הספר נכתב אחרי מלחמת העולם הראשונה ויצא לאור עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
חייל שוכב פצוע במיטת חוליו, אט אט, כמו מכין רשימת מלאי הוא מתחיל לערוך רשימת חוסרים. בתחילה מתחוור לו כי הוא אינו שומע, אחר כך בא לידי הכרה כי איבד את ידו. וכך הלאה. עד שלבסוף מבין שנותר רק עם מוח אנושי מתפקד כלוא בהריסות גופו, חסר אונים עד כדי כך שאפילו לא יכול לקחת את חייו במו ידיו.
בין ההזיות להכרה בחלקים אותם איבד, אנו מקבלים הצצה לחיו הקודמים בהם חושיו היו עומדים וקיימים.
אני קראתי את הגרסה שנדפסה ב 1985. אותיות קטנות ולא ברורות, חוויה סיזיפית. הכניסה למוחו של הפצוע מערערת ובזמנו כנראה נחשבה לפורצת דרך.
הספר נעדר סצנות שמלוות בדרכ ספרי וסרטי מלחמה, שעושים לה רומנטיזציה. אין פה גיבורים שמקריבים את עצמם למען חבריהם. רגעי התעלות שלעיתים עושים גלוריפיקציה לשדה הקרב. זהו הספר הכי פציפיסטי שקראתי מאודי. מחיר הלחימה מוגש כבעיטה לפנים.
נקודות החולשה הן דווקא בסיפרים מחייו הקודמים לפני שהפך לעיסת אדם. לדעתי היו משמימים.
השיר one של metallica מבוסס על הספר והקליפ משופע בקטעים מהסרט.


פעם ראיתי סרט ישראלי דומה ששאב את השראתו מהספר. 'חימו מלך ירושלים' מבוסס על ספרו של קניוק. אותם הנושאים של 'ג'וני' רק מיובאים למלחמת העצמאות שקניוק בוגר שלה. דלטון בניגוד אליו שאב השראה מכתבות בעיתון ומעולם לא נלחם. אך הוא נכנס לראש של הדמות במלוא העצמה.


מהדהדת כאן שאלת המוסריות שברפואה. כוחה להציל חיים. אך מה מוגדר כחיים?


יצור מוזר האדם. מחבב מלחמה. רואה לנגד עיניו רק את חדוות הניצחון. מתעלם מהמחיר ומהסכנה. תורת המשחקים. דילמת האסיר או הלוחם. יוצא לקרב כי אם לא יצא ישחט בידי האויב, בשעה שאם שניהם ייסוגו. ירוויחו את חייהם.


הספר קשה ומדכא לעיתים דילגתי בחוסר סבלנות. הוא שונה בנוף ואני יכול להבין את ההתפעמות ממנו בעבר, לטעמי מספר הסצנות החלשות רבות יותר מהסצנות הטובות שמותירות חותם.


⅗ בסולם מאני.

"זה היה שווה את זה?" שאל העיתונאי את החייל הפצוע. החייל כחייל מצטיין השיב ללא היסוס "הייתי עושה את אותם דברים שוב ושוב". הכתבה מסתיימת כשהחייל מתחיל ללכת על קביים ברגל אחת חסרה. הצלם מתמקד ברגלו החסרה וכך מסתיימת לה כתבת "שלוש שנים למבצע בעזה". אנחנו נשארים עם הגאווה והערצה לחייל והוא נשאר עם הקשיים שילכו ויתעצמו.

זה סתם סיפור שהמצאתי, אני נתקלתי בהמון סיפורים דומים שמסכמים את "המבצעים" או "סבבים" או בשם שאסור לעלות על פינו "מלחמה". זה ברור לי שיש מחיר לחיים בארץ הזו, ומישהו צריך להיות בתפקיד "פרוטזת הכסף". אבל מיהו המישהו הזה? ומה קורה איתו לאחר כיבוי המצלמה?
זה מה שהסיפור הזה רוצה לספר לנו. חייל אלמוני שנפצע באופן מזעזע שוכב בבית חולים ,לא מזוהה. הפציעה שלו כל כך חמורה שהוא לא מצליח לתקשר עם העולם החיצוני.

הסיבה שהספר לא קיבל חמשה כוכבים הוא כי הוא לא אחיד ברמתו. מצד אחד הסופר נצמד לסיפור האישי ודרכו הקורא מובל להיות "פציפיסט" בצורה מופתית. מצד שני לסופר יש התקפי זעם פציפיסטים שהופכים להטפה וזה החלק הפחות טוב בסיפור.

