ביקורת ספרותית על הבת האפלה - הספריה החדשה # מאת אלנה פרנטה
ספר מעולה

---

***ספוילרים לפניך***

.
.
.


במספר ביקורות כאן נכתב שהספר מגולל אירועים לא ברורים ושהסיפור לא מתכנס לכדי משהו שלם (או במילים אחרות: שלספר אין פואנטה), אבל אני מאד לא מסכימה עם זה. להלן הפרשנות שלי:


כשהבנות של לדה מתבגרות ועוזבות את הקן היא מוטלת אל תוך מסע רגשי שבו היא נפנית להעריך את הבחירות שעשתה: הבחירה לנטוש את בנותיה לשלוש שנים בהיותן פעוטות, והבחירה לחזור ולהתמסר לתפקיד האם.

המסע הזה מתווך על ידי ההתבוננות שלה בנינה, אם צעירה שהיא רואה יום יום בחוף הים יחד עם ביתה הפעוטה. אבל ההתבוננות הזו לא נשארת פסיבית. מבלי שתבין למה, לדה גונבת את הבובה האהובה של הפעוטה. המעשה הזה מכניס את הפעוטה למצב משברי, ולפיכך גם את אימה נינה. האידיליה שהשתיים הפגינו יחד על החוף מתנפצת. עכשיו כשהיא נאלצת להתמודד עם פעוטה שלא מפסיקה לבכות, ושממש הופכת חולה מרוב אבל על הבובה שאבדה, נינה מובלת לקצה גבול היכולת שלה – תשושה לחלוטין מהאימהות התובענית, בדיוק כמו שלדה הייתה לפני שנים, כשבחרה לנטוש את הבנות שלה. היא נקרעת בין הרצון לממש את תשוקותיה האישיות לבין הרצון לשמור על התא המשפחתי. במצבה החדש, נינה פונה אל לדה שתדריך אותה, כמעין דמות אם.

בנקודה הזו, איך שאני רואה את זה, לדה צריכה לקבל החלטה שדומה במהותה להחלטה שקיבלה לפני שנים: להתמסר לתפקיד האם, או להגשים תשוקות אנוכיות.
אם נינה תבחר במימוש תשוקותיה על פני התא המשפחתי, לדה תקבל אישור לכך שהיא עצמה פעלה נכון לפני שנים, שאין בה דופי, ונטל האשמה יוסר ממנה. אולם המצב של השתיים לא זהה. לדה לא אהבה עוד את בעלה כשעזבה, ואילו נינה אוהבת את בעלה. חשוב מכך, לדה ידעה שהיא יכולה לנטוש את המשפחה שלה מבלי שיהיו לכך השלכות חמורות, ואילו נינה תעמוד במצב של סכנה ממשית לחייה. כך שאם לדה תוביל את נינה לבחור באפשרות הזו, הרי שבחרה להגשים את התשוקות האנוכיות שלה עצמה.

כשלדה חושפת בפני נינה שזו הייתה היא שגנבה את הבובה של הפעוטה, היא עושה מעשה של הקרבה עצמית – היא יודעת שהיא תצטרך להתמודד עם הזעם שהגילוי הזה יעורר, היא יודעת שנינה לא תראה בה יותר דמות אם אלא מפלצת. ואילו דווקא המעשה הזה הוא ההתמסרות לתפקיד האם, כי בכך שהיא מגלה לנינה שהיא זו שגנבה את הבובה היא למעשה חושפת את המניפולציה ומניאה את נינה מלקבל החלטה פזיזה כתגובה לעומס הנפשי שהמניפולציה הזו הביאה עמה.

הבחירה הזו משאירה את לדה לבדה במערכה מול רגשי האשמה – אין אישה אחרת שנוטשת את ילדיה ושבמעשיה לדה יכולה להתנחם ולהרגיש שהיא לא היחידה. הלבדות הזו מרגישה בדיוק כמו דקירת הסיכה שנינה נועצת בלדה לפני שהיא עוזבת בכעס. אבל כמו דקירת הסיכה, הכאב הזה דוהה ונעלם. בכך שעמדה פעם נוספת במבחן ובחרה להתמסר לתפקיד האם, לדה משלימה עם עברה ונרפאת מרגשי האשמה.

» ביקורות נוספות של תמר
» ביקורות נוספות על הבת האפלה - הספריה החדשה #