“עוד ספר מצוין בסידרת "נובלה" האיכותית של כתר. והפעם יצירה קטנה, דחוסה ומתעתעת מאת הסופר הספרדי המוערך אנטוניו מוניוס מולינה.
הסיפור הוא סקיצה של זוגיות ונישואים המובא מנקודת מבטו של הגיבור, שרטט במועצה המקומית החי את חייו לאורה של אישתו הנערצת והאהובה.
הגיבור האובססיבי בוחן בקפדנות כל מחווה, מילה וגחמה של רעייתו הנערצת והבלתי מובנת לו. הוא סועד אותה בשעת צרה, מלווה אותה בנאמנות לאירועי תרבות ואמנות השנואים עליו עד בלי די ומתרועע עם חבריה האמנים המאוסים עליו.
הוא מתקיים בצילה, מתייסר בהערצתה וכמה לחיבתה. כל רגע מחייו עובר בחשש מתמיד פן היא תבין את המובן מאליו, את העובדה כי הם אינם מתאימים, ותנטוש אותו לטובת גבר אחר, מסעיר ממנו.
ויום אחד הנורא מכל קורה, אמן אופנתי מגיעה לעיירה הקרתנית והרעייה הנלהבת מסייעת לו בהקמת התערוכה שלו, מבלה את זמנה בחברתו ומגלה כלפיו הערצה והתלהבות. וכאשר התערוכה נסגרת, היא עוזבת ובמקומה נותרת אישה אחרת "האישה שאינה בלנקה", זהה לה כמעט בכל, אבל לא לגמרי...מוזר, הזוי? בהחלט! כמו כל מערכת יחסים בין גבר לאישה.
נב כמו כל הספרים האחרים בסדרה גם ספר זה מעוצב להפליא ובעל מראה, גודל ואפילו מרקם נעימים ונוחים להפליא. ממש תענוג.”

“הממשק המתעתע של הזוגיות

אני מכיר בני זוג, שגורמים לי לתהות, ולומר לעצמי, לכול הרוחות, מה בעצם מחבר בניהם ?

מ. איתה חלקתי דירת סטודנטים, סיימה סיפור אהבה מסעיר שהותיר אותה מפורקת. בעיתוי הכול כך שברירי בו היא הייתה נתונה, נקרה במפתיע לדירתנו, נ. ידיד אחר שלי, שאיתו היא יצרה זוגיות שקטה ומנחמת, ללא פרפרים בבטן. בני הזוג למרבה ההפתעה עדיין יחד. לעתים אני רוצה לשאול את מ. מה בעצם מחזיק את הזוגיות שלהם, אבל כמובן שלא שאלתי, ולא אשאל לעולם.

מולינה באמצעות הנובלה שלו בלעדיה, מתחקה אחרי מהות הזוגיות כתמונה חמקמקה רבת משמעויות, שבה מתקיים איזון שברירי בין בני זוג, השונים באופן קיצוני זה מזאת, לכאורה סיפור בנאלי שבו ניתן ליפול בקלות לקלישאה, אך מולינה נע כלהטוטן על קו התפר שבין קלישאה לסיפור מופת כחלק ממשחק מתעתע של זהויות ותיוג בני זוג, באופן שבסופו של דבר הוא יוצר עבורך תמונת ראי הגורמת להביט לזהויות, ולאמת הפנימית שלך.

מריו לופז, מרובע, מבטא יציבות משעממת, חיי בעיירת מחוז נידחת, מתפרנס כפקיד, או שרטט במועצה האזורית, מי שנולד בכפר מסורתי שעדיין אוכלים בו בכף או בידיים. הוא התחתן למרבה הפליאה, עם בלנקה הסוערת וחסרת המנוחה, המהווה הניגוד שלו, כמי שמשתייכת למעמד הבורגני, החושב שמגיע לו הכול, המרגיש אנשי העולם הגדול, הבז לפרובינציאליות הכפרית אותה מייצג מריו. בלנקה נמצאת בפרויקט חיפוש עבודה מתמיד, מבטאת חוסר יציבות, היא מבקשת להיות חלק מעולם האמנות, לצאת למדריד לתערוכה של פרידה קלו - הציירת הסוערת, אבל מריו לא מבין מה יפה בפורטרט של פרידה שיש לה חתימת שפם וגבות מחוברות. היא רוצה ליצור או לכתוב, אך לא ברור עדיין מה. עבור בלנקה האמנות היא החיים עצמם, אך האמנות היא מושג חמקמק ומתעתע.

