#
פלורן-קלוד, גיבורו של וולבק המספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא אימפוטנט עם דיכאון קליני בן 46. זה מצבו הגופני והנפשי של היצור האומלל. לבעיה הראשונה הוא נעזר בזכרונות, לשנייה בכדורים נוגדי-דיכאון ומדכאי ליבידו, שמגבירים את בעייתו הראשונה.

את האימפוטנצייה – הגופנית והנפשית – הוא פיתח לגמרי לבד. החל מהרגשה של "להימצא מחוץ למעגל העניינים" ביחס להוריו, המשך בהרגשה של "אני ואפסי עוד" שפיתח בזמן לימודיו כאגרונום. הוא מועסק במשרד החקלאות הצרפתי. ליבו לחקלאים השחוקים הנכחדים, אבל מוחו יודע מי משלם את המשכורת. והנשים... או הנשים. הוא בזבז את יכולותיו הרגשיות כמו את צעירותו, את יכולתו להרגיש ולהתרגש. כמעט אהב, תמיד בגד, ככה כי הוא יכול. הוא חסר כל מודעות לקשר בין סיבה לתוצאה. היום כשהוא בגיל העמידה האימתני (46!!!), מוצא את עצמו עם בת-זוג שנואה, נעלב עד עמקי נשמתו מהעובדה שהנ"ל שכבה עם אחרים(!!!), ונמלט ממנה באישון לילה (סתם. בבוקר כשהיא ישנה) כי אין לו יכולת להתעמת או לעמוד על שלו כשהיא ערה.

פלורן הוא בעל דעה נחרצת בכל נושא. הוא לא שואל שאלות. רק נותן תשובות. דעותיו מוחלטות, חד-משמעיות, מבוססות על גישתו לחיים, לא על ידע, הבנה או מחקר. השיטה הזו יוצרת דימוי של גבר בעל דעות מוצקות, מגובות לכאורה בביטחון, המבטיח לשומעיו שהוא חשב, בדק, למד והתוצאה – אמת יציבה, מתוקצרת עבור ההמונים, מן "תסמכו עלי, אני יודע" כזה. פלורן אינו מזניח שום נושא אבל מתייחס הרבה לכלכלת צרפת הכושלת, לאירופה הגוססת, מין "אכלו לי, שתו לי, זה לא אני, זה הם".

הכתיבה טובה. לא מעורפלת ולא מלאה תיאורים. ההומור ציני וסרקסטי. סיפור מסעו של פלורן מתגלגל באופן סיפורי כרונולוגי, עם מעט גיחות לעבר. וולבק מרבה להשתמש בטכניקה של "תכף אחזור ל..." (שם, דמות, אירוע) כדי לחדד עניין. למרות הכתיבה הטובה לא הצלחתי לחוש אהדה או עניין בפלורן. האימפוטנצייה הכללית שלו מונעת בעדו מלהגיב בדרך שהיא לא מלל לכל מה שקורה לו. גם כשהוא עד לתופעה מגונה, שלגיטימי להגיב עליה, הוא נסוג ומבטיח "לא אספר לאיש..." ונמלט כשזנבו בין רגליו. למרות חיבתי לתרבות הצרפתית (המפוזרת בכל הספר הזה באיזכורים וציטוטים) האיש האמור לייצג אותה היה לי לזרא. מה שהוא ייצג בעיני – עליבות, חוסר יכולת, התחזות לגבר-גבר באמצעות המון דיבורים על סקס, (בערך סקס. רצוי עם כאלה שלא יכולים/ות להשתתף מרצונם...) שהיו עלובים לא פחות ממנו.

הכריכה, יש לומר, יפה מאד. היא משדרת שמחת חיים, אסתטיקה והתלהבות. בערך ההיפך ממה שמשדר הספר הזה, שהוא השני של הסופר שאני קוראת ואולי האחרון. הדירוג, אם תהיתם, הוא 3.5 כוכבים שעוגלו למעלה, תרומתי הצנועה לחקלאות צרפת הגוועת.


1/2

אחרי השנה האחרונה, נדמה שלכולנו לא יזיק קצת של סרוטונין, אבל זריקת עידוד היא הדבר האחרון שניתן בספר הזה שבתמציתו דן בבדידות, דיכאון וחידלון.

