ביקורת ספרותית על סרוטונין - הספרייה של בבל # מאת מישל וולבק

---

אחרי השנה האחרונה, נדמה שלכולנו לא יזיק קצת של סרוטונין, אבל זריקת עידוד היא הדבר האחרון שניתן בספר הזה שבתמציתו דן בבדידות, דיכאון וחידלון.

פלורן-קלוד, אגרונום בשנות הארבעים לחייו יוצא למסע פרידה מאהבותיו הגדולות, לאחר שהוא נמלט מציפורניה של מערכת היחסים ההרסנית האחרונה שהוא כלא את עצמו בתוכה. מתודלק היטב באלכוהול ובקפטוריקס, נוגד דיכאון חסר ישע, הוא מקיים רטרוספקטיבה לחייו.

וולבק מיטיב לתאר את בן דמותו המלנכולי והציני. כהרגלו הוא נוטה לבוטות מינית שלא לצורך. תובנותיו מעניינות, למשל הדיכוטומיה עליה הוא מתעקש בין גברים ונשים, וכרונולוגית האהבה (הפיזית קודמת לנפשית אצל הגבר והפוך אצל האישה). וולבק אינו מגנה או מייפה את התפיסה הגברית השטחית כביכול, נהפוך הוא, הוא נותן לה חופש להיחשף בכל עומקה וכנותה.

פלורן-קלוד, צרפתי בן למעמד העליון, בז לחבריו למעמד ובעיקר לנשים ביניהן, שעוטות אינספור מסכות, ונטולות הפשטות והטבעיות החיוניות לחיים. פלורן לוקח חלק במלחמה האבודה מראש של החקלאות מול הקדמה ומול הקפיטליזם העולמי, באופן שמעורר הקבלה בין גוויעתו הנפשית לבין גוויעת החקלאות הלאומית והקולקטיבית.

הגיבור חי בפרישות מוחלטת מהחברה, האם הוא באמת קיים אם איש אינו מודע לקיומו?

ספר שנוטף ייאוש בצורה אותנטית,
שלושה וחצי כוכבים.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על סרוטונין - הספרייה של בבל #