ביקורת ספרותית על לוליטה - הספריה החדשה # מאת ולדימיר נַבּוֹקוֹב
ספר מעולה

---

את הספרים הטובים באמת, יש לי צורך בלתי נשלט לקרוא שוב ושוב (ואני מוכרחה לבקש סליחה מכל הספרים שממתינים על המדף בציפיה לקריאה ראשונה...). וגם בפעם השלישית, לוליטה הוא
ספר מצויין בעיני, כתוב נהדר, מושך ושואב וממלא. שוב הוא גרם לי להזדהות כל כך חזקה, שסחפה אותי איתה בעל כורחי, פשוט נשביתי בקסמה. אולי זה גם מה שקרה לדולי?

נאבוקוב הצליח לגרום לי להצטער עבור הומי, לכאוב גם את הכאב שלו ולהרגיש את הפחדים שלו מציפים אותי במלוא העוצמה. כל כך חזקה הייתה התחושה, שאין ספק ששמתי בצד לכמה שעות טובות את השיפוטיות, קברתי בין דפי הספר את הערכים הכי בסיסיים שלי לגבי הטוב והנכון, והירפתי לכמה שעות מהקו הברור שבין המותר לאסור. אני שמחה שכשהספר חזר למדף, אני חזרתי לעצמי.

אמנם מאז יצאו עוד ספרים שמספרים מתוך נקודת המבט של התוקף, אבל כולי תקווה שלוליטה הוא ספר חד פעמי. לא הייתי רוצה למצוא את עצמי שוב בצד של ה"רעים".


כשסיימתי את לוליטה בפעם הראשונה, הייתי בחיפושי נושא לסמינריון שלי בפסיכולוגיה. במקביל אליו קראתי את טראומה והחלמה של גודית לואיס הרמן (חובה! מצמרר ומדהים), היא עוסקת שם בין היתר בהזדהות עם התוקף, מה שקורה לנו בזמן הקריאה ברומן הסוחף והכובש הזה. קצת חוויה מתקנת לחוייה העוצמתית שנכפית עלינו בלוליטה ממש לא תזיק. הצעתי למנחה שלי שהוא מטפל קוגניטיבי התנהגותי לבחון בסמינר את העיוותים הקוגניטביים אצל פדופילים ואפשרויות של טיפול קוגניטיבי התנהגותי בפדופיליה, אך הוא גנז את התלהבותי בכך ש"פדופיליה זו לא כוס התה שלו". חבל. אותי זה עדיין מעניין...

» ביקורות נוספות של רוזי
» ביקורות נוספות על לוליטה - הספריה החדשה #