הערת אזהרה, זה ספר קשה עם תיאורים מזעזעים לא מומלץ לבעלי לב חלש. לכל השאר ממליץ בחום.

"את אלה שמוכנים להקריב חיים של אחרים שומעים תמיד.
הם קולניים נורא ולא סותמים את הפה .אפשר למצוא אותם
בכנסיות ובבתי ספר ובעיתונים ובבתי מחוקקים ובבתי נבחרים.
זה מה שהם עושים,הם נשמעים מצוין,המוות עדיף על חרפה.
אדמה מקודשת בדם.הם מסרו את נפשם בגבורה.
מותם לא היה לשווא .חללינו הגיבורים."
כתב דלטון טרמבו ב 1938 ג'וני שב משדה הקרב ע"מ 112

אין לי מילים

רבות נאמר ונכתב על "ג'וני שב משדה הקרב", בעיקר על המסר האנטי מלחמתי החזק שלו. כשאני קראתי אותו, מצאתי בו בראש ובראשונה סיפור מסע: מסעו של אדם בעולם החדש והזר של העצמי המוגבל.
ג'וני מוצא את עצמו בבית החולים, פתאום מתברר לו שהוא ער, ובהדרגה מתברר לו שהוא גם עיוור, חירש, אילם, חסר גפיים ופנים, שהוא מקבל את מזונו דרך צינור ישר לקיבתו- ההלם מכה בו והוא שואל נפשו למות, אך גם את זה מצבו אינו מאפשר לו לבצע.
לאט לאט מגלה ג'וני מחדש את החיים, מגדיר מההתחלה את מהות האנושיות. הוא רובינזון קרוזו על האי שהוא עצמו, עוקב אחר מהלך הזמן, מזהה את האנשים הסובבים אותו, יוצר תקשורת, מבקש להעביר מסר ולהיות לעזר לעולם.
מה הפירוש "להיות אדם"? מה פירוש "חיים ראויים לשמם"? בעיני "ג'וני שב משדה הקרב" עוסק בשאלות אלה, לא פחות משהוא מגנה את המלחמה. האם ג'וני הוא "אדם"? מה הופך בשר ודם לאנושי? כיצד יכול כל אחד, בכל מצב פיזי שהוא, להיות חבר פעיל בקהילת המין האנושי?
ג'וני שבספר עושה את הדרך בחזרה אל האנושיות בכוחות עצמו, במאבק אין קץ. בעת ובסיום הקריאה חשבתי לעצמי: כמה ג'ונים כאלה מצויים בקרבנו? כיצד יכולה החברה להכיל אותם? מה עלינו לעשות כדי שג'ונים אלה, שאינם מסוגלים להבהיר לנו את רצונותיהם בדרך הנוחה לנו, יוכלו למצות את הפוטנציאל האנושי הגלום בהם? ואולי כל מה שצריך לעשות הוא ללמוד להקשיב.

אני מאד אוהבת ספרים אנטי-מלחמתיים, הכי בעולם, אבל זה לא מה שהכי תפס את תשומת הלב שלי בספר הזה.
אני בדרך כלל נקשרת אל ספרים מהמקום של הרגשות שהם עוררו בי או רעיונות שהם תרמו לי, זה מה שנשאר איתי, ולא הדמויות והאירועים שבחלוף הזמן הופכים להיות מטושטשים ובצדק כי הם רק כלי עזר. אבל לא בספר הזה.

ב'אישה בורחת מבשורה' של גרוסמן, שיש לו את הפגמים שלו, התלהבתי מאד כי הרגשתי שהדמות של אברם מגובשת ושהיא נשארת איתי גם אחרי סיום הקריאה. עם ג'וני קרה לי אותו הדבר, רק בעוצמה גדולה הרבה יותר. כי מג'וני, שלא כמו מאברם, אני לא מסתייגת. אני אוהבת אותו באמת ובתמים. ואני מרגישה שנקשרתי אליו ושהוא הפך להיות משהו שטבוע בי. מין ג'וני פנימי כזה שמסתובב איתי. וזה חזק הרבה יותר מכל הפסקאות האנטי מלחמתיות (הבאמת יפות) של דלטון טרמבו.
אז זה מה שאני לוקחת מהספר הזה.

ספר שהשפיע על ההתייחסות שלי למלחמות. קראתי אותו שהייתי בן 17 , התגייסתי לשירות קרבי משמעותי.
בכל פעילות בסדיר ובמילואים הספר הזה היה כאבן ריחיים על צווארי. כמה נוראה היא המלחמה גם אם היא מלחמה צודקת. ההירואיקה זה לעיתונים.

