ביקורת ספרותית על ההיסטוריה הסודית [כתר] מאת דונה טארט
ספר מעולה

---

בתור סטודנטית בלתי נלאית שכנראה תמשיך ללמוד כל החיים, התחברתי מאד לספר הסטודנטיאלי הזה. הלוואי שאנחנו היינו עושים כאלו חיים משוגעים, תרתי משמע :-) :

הספר נכתב ע"י ריצ'רד, המשחזר את חוויות נעוריו בקולג' יוקרתי בניו המפדן. הוא מתאר את קורותיהם של ששה תלמידים בני עשרים, צעירים ושאפתנים, שזכו והתקבלו לחוג ללימודים קלאסיים, המצומצם והאליטיסטי, בהדרכתו הבלעדית של פרופסור כריזמאטי. התלמידים הופכים חבורה מלוכדת ומסוגרת: חושבים יחד, מבלים יחד, כמעט את כל זמנם.

מסתבר שהתלמידים הסקרנים והשקדנים ניסו לשחזר את פולחן בכחוס הדיוניסי עליו למדו בכיתה, בניסיון לפענח את התעלומה והקסם שמאחוריו. הטקס הצליח מעל למצופה, ויותר מזה אני לא אגלה. הלאה הספויילרים!!!

החלטתי להשתמש בספר הזה באחת מהעבודות שלי באוניברסיטה, בה הרשו לנו להתפרע ולהעביר דמות ספרותית איזה טיפול שנרצה :-)
מי אמר שמשעמם בלימודים?!

בחרתי בצ'רלס מקולי, שהוא בחור בן 19, שיערו בלונדי כהה סמיך, פניו בהירים, עליזים וחמורי הבעה כאחד, עיניו אפורות, נבונות ושקטות. הוא בחור גחמני אך רחב לב. לרוב חברותי ופתוח, אך לעיתים נראה כנתון תחת כישוף ארוך וקודר, ואז נוהג שלא להרבות בשיחה. הוא רגיש, ונחשב בקרב חבריו לנשמה טובה ומעט 'מרחפת'.

ואיך יכולתי לבחור בדמות אחרת כשהתיאור שלו כל כך דומה לבחור הראשון בחיי שהתאהבתי בו עד בלי די?! ולא, תחסכו את החמלה - הוא לא היה שתיין כרוני כמו הדמות הספרותית... :-)
מה גם שיש לי אחות תאומה, וצ'רלס הוא גם תאום. איזה כיף לטפח שתי ציפורים במכה אחת (אני נגד להרוג אותן, במחילה).

צ'רלס פנה לטיפול עקב בעיית שתיינות חריפה. בלי יותר מדי ציטוטים מהDSM: הוא עונה על קריטריונים אבחנתיים של שתיינות ודכאון.

צ'רלס הגיע אלי לצורך טיפול דינאמי קצר מועד ע"פ שיטתו של ג'יימס מאן.
מאן ראה את הטיפול המוגבל בזמן כעוסק במצוקה האנושית העיקרית - המשאלה להיות עם הזולת והכורח של השלמה עם אבדן ועם פרידה.

ע"פ מאן, התלונות שהביאו לפנייה לטיפול (אצל צ'רלס: התמכרות לאלכוהול) לעולם אינן חופפות את הסוגיה המרכזית (קושי בהתמודדות עם פרידה), אלא הן אמצעי הגנה שנועד להרחיק את הכאב האמיתי מן החוויה המודעת.

הרקע התרבותי משפיע גם הוא על הביטוי הסימפטומאטי של הבעיה, ובמקרה זה, שתיית אלכוהול הייתה חלק אינטגרטיבי מפעילות חברתית במסגרת חיי הקולג'. לאור כל זאת, הטיפול התמקד בקשיים העמוקים יותר של צ'רלס, ולא בסימפטומים.

לא אלאה אתכם בפרטי הטיפול שבדיתי מליבי,
אבל אני יכולה לגלות לכם שהוא היה רצוף טלטלות וסוחט דמעות :-)

{ולסקרנים ולבעלי הסבלנות בלבד: קטע קצר מהפגישה השישית שלי עם צ'רלס :

בפגישה השישית, צ'רלס ביטא ייאוש חריף ממצבו, וטען כי הוא מבין מדוע איש אינו רוצה בקרבתו: 'אני לא יכול לסבול את עצמי, אז איך אחרים יסבלו אותי?'. הוא הביע חששות כי איכזב את הקרובים לו, בשל התמוטטותו הנפשית והידרדרותו לשתיינות. הוא מנה את כל מה שאיבד בתקופה האחרונה, וציין כי 'לא נותר לי עוד בשביל מה להיאבק'.
בנקודה זו הסבתי את תשומת ליבו שהוא זה שפנה לטיפול, וכי הדבר מעיד על תקווה, גם אם לא מודעת, שחיזוק כוחות העצמי שלו יעזור לו להשיב בהדרגה את השליטה לחייו.
ציינתי בפניו כי התכונות הבסיסיות באופיו – טוב לב, חברותיות ורגישות לא נעלמו, אלא שהוא מתקשה לתת להן ביטוי בסיטואציה הקשה איתה הוא מתמודד כעת.
שיקוף זה של האמונה בכוחו להביא לשיפור במצבו נראה כי עודדה אותו, והוא החל מדווח בכל פגישה על התמודדות פעילה שלו להקטנת צריכת האלכוהול.}

אין מה לעשות - אני אוהבת סופים טובים,
אז אם אין אותם בספר עצמו - תמיד אפשר להמציא :-)

» ביקורות נוספות של רוזי
» ביקורות נוספות על ההיסטוריה הסודית [כתר]