלת המוסריות שברפואה. כוחה להציל חיים. אך מה מוגדר כחיים? יצור מוזר האדם. מחבב מלחמה. רואה לנגד עיניו רק את חדוות הניצחון. מתעלם מהמחיר ומהסכנה. תורת המשחקים. דילמת האסיר או הלוחם. יוצא לקרב כי אם לא יצא ישחט בידי האויב, בשעה שאם שניהם ייסוגו. ירוויחו את חייהם. הספר קשה ומדכא לעיתים דילגתי בחוסר סבלנות. הוא שונה בנוף ואני יכול להבין את ההתפעמות ממנו בעבר, לטעמי מספר הסצנות החלשות רבות יותר מהסצנות הטובות שמותירות חותם. ⅗ בסולם מאני.”

“"זה היה שווה את זה?" שאל העיתונאי את החייל הפצוע. החייל כחייל מצטיין השיב ללא היסוס "הייתי עושה את אותם דברים שוב ושוב". הכתבה מסתיימת כשהחייל מתחיל ללכת על קביים ברגל אחת חסרה. הצלם מתמקד ברגלו החסרה וכך מסתיימת לה כתבת "שלוש שנים למבצע בעזה". אנחנו נשארים עם הגאווה והערצה לחייל והוא נשאר עם הקשיים שילכו ויתעצמו. זה סתם סיפור שהמצאתי, אני נתקלתי בהמון סיפורים דומים שמסכמים את "המבצעים" או "סבבים" או בשם שאסור לעלות על פינו "מלחמה". זה ברור לי שיש מחיר לחיים בארץ הזו, ומישהו צריך להיות בתפקיד "פרוטזת הכסף". אבל מיהו המישהו הזה? ומה קורה איתו לאחר כיבוי המצלמה? זה מה שהסיפור הזה רוצה לספר לנו. חייל אלמוני שנפצע באופן מזעזע שוכב בבית חולים ,לא מזוהה. הפציעה שלו כל כך חמורה שהוא לא מצליח לתקשר עם העולם החיצוני. הסיבה שהספר לא קיבל חמשה כוכבים הוא כי הוא לא אחיד ברמתו. מצד אחד הסופר נצמד לסיפור האישי ודרכו הקורא מובל להיות "פציפיסט" בצורה מופתית. מצד שני לסופר יש התקפי זעם פציפיסטים שהופכים להטפה וזה החלק הפחות טוב בסיפור. הערת אזהרה, זה ספר קשה עם תיאורים מזעזעים לא מומלץ לבעלי לב חלש. לכל השאר ממליץ בחום.”

“"את אלה שמוכנים להקריב חיים של אחרים שומעים תמיד. הם קולניים נורא ולא סותמים את הפה .אפשר למצוא אותם בכנסיות ובבתי ספר ובעיתונים ובבתי מחוקקים ובבתי נבחרים. זה מה שהם עושים,הם נשמעים מצוין,המוות עדיף על חרפה. אדמה מקודשת בדם.הם מסרו את נפשם בגבורה. מותם לא היה לשווא .חללינו הגיבורים." כתב דלטון טרמבו ב 1938 ג'וני שב משדה הקרב ע"מ 112 אין לי מילים”

“רבות נאמר ונכתב על "ג'וני שב משדה הקרב", בעיקר על המסר האנטי מלחמתי החזק שלו. כשאני קראתי אותו, מצאתי בו בראש ובראשונה סיפור מסע: מסעו של אדם בעולם החדש והזר של העצמי המוגבל. ג'וני מוצא את עצמו בבית החולים, פתאום מתברר לו שהוא ער, ובהדרגה מתברר לו שהוא גם עיוור, חירש, אילם, חסר גפיים ופנים, שהוא מקבל את מזונו דרך צינור ישר לקיבתו- ההלם מכה בו והוא שואל נפשו למות, אך גם את זה מצבו אינו מאפשר לו לבצע. לאט לאט מגלה ג'וני מחדש את החיים, מגדיר מההתחלה את מהות האנושיות. הוא רובינזון קרוזו על האי שהוא עצמו, עוקב אחר מהלך הזמן, מזהה את האנשים הסובבים אותו, יוצר תקשורת, מבקש להעביר מסר ולהיות לעזר לעולם. מה הפירוש "להיות אדם"? מה פירוש "חיים ראויים לשמם"? בעיני "ג'וני שב משדה הקרב" עוסק בשאלות אלה, לא פחות משהוא מגנה את המלחמה. האם ג'וני הוא "אדם"? מה הופך בשר ודם לאנושי? כיצד יכול כל אחד, בכל מצב פיזי שהוא, להיות חבר פעיל בקהילת המין האנושי? ג'וני שבספר עושה את הדרך בחזרה אל האנושיות בכוחות עצמו, במאבק אין קץ. בעת ובסיום הקריאה חשבתי לעצמי: כמה ג'ונים כאלה מצויים בקרבנו? כיצד יכולה החברה להכיל אותם? מה עלינו לעשות כדי שג'ונים אלה, שאינם מסוגלים להבהיר לנו את רצונותיהם בדרך הנוחה לנו, יוכלו למצות את הפוטנציאל האנושי הגלום בהם? ואולי כל מה שצריך לעשות הוא ללמוד להקשיב.”