הפרשנות שלך לגבי הבחירה של לווין נהדרת. תודה שחלקת אותה.

תגובה מצויינת כיף לקרוא פרשנות שמתבססת על הספר וכתובה בבהירות. גם נעים להשיב.

אנחנו מפרשים את הספר בדרכים שונות ושופטים את האנשים בו אחרת.

1. אקורד הסיום של הרומאן שנגמר בלווין המהרהר, הרגיש לך אירוני או מאכזב מפני שתפסת את הבחירה של לווין כבחירה בחיי נוחות. עם זאת, לדעתי המהלך של הספר הזה צועד לקראת מסקנה הפוכה.
אמנם חלפו המון שנים מאז קראתי את הספר, אבל עדיין אוכל להתייחס לנקודות מרכזיות בו.

הרעיון המרכזי של 'אנה קארנינה' הוא שמשפחה היא המפתח לאושר האדם. כל עוד את מצליחה לקיים בית נעים, ללא מתחים, קנאויות וריבים, יהיה לך טוב.
לכל דמות ברומאן יש עימות בתוך המשפחה, דרכי ההתמודדות של כל דמות קובעות, במידה רבה, עד כמה היא מאושרת, אם בכלל.

אנה, עם כל הסימפטיה שטולסטוי מעניק לה, לא מייצגת את מישהי שהגיעה להרמוניה עם עצמה. על כן טולסטוי לא גמר את הרומאן על פסי הרכבת אלא המשיך אל לווין,

האדם היחיד בספר הזה שהקים משפחה ללא עין רעה עם קיטי. גם לווין ויתר על חיי הבדידות והעמל שחלם עליהם כשהקים משפחה. עם זאת, קיטי וחברי משפחתו של לווין, פינו קצת זמן בשביל עבודת הכפיים של לווין באמצעות הטיפול בכוורת הדבורים.

קראתי את הספר רק פעם אחת, לפני 5 שנים בערך רב. אבל נדמה לי שגם דולי וסטיפן ארקדיץ אינם מאושרים כי אין להם אמון כבני זוג, הרומאן נפתח בהבעת אי אמון בבעל ואילו אחר-כך אשתו המאוכזבת מהמשפחה מתייחסת לילדים כעול שהמסגרת המשפחתית כופה עליה. היא מגלה חוסר אהבה כלפי ילדיה. גם אנה קארנינה לא גילתה אהבה לתינוקת שהביאה.

אני כבר לא זוכר עם התינוקת נפטרה או לא. במעומם אני זוכר שכשהתינוקת גססה, אנה התעלמה ממנה וקיוותה שהפרשה הזאת תהיה מאחוריה. בנסיעה אל הרכבת, כשאנה מסתכלת העולם היא משקיפה על עוברי האורח ורואה בהם כיעור ונגעלת מבני האדם. הייתי אומר שבני אדם שלא מצליחים למצוא את ההרמוניה בתוך המשפחה , באמת מתגלים כאנשים אנוכיים, נהנתנים, תימהוניים ואכן, בעלי נפש מכוערת.

אני זוכר איזו גברת עשירה ברומאן שדיברה על רוחניות והאמינה במיסטיקה, טולסטוי הדגיש כי האישה הזאת לא הקימה משפחה. ואם היה לה בעל, אינני זוכר כבר, העניין היה פרומלי בלבד.

לדיבר הרביעי בעשרת הדברות 'כבד את אביך ואת אימך' מתלווה ההבטחה בדבר התועלת האישית של האדם: למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה שנתנו לך.

ברור שטולסטוי לא כתב את הספר הזה בשביל להוכיח את הדיבר הרביעי בעשרת הדיברות. אבל חיי משפחה של לווין, אינם חיים של נוחות אלא אורח החיים היחידי, לפי הבנתי את הספר, בו האדם מסוגל לחיות חיי נוחות.

2. על וורונסקי.
אם אני לא טועה, הציטוט הזה לקוח מתוך התקופה האיטלקית של אנה וורנוסקי. שכחתי שוורונסקי צייר בכלל, זכרתי שהם ביקרו איזה צייר מפורסם ודיברו איתו.
בכל מקרה הנה המשפט שציטט ואחריו אפרש אותו.

"הוא ידע שאי אפשר לאסור על ורונסקי לשעשע את נפשו במכחול ובצבע; ידע שגם ורונסקי, גם שאר הדילטאנטים, רשאים לצייר"
אני מסכים איתך. הציורים של וורונסקי, נלעגים, מרגיזים ועולבים לכל מי שאוהב אומנות. אלא שהסיבה לכך אינה עקב העדר העומק של הצייר. וורונסקי חפץ לשעשע את נפשו במכחול. הוא משועמם. אין לו עניין אמיתי באומנות , ועל כן ציוריו מעוררים בחילה אצל האומן מיכאלוב.