פלורן-קלוד, אגרונום בשנות הארבעים לחייו יוצא למסע פרידה מאהבותיו הגדולות, לאחר שהוא נמלט מציפורניה של מערכת היחסים ההרסנית האחרונה שהוא כלא את עצמו בתוכה. מתודלק היטב באלכוהול ובקפטוריקס, נוגד דיכאון חסר ישע, הוא מקיים רטרוספקטיבה לחייו.

וולבק מיטיב לתאר את בן דמותו המלנכולי והציני. כהרגלו הוא נוטה לבוטות מינית שלא לצורך. תובנותיו מעניינות, למשל הדיכוטומיה עליה הוא מתעקש בין גברים ונשים, וכרונולוגית האהבה (הפיזית קודמת לנפשית אצל הגבר והפוך אצל האישה). וולבק אינו מגנה או מייפה את התפיסה הגברית השטחית כביכול, נהפוך הוא, הוא נותן לה חופש להיחשף בכל עומקה וכנותה.

פלורן-קלוד, צרפתי בן למעמד העליון, בז לחבריו למעמד ובעיקר לנשים ביניהן, שעוטות אינספור מסכות, ונטולות הפשטות והטבעיות החיוניות לחיים. פלורן לוקח חלק במלחמה האבודה מראש של החקלאות מול הקדמה ומול הקפיטליזם העולמי, באופן שמעורר הקבלה בין גוויעתו הנפשית לבין גוויעת החקלאות הלאומית והקולקטיבית.

הגיבור חי בפרישות מוחלטת מהחברה, האם הוא באמת קיים אם איש אינו מודע לקיומו?

ספר שנוטף ייאוש בצורה אותנטית,
שלושה וחצי כוכבים.

אזהרה: סקירה זו עשויה להכיל מילים וביטויים לא יפים, לכן מומלצת לקריאה לבגירים בלבד.
פלורן קלוד הוא פריזאי רווק בן 46. מהנדס בתחום החקלאות שמשכורתו נאה והוא נהנה לבזבז אותה על תענוגותיו כמו מגורים במגדלי יוקרה, רכבי מנהלים, ארוחות דשנות ככל שהמטבח הצרפתי מסוגל לספק, טיולים ונשים. אולם הוא רחוק מאושר כמזרח ממערב וחש ריקנות ודכדוך הולך וגובר. הוא מיזוגן ומיזנתרופ אגוצנטרי, חש שחייו לא נחיו באמת, נרגן ומפיק הנאה מהעובדה שגרם נזק לעולם. הוא אפילו שונא את שמו שלו, הנרגנות שלו מונומנטלית וממש נוטפת מתוך דפי הספר.

לפלורן יש חברה יפנית לא ממש חכמה, גולד דיגרית, סוטת מין, אכזרית ורעה באופן כללי. לפני שהיא מצטרפת אליו לטיול משותף בספרד, הוא פוגש לרגע מקומית צעירה שמטריפה את חושיו. הוא מדמיין אותה ימים רבים ואפילו מקבל זקפה נדירה. זמן קצר לאחר שפוגש את היפנית שהוא יודע שהיא בוגדת בו, הוא מנסה ליזום תאונה שתהרוג את שניהם. פלורן שלנו בגד בנשים בחייו, אך כשהוא הנבגד, נפשו העדינה לא עומדת בזה והוא רוצה ליטול את חייה יחד עם חייו חסרי התועלת. כצפוי, אין לו אומץ לכך והוא מחליט להמשיך לחיות בסבל תוך שהוא מקטר על כל העולם.

הגיבור הזה מעורר חלחלה וטיפוס נאלח באופן כללי. הוא מחליט לנטוש את היפנית בצורה מכוערת ופחדנית ופשוט להיעלם. כמובן שוולבק "הקל עליו" ודאג לצייר את דיוקנה כך שהיא תהיה השטן בהתגלמותו. בנוסף הוא מתפטר מעבודתו, מחליט לשרוף את הירושה של הוריו ויוצא לטיול בחבל יפהפה, שם הוא מתנחל אצל חבר לספסל הלימודים, חקלאי שאשתו עזבה אותו (איך לא?) והוא חי חיי כלב של ממש.
אז פלורן שלנו מטייל באזוריה היפים של צרפת, מחלק קרואסונים לאיילות ומתרפק על עברו המיני והרומנטי. הוא נזכר באהובותיו המשמעותיות שלכולן שמות שמתחילות באות ק'. הוא מהרהר בניסיון נואש לחזור לאחת מהן, אך הוא מתקשה לקבל את העובדה שחייה המשיכו הלאה מאותה נקודה שהם נפרדו וכמעט הורס את עולמה.