מריו פגש את בלנקה, לאחר שנבגדה וננטשה על ידי אחד מחבריה האמנים, מכיר במציאות השברירית שלו. חיי את זוגיותו כפלא, כנס יום יומי המתחדש. בשבילו כול יום עם בלנקה הוא היום שבו תלוי גורל המשך זוגיותו. הוא משקיע בכול יום מחדש בתחזוק הזוגיות שלכאורה נידונה לכישלון מראש. אהבה שאין בה שוויוניות, יציבות, או עתיד, היוצרת קונפליקטים בין תפיסות חיים כול כך שונות. מהי בעצם אהבה, שואל מולינה, האם היא פיקציה, או אמת פנימית, או שהיא מעמידה את תמונת האוטופיה שלנו אל מול המציאות, כמבחן יום יומי של מהות הזוגיות ?

מריו לופז חוזר יום אחד מהעבודה ומגלה שהאישה שאיתו אומנם דומה להפליא לבלנקה שלו, אך היא לא בלנקה, יש מספר הבדלים קטנים בין בלנקה הנוכחית לזאת שהוא מכיר. האם היא מתחזה, או שרק מדובר בהזיה פרי דמיונו של מריו ? הספר מציג חידה כפי שמלינה יודע להציג בספריו, אך זאת איננה עומדת בזכות עצמה, אלא מהווה פיגום, לשאלות מהותיות, הנוגעות בזהויות אנושיות, מהי זהות אנושית שואל מולינה, האם יש לה קיום משל עצמה, או שאנו זקוקים לזולת ?

מולינה שמוצאו מעירה קטנה וכמי שלמד אמנות בעצמו, לוקח את יסודות חייו והופך אותם לחומרים מהם בנויה יצירתו, כפי שעשה בספרו האחר הפרש הפולני, ומתמודד איתם, ביחס לזהויות אישיות, לנרטיבים תרבותיים, לזיכרון קולקטיבי, לאמנות כתרבות, לעמדות פוליטיות, ומתחים חברתיים הקיימים בספרד. למרבה הפליאה את כול היסודות האלה מכילה הנובלה של מולינה בצורה אינטנסיבית. מולינה מתאר פרדוקס פוליטי ותרבותי מוכר, השמאל הבורגני, אותו מייצגת בלנקה, הוא עשיר וקוסמופוליטי, ואילו הפריפריה הלוקאלית, אותה מייצג מריו, מקושרת למחסור, לימין, ולעולם שמרני עם תרבות אחרת. האמנים משייכם את עצם בדרך כלל לשמאל, הצד שלכאורה נאבק בעוני, אבל האם הם מכירים את העניים. עולמות הפכים ללא שפה משותפת, כמו גרבוז ומנשקי המזוזות. זהות פוליטית אומר מולינה היא עניין מתעתע, בין אמת להעמדת פנים, בדומה למה שהאמנות בעצם מייצגת.

האין סיפור של מולינה, כתוב בסגנון פשוט, לעומת ספריו האחרים בהם סגננו מתוחכם. הספר הזה הוא כמו רישום מינימליסטי בהשוואה לתמונת שמן עמוסה בפרטים. סגנון שלא מנסה להרשים בחיצוניותו, אלא בפנימיותו, בכתיבה מדויקת ומתוחכמת של הסיפור הנוגע בזהויות אישיות, במהות הזוגיות, בעמדות חברתיות ופוליטיות, הוא למעשה מסע אל תוך הזהות האישית של כול אחד מאיתנו, עד כמה היא משקפת אמת פנימית, או פשרה אל מול מציאות חיים, ואולי היא רק העמדת פנים, האם אנו מסוגלים להפריד בין שלושת המצבים, או שלגבינו הזהות היא תמונה מתעתעת ?”