קראתי את הספר מזמן. אחותי לקחה אותו והוא התנחל אצלה לפרק זמן ארוך כל-כך, ששכחתי שיש לי אותו... הוא חזר אליי בשעה טובה (והיא אפילו לא קראה אותו... הפסד שלה!).

הספר מספר, בגוף ראשון, את סיפורו של ג'ו בונהאם - חייל בחיל הרגלים האמריקאי במלע"ה ה-I.
ג'ו נפצע אנושות במלחמה: הוא מאבד את ארבע גפיו וכן סובל מפגיעת ראש אנושה אשר הופכת אותו לעיוור, חירש ואילם לצמיתות. הטרגדיה היא, שמצליחים להציל אותו וכושר החשיבה/ההבנה שלו לא נפגם.
מה יותר נורא מלהיות כלוא בשאריות של גוף, בלי יכולת לתקשר עם העולם או לקבל מסרים מן העולם?!
בהתחלה, בחלק הראשון, ג'וני עדיין אינו מבין היכן הוא ו/או מה קרה לו. בהדרגה אנו נחשפים - ביחד איתו - להסטוריה שלו ולכל מה שעבר עליו עד הפציעה, כולל הפציעה הקשה.
בהמשך, לאחר שג'וני מבין את מצבו ושוקע בייאוש מר, הוא לומד לתקשר עם הסביבה באמצעות הטחת ראשו בדופן מיטת בית החולים או בכר המיטה לפי קוד מורס.
אחרי שהצוות מבין את פשר הטחות הראש הללו, הם למדים שג'וני מבקש להיות מוצג לראווה, במעין מיכל שקוף, כדוגמא לתוצאותיה העגומות של המלחמה (ושל כל מלחמה בכלל) - מה הביא אותו לכך, כל תהליכי החשיבה - הכל נמצא בספר. בקשתו נדחית, כמובן. אף-אחד לא רוצה להציג לציבור הרחב את המלחמה בצורה כזו... איך אפשר להסביר "מלחמה צודקת" באמצעות שרידיו החיים של ג'וני?

הספר דן, כמובן, בסוגיות גדולות - המשמעות של הצלת חיים בכל מחיר, במלחמות צודקות/לא צודקות... הוא נעשה פופולארי מאוד בתקופת מלחמת וייטנאם, למרות נסיונות הממשל לצנזרו (דבר שלרוב מגביר את הפרסום והפופולריות, כידוע).

כל זאת הינו תיאור על קצה המזלג.
את מה שעובר על ג'וני צריך לקרוא. יותר מפעם אחת. קשה לעכל את הספר אחרי קריאה אחת. ובכל זאת - בעיניי זה ספר חובה!

איך הייתם מרגישים לו הייתם עיוורים, חירשים, ללא פה, ללא גפיים, מכוסים בתחבושות כשרק מצחכם חשוף? הייתם בכלל הייתם מרגישים? האם בכלל הייתם יודעים שאתם קיימים? והאם ההקרבה הזו שווה משהו?

ג'וני שב משדה הקרב הוא ספר משמעותי לכל מי שרוצה לדעת מהו המחיר האימתי של מלחמות. בכתיבה מדהימה ובסיפור בלתי נתפס מצליח ספרו דלטון טרמבו להיות רלוונטי גם היום

כל אדם החי בישראל חובבת השכול והיגון צריך לקרוא ספר זה. אולי מכאן יבוא השינוי

5 מ-5 בלי למצמץ

חובה לחלק לכל מתגייס טרי בבקו"ם-חובה על כל גנרל נפוח חזה לקרוא ולשנן בוקר וערב לפני שהוא שולח חייל צעיר למות במלחמות מיותרות....ספר חובה לכל מתנחלי ונאמני הארץ שעבורם האדמה קדושה מחיי אדם-מתי יבינו סוף סוף שמלחמות זה עסק רציני ומזויע ובעיקר:מיותר??
ג'וני רודף אותי כבר 25 שנה מאז ימי התיכון.....זעקת החייל המרוסק-הפצוע והשבור לרסיסים צריכעה הייתה למנוע את כל המלחמות הארורות שפרצו מאז כתיבתו לפני 80 שנה....לצערי-מאז רק נהרגו עוד מיליונים בהוראת דגנרלים מדושני עונג וצמאי דם
עולם כמנהגו נוהג....הצעירים מתים-והמנהיגים ממשיכים לשלוח עוד דור של צעירים לטבח:בעיראק-באסיה-בישראל-באפריקה
דבר לא נלמד....