תוך כדי כך, הוא מרבה להשתמש בביטויי גנאי כלפי נשים, הרהוריו מלאי תובנות בנושא מין ויחסים בין המינים שמתאימות לבני עשרה (לא הכי מפותחים) . תחילה הדבר מרתיע, אך אם חושבים לעומק, מבינים שאין מנוס וחלקים רבים במוחם של הגברים נשארים ברמה של בני חמש – עשרה חרמנים גם אם עוברים עידון מסוים.
הספר מלא בקללות ושפה בוטה שלא לצורך. מעבר לכך, ניכר שוולבק הינו קורבן של פורנו קשה ותובנותיו דומות לאלה של "ילדים של כולנו" מקפריסין. הוא בטוח שנשים אוהבות להנאתן להיבעל על ידי מספר רב של גברים זרים ומיוזעים בו זמנית ולפי התור. עבורו אישה היא אוסף של נקבים שמוכנים להיפתח בפניו בכל עת ובאופן ספונטני. הוא גם משוכנע שיש בנות שאפילו יהנו לקחת חלק במין רב משתתפים הכולל חיות מבויתות. וולבק לא מבין שבסרטוני פורנו, בהם הוא כנראה צופה בהתמדה הנשים לא עושות את הדברים האלה מתוך הנאה, לרוב הן סובלות מזה, הן מקבלות עבור זה הרבה כסף ושום דבר שם לא ספונטני.

תובנותיו של וולבק וגיבורו חלשות, אינפנטיליות ברובן כמו פלורן עצמו. הוא דוגמה חיה לאיך אדם במשבר לא צריך להתנהל. אדם שלא מסוגל לקחת אחריות על אף מרכיב בחייו, אגואיסט פתולוגי, חסר אומץ ואדיש. כשהוא רואה מעשה פדופיליה לנגד עיניו הוא אפילו לא מסוגל להתקשר למשטרה. בכלל, בגיל ארבעים ושש, שהוא גיל צעיר היום לכל הדעות, בו אנשים רק מתחילים את חייהם הוא מספק שיח מביש. הרגשתי שפלורן הוא פשוט גולם וטמבל.

מילא היה מדובר בדיכאון קליני אמתי, שהאדם לא מסוגל לקום ממיטתו. אבל פלורן נהנה מאוכל טעים, מתפעל מנופים, מתאמן בקליעה למטרה, מטייל במרצדס שלו. אז על שם מה "סרוטונין" אתם שואלים? העניין הוא שפלורן נוטל קפטוריקס, כדור נוגד דיכאון שפוגע לו באון המיני. ממה שידוע לי גבר, ועוד בגיל 46 לא מוותר בקלות כזו על זקפתו. הוא יילחם עליה כאריה ויוותר על כל כדור שפוגע לו בגבריות. במיוחד גבר אובססיבי למין כמו גיבורו של הספר הזה, שכל הזמן מנסה לאונן. יש כל כך הרבה תרופות חלופיות ואפשרויות שכל הסיפור פה נראה מופרך. מעבר לכך: אילו הכדור היה אכן עוזר לו הוא לא היה שרוע בדכדוך שכזה. אגב בספר אין אפילו תיאורי סבל ממשי, אלא יותר רביצה בשלולית של חוסר האונים.