“הנובלה הזו בנויה על שבירת הציפיות של הקורא.
מערכת היחסים בין מריו, השרטט הפשוט, לבלנקה, בת למעמד הגבוה חובבת אמנות, היא יצור כלאיים תמוה שגם לקורא וגם למריו לא ברור איך הוא ממשיך להתקיים.
מריו מעריץ כל פרט בבלנקה. החל מהשיער החלק שלה וכלה בדעות הפוליטיות המהפכניות שלה, אליהן הוא כמובן לא מסוגל להתחבר. הוא מרגיש שהוא לא ראוי לה. זה בדיוק גם מה שהקורא מרגיש, עד שנחשפת לפניו דמותה האמיתית של בלנקה: בוהמיינית שמזדנבת אחרי אמנים ומשנה את דעותיה בהתאם לשלהם, קלה להשפעה עם עבר של שימוש קיצוני באלכוהול וסמים. הסביבה לא מעניקה לבלנקה את אותו היחס המעריץ שמריו מעניק לה. האמנים שהיא חפצה בקרבתם בסך הכל רוצים להציץ לה לתוך המחשוף (אחד הנועזים שבהם גם מנשק אותה בפה מול בעלה ומוחץ לה את הישבן).
מריו המסונוור לא מסוגל להפסיק לחשוש שבלנקה תבין שהוא לא ברמתה האינטלקטואלית (למרות שהוא דווקא משכיל ממנה בכל מה שלא קשור לאמנות וקורא להנאתו על ההיסטוריה של ספרד) ותעזוב אותו. כשאמן חדש וצעקני מגיע לעיר מריו בטוח שהפעם הציפייה שלו תתממש. (((אזהרה-ספויילר:))) כנראה שגם בלנקה חושבת ככה. מריו חוזר הביתה כדי לגלות שתיק הנסיעות שלה איננו ועמו כמה מחפציה. אבל בלנקה חוזרת הביתה תוך כמה שעות ומתמסרת לחלוטין לבעלה, שפתאום מבעד לפשטות שלו היא מצליחה לראות כמה הוא חזק וכמה העיניים שלו מסעירות.
דווקא הצעד הזה שלה גורם למריו להרגיש נטוש.
אולי כי במשך השעות הספורות שנעדרה הוא כבר חווה את הנטישה בראש שלו והיא תפסה מבחינתו ממשות. הרי יצור הכלאיים הזה, הקשר שלהם, מעולם לא נועד להיות בעיניו. הוא לא יכול להפסיק לחשוב על בלנקה האמיתית חיה לה במדריד עם האמן הזה או אמן אחר בזמן שה'כפילה' נמצאת לידו; אולי בגלל שהוא מבין שהיא רצתה לעזוב, ולעולם לא ידע בבטחה אם היא חזרה כי רצתה לחזור או בגלל שהאמן דחה אותה;
ואולי דווקא בגלל שבלנקה מתמסרת אליו פתאום, מה שמבדיל אותה מהאישה האהובה שהוא רגיל להתנשאות שלה ולריחוק שלה, האישה שהוא אוהב כל כך כי הוא יודע שלעולם לא ישיג באמת.”

“"בלעדיה" הוא הספר הראשון של מולינה שאני קורא. "נובלה מבריקה", כך מוגדר הספר באחד מאתרי האינטרנט העוסק בביקורת ספרים. אין ספק כי מולינה כותב יפה, בניית הדמויות ותיאורן מוצלחת מאוד ואני מניח שהתרגום גם הוא מצוין. אבל מה עם קצת עלילה?

"בלעדיה" הוא סיפור של זוגיות שאינה שיוויונית, או כך לפחות מרגיש הבעל, מריו. הוא נישא לבלנקה שהיא שוחרת תרבות, באה ממשפחה אמידה ונמשכת לכת מי שיש לו נגיעה כלשהי לתחום. מריו אינו כזה והוא מרגיש שהיא קצת מתביישת בו ולכן למרות שהוא שרטט במקצועו, היא מציגה אותו בפני חבריה כארכיטקט. מולינה מציג לנו את מריו כטיפוס מרובע קצת. כבר שנים שלאחר העבודה הוא ממהר הביתה לבלות עם בלנקה והוא נמנע בעקביות מבילוי של אחה"צ עם חברים בבר: סיפורי הבגידות שלהם אינם מעניינים אותו והוא כלל אינו שייך לשיח מהסוג הזה. הוא מאוהב בבלנקה עד כלות גם לאחר כמה שנים של נישואין. מריו הכיר את בלנקה לאחר שבן זוגה הקודם נטש אותה והיה זה רגע קשה ופגיע מאוד עבורה ובאותה תקופה, מריו כנראה התאים לה.

הסיפור מתחיל בכך שיום אחד שב מריו מעבודתו והוא חושד כי האשה המחכה לו בביתו, אינה בלנקה אלא מישהי אחרת ואז מתחיל מולינה לספר לנו את סיפור יחסיהם של מריו ובלנקה. רק לקראת סיום, שב מולינה לספר על האישה האחרת. מי שרוצה להתעמק יכול אולי למצוא בספרו של מולינה אמירה ביקורתית על עולם האמנות ועל חובבי האמנות החשים התנשאות על כל מי שאינו כזה.

אני מודה שציפיתי למעט יותר ממולינה ולמרות האכזבה הקלה, אנסה לחפש ספרים נוספים שלו.”