אם טולסטוי היה רואה בוורונסקי שיטחיות בלבד, הוא לא היה מבזבז עליו מילים ומכניס אותו לספר. לפחות לדעתי.

תודה לך, תום, על תגובתך שהצליחה להבהיר לי דברים לגבי הספר. גם אם איננו מסכימים. זה לא חשוב. אני נהנה לנהל איתך דיון ולומד על פרשנות אחרת, ולא פחות מעניינת דרך העיניים שלך.

אסף

אסף, אני מסכימה איתך שהשיפוט שאני עושה ללווין הוא אולי קצת נוקשה, כי אני משווה אותו למשל לדווידה סגרה מ'אלה תולדות' (http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=41697) למרות שהם חיו בתקופות שונות בתכלית. ובכל זאת, אקורד הסיום של הרומן, שנגמר בלווין המהרהר כשניכר שהוא בחר בחיי הנוחות, הרגיש לי אירוני במידת מה. או אולי המילה היא מאכזב. או אנטי-קליימקס.
אני חושבת שהמראה וההתנהגות של אנה באים בחבילה אחת. היא אישה שיודעת שהיא נאה מאד ומכאן באה הגאווה.
כשאני אומרת שוורונסקי הוא חתיך הורס ולא יותר אני מתכוונת שהוא מחוויר ביחס לדמויות אחרות ברומן מבחינת אינטלקט ועומק. כל כולו שטחי (ואפשר באמת לומר שהוא מייצג תופעה רווחת בקרב בני דורו, מסכימה איתך). גם כשהוא בא ליצור אמנות הוא עושה את זה כי זה נשמע טוב ולא כי באמת יש לו מסר להעביר דרך הציורים שלו. (ובזכות ההרגל שלי לשמור ציטוטים אהובים מספרים:
"הוא ידע שאי אפשר לאסור על ורונסקי לשעשע את נפשו במכחול ובצבע; ידע שגם ורונסקי, גם שאר הדילטאנטים, רשאים לצייר ככל העולה על רוחם; אבל הדבר עורר בו סלידה. אי אפשר לאסור על אדם לעשות לו בובת-שעווה גדולה ולנשק אותה. אבל אילו בא בעל הבובה והתיישב מול אדם מאוהב, והיה מתחיל ללטף את בובתו כדרך שהאוהב מלטף שאהבה נפשו – היה האוהב נתקף סלידה. וסלידה כזאת ממש חש מיכאילוב למראה ציוריו של ורונסקי: זה היה גם נלעג, גם עלוב, גם מרגיז, גם מעליב.")

איזה כיף לקרוא ביקורת ודיון של חברה צעירים על ספרים קלאסיים. בבקשה תמשיכו, אתם נהדרים.

על לווין ואנה אני לא בטוח שלווין לא היה אדם אצילי, הרי המחשבות שלו הן מה שמסיים את הרומאן. הוא שהקים משפחה בריאה ושמחה. בניגוד לכל הבריות האחרות ברומאן. פער המעמדות היה דבר ידוע מאוד בתקופה הזאת, טולסטוי כתב את הרומאן שלו, עשרות שנים אחרי שהצאר שיחרר את האיכרים והצימתים מעבדות, לפחות על הנייר. לווין לא נחשב 'צדקן' בזמן הזה. אולי הוא מנסה להסביר לעצמו ולבני דורו האציליים מדוע המעמד הפשוט חשוב לגבי הזהות של רוסיה, ואולי אני טועה. גוגול ב'נפשות מתות' מתייחס לשאלת האיכרים בני החורין בהומור ובברק של מקוריות.
האם את חושבת שאנה השפיעה על סביבתה בגלל איך שהיא נראת ולא בגלל איך שהיא מתנהגת ? באולם הקונצרטים, היו נאות ממנה, אך לא היתה מי שהנהגה בגאווה עצמית כמו שלה. היא האישה היחידה ברומאן, אם אינני טועה, אשר מולידה תינוק מחוץ לנורמות המקובהלות של התא המשפחתי. גם וורנוסקי מייצג בעיניי את בעיית השעמום והחיים על הפנסיה או החסכון שהקיפה את בני דורו האציליים, הוא איננו רק חתיך הורס.

אנה קארנינה את הקריאה שלי באנה קארנינה אני זוכרת דווקא כחוויה בינונית. כיום, שנתיים בערך אחרי, אני יכולה לומר שזהו רומן מעולה פשוט מכל מובן.
אני בהחלט מציעה לך לקרוא מאמרים בנושא או איזשהו ניתוח. ההשוואה בין אנה הנחרצת המוסרת את גורלה לבין לווין ~המתלבט~ בחייו, מתחבט על הנכון והלא נכון כמו שהיא לא.
טולסטוי ממש הכתיב את אמונותיו והשקפותיו וזה באמת תענוג להיזכר ברומן הנהדר הזה!