מה בכל זאת אהבתי בספר? ובכן וולבק יודע להעביר מסר תוך כדי כתיבה, שהיא לא מופתית, היא פשוט טובה. למרות העובדה שכל הבחירות של הגיבור היו זרות לי, הצלחתי להרגיש את הייאוש שלו בנימים, בקצות האצבעות. הבנתי מה עובר על פלורן למרות הכל. וזו גדולה אמתית של סופר.
בנוסף, התחברתי לתחושות שלו לגבי הגלובליזציה ואובדן הדרך. כמה אנו מקריבים על מזבח "השוק החופשי" . איימריק, חברו החקלאי של פלורן שסבלו מהווה דוגמה ומופת לכך שלא נשאר למערב שום חזון, חוץ מחזון כלכלי וזה בהחלט לא מספיק כדי לשרוד. וולבק גם מצליח להכניס מתח טוב לספר בקטע מסוים, שברובו מתנהל בצורה אטית . לאור כל זאת עולה בתוקף השאלה : אם אתה יודע לכתוב כך, מדוע היית זקוק לכל הכמות של "זין – כוס" המטומטם הזה לעזאזל?
על אף שמרבית הגיגיו סתמיים, יש כמה פנינים ובראשם הקטע שהוא משווה את השינה לאהבה, לחלום בשניים שהוא האמצעי היחיד לצלוח את הסבל הקיומי. נדוש, אבל מקסים.

הספר מאוד גברי, מתחבר ל-id הגברי בקטע הגס והנחות ביותר. סביר להניח שנשים רבות יירתעו ממנו. אני משער שוולבק נזקק לכל הפרובוקציות האלה כדי לא לאבד את המוניטין שלו כ-enfant terrible של הספרות הצרפתית, מה שלפרקים גורם לכל זה להראות פתטי ומגוחך.
זהו נסיון לספר סיפור על אובדן הדרך של המערב, על הייאוש הקיומי הבדידות האורבנית של הגבר המודרני. הוא מצליח להיות אינטליגנטי, אולם הוא לא מדויק מספיק, נגוע בטריקים זולים ו"תובנות" בשקל.
בסוף ציון סופי של 3 וחצי כוכבים שעוגלו לארבעה.

****




כשאתה קורא ספר של וולבק אתה רוצה למות.

מה הטעם, אתה אומר לעצמך שני עמודים לתוך הספר, כולנו גם ככה אבודים, בשביל מה להתאמץ? אין סיכוי, לא לנו ולא לתרבות המערבית הדקדנטית בכללה.
הצרה היא שוולבק יודע על מה הוא מדבר, ולפחות כותב ככה. לדידו, החיים הם חתיכת חרא (ובהקשר הזה, אם אכלת מזון צרפתי כל ימיך, אחוז החומציות בקיבתך עומד על 78-82, שישה אחוז יותר מהממוצע הבלגי, למשל, מה שחורץ את גורלך להיפטר מן העולם ארבעה חודשים מוקדם יותר מהפנסיונר הבלגי, ותוך כדי סרטן הקיבה, המעי הגס, או סרטן הוושט), שרק מוות משמים יהווה סיום ראוי להם. הוא בז לעולם. הוא נגעל ממנו, ונוהג גם לפרט בארכנות ודייקנות מחליאה את הסיבות לגועל שהוא חש.

גיבור הספר, כמוני, הוא בן ארבעים ושש. מצד שני, אין בינינו הרבה מן המשותף. כבמרבית ספריו של וולבק הוא רווק, בעל מקצוע חופשי, מתוסכל, ידען (בעיקר בגלל שוולבק ידען. אחרת, אני חושש, לא היו לגיבור הספר את התובנות החדות - גם אם מדכאות - של וולבק על החיים), שמגיע למסקנה כבר בגילו שאחרי כל מה שהוא פספס - נשים, בעיקר - אין לו מה לחפש בחיים האלה יותר. הוא אורז את מעט החפצים שבחייו, נוטש את החברה היפנית המפונפנת וחובבת הפורנו-בעלי-חיים שלו, לוקח נוגדי דיכאון מעכבי סרוטונין (שמטשטשים את הדיכאון החריף שלו אבל הורגים לו את הליבידו ואת הרצון לייצר אינטראקציה כלשהי עם נשים - כלומר גזר דין מוות איטי ומייסר, אליבא דוולבק) ויורד מתחת לגריד, כדי לנסות ולראות איך פשוט ממעיטים את שטח הפנים עם העולם וגוועים, בלי דרמות או עניינים מיותרים.

וולבק כמו וולבק לא מסתפק אף פעם בסיפור הגרעיני, גם אם הוא דומה בין ספר לספר. על הדרך הוא מצליח באופן אינטיליגנטי מאוד לפרוש את הרעיונות האינטלקטואליים המרתקים שלו והביקורת המלומדת שלו על העולם. בין אם זה העולם הקפיטליסטי, הניו אייג׳, מוסד הנישואין, האיסלאם או המוות המשונה של התרבות האירופאית כולה. בספר הזה הוא נוגע גם בגסיסתה הוודאית של הפריפריה החקלאית בצרפת, מה שעלול להיראות לקורא ההדיוט כעניין שולי אבל למעשה חורג בהרבה מהנקודה המקומית, ולראייה מחאת האפודים הצהובים שעלולה (או עשוייה, אם תרצו) להתפשט בקלות יתירה לחלקים אחרים של העולם ואף אלינו, וייתכן שאף הגיעה מזמן.

למזלי, אני שונה מוולבק ומגיבוריו. אני נשוי, יש לי ילדים, אני אוהב את משפחתי מאוד. ייתכן שניצחתי, לפחות לפי שעה. או אם להשתמש במילותיו של וולבק עצמו: ״אני לא חושב שאני טועה כשאני משווה שינה לאהבה. אני חושב שאני לא מרמה את עצמי כשאני משווה את האהבה למין חלום בשניים, שיש בו אמנם רגעים קטנים של חלום פרטי, ומשחקים קטנים של צירופים והצטלבויות, אבל הוא מאפשר בכל מקרה להפוך את הקיום הארצי שלנו לנסבל - ולמען האמת, זה האמצעי היחיד.״

*****

אני אוהב כריכות יפות.
יופי אל תסתכל בקנקן ובלה בלה משפט שתמיד מגיע עם הכרזה על כריכות לעזאזל כריכות יפות זה כיף ומרשים ונחמד מאוד.
אז כן, הרבה פעמים גם הכריכה מושכת אותי והיא כמו התקציר בגב הספר או רושם ששמעתי מחבר, מקבלת מקום ברמת העניין שלי בספר. אור שהם (ותודה על זה) כתב פה לא מזמן סקירה על הספר הזה, וגם מישהי שאני מכיר אמרה שקראה אותו לא מזמן (בשפת המקור) מה שגרם לי להקפיץ אותו רגע לרשימת הקריאה ולראות במה מדובר.
לא התרשמתי! אמרתי את זה!
יש מצב גדול שיהיה לגיטימי מאוד להאשים את התרגום (כי זאת שקראה בשפת המקור אמרה שהכתיבה די יפה ושונה, סה"כ אני סומך עליה) אבל זה באמת הרגיש שנאבדו המון פרטים בדרך או שהרבה פרטים מהספר פשוט עברו מעליי. לא הרגשתי לא דיכאון ברמה אותנטית או כזה שהייתי מזדהה איתו ולא הרגשתי איזה צעדים מבריקים שסופר ברמה כתב. אז יש מסעות עם רכב של אדם אבוד ויש מפגשים עם אנשים ויש נגיעה בקשרים עם נשים אבל היי, זה היה די בינוני. כלומר די קראתי את הספר עד הסוף, הוא לא היה משעמם או כתוב מביך, אבל ספוילר: לא אקרא עוד ספרים שלו. צורת הכתיבה עם הגסויות לא זרה לי והיא מצד עצמה גם לא מפריעה לי, אבל גם לכתוב 'גס' יש דרך. שוב, יש מצב גדול שזה פשוט לא מיתרגם טוב, מה שחשוב זה שבספר הזה, בעברית, זה MEH.
אז ראיתי שיש סביבו איזה באזז או דיבור חיובי של אחד שירתק אתכם או יכניס לכם אחת לפנים עם הדיכאון שהוא מציג - לא מה שהצלחתי לראות בעצמי.

לא רע, אבל גם לא טוב

למה עשיתי את זה לעצמי? זה הספר הרביעי של וולבק שאני קורא ונראה לי שגיבשתי את ההחלטה שהוא גם יהיה האחרון. טעיתי לחשוב שהפעם כשוולבק מלעיט את הגיבור שלו בכדורים נוגדי דיכאון, הסיפור יהיה שונה. גיבור הספר, שלא משנה בכלל מהו שמו כי זה הלכה למעשה אותו דמות מספר קבועה אצל וולבק עם שינויים קטנים, הוא שוב גבר בשנות ה 40 לחייו, אקדמאי עם מקצוע שלא מסב לו סיפוק או אושר. אין לו משפחה, אין לו חברים, אין לו סיבה לקום בבוקר. הוא מלא בשנאה עצמית ורחמים עצמיים, הוא ממורמר, כבוי, תבוסתן. יש לו מספיק כסף מירושה והוא לא מחובר מאוד לעבודה שלו, אז אין לו בעיה לעזוב הכל ולברוח מהחיים שיש לו. הוא מנסה להיעלם אחרי שראה כתבה שקסמה לו על אנשים שנעלמים (לא מתאבדים) ואין דרך להתחקות אחרי עקבותיהם, אבל כמו ששרו נוער שוליים על זה שמחפש את השקט בכל העולם ובסוף השקט מתחבא לו בבית – לא משנה כמה ינסה לברוח, הוא לא יכול לברוח מעצמו. הדברים היחידים שמניעים אותו הם הצרכים הבסיסיים ביותר – מין ואוכל. הוא לא מתפקד מינית מאז שהוא לוקח את הכדורים וכך נשאר רק האוכל, וגם את זה הוא ממצה עם הזמן.

כמו ב "אפשרות של אי" מבחינת וולבק (אזהרת גסויות) ברגע שגבר לא מצליח לשמור על זקפה חזקה כמו בני 20-30 ומתחיל להרגיש זקן וחלש – אין באמת טעם בחייו.
אני לא סובל מדיכאון. לפחות לא מהסוג המג'ורי הקליני. אולי דיסטמיה. אני לא צריך עזרה כדי לצאת מהמיטה, אני עובד, מקיים חיי חברה, מפתח קשרים רומנטיים ומסוגל גם ליהנות מזמן עם עצמי. לא יודע מה חשבתי, שאמצא איפה להזדהות עם הגיבור. אמנם לקחתי ציפרלקס לתקופה של שנה אבל זה היה דווקא בגלל חרדות ולא בגלל דיכאון. בעצת זוגתי דאז שזה עזר לה מאוד, ביקשתי מרשם מרופאת המשפחה, אפילו בלי לעבור דרך פסיכיאטר. הפסקתי כי הרגשתי שהוא עשה אותי קהה. אני שמח שניסיתי אבל גם שמח שהפסקתי. מהר מאוד הבנתי שיש פער עצום בין העצבות והחרדות שאני חש לפעמים ולומד לקבל יותר עם הזמן, ובין הביצה שבה מתבוסס פלורן. כן, זה שמו חסר החשיבות של גיבור הספר. אז חשבתי לי שאולי דווקא ארוויח מכך שארגיש שאני השכן עם הדשא הירוק יותר. היי, גם אם נראה לי שאני בתקופה לא טובה, לפחות אני לא כזה! גם זה מיצה את עצמו די מהר וסביר מאוד שאם לא הייתי ברצף הקריאה הכי מוצלח שלי מזה שנים תודות לישיבה במקלטים והשפעות המלחמה הנוספות, הייתי סובל מאוד ואולי לא מצליח לסיים את הספר.

בגלל שזה לא הרודיאו הראשון שלי עם וולבק, כבר התכוננתי לתיאורי מין ענפים, שאולי יש בהם יותר חיים מאשר כל חלק אחר בספר. אכן הוא לא חוסך תיאורים כאלה, כשעולה השאלה האם הוא רואה בנשים יותר מאשר גוש בשר שנועד להביא אותו לסיפוק. הוא אמנם מספר על בנות זוג קודמות שהיה לו כיף איתן, אבל לא ברור בדיוק האם ראה את הערך שלהן כאדם. האם היה חשוב לו שבת הזוג תהיה אינטליגנטית, עם עומק והומור. לעומת זאת דבר לא הכין אותי (טריגר סטיות***) לתיאורים מפורטים מדי של משכב אישה עם כלבים וחמור מכך, לתיאור של המתרחש בסרטונים שביים וצילם פדופיל שהוא תפס על חם. תוך כדי הקריאה הקשה, ניסיתי להבין מה המטרה. יש לי הרבה שאלות. וולבק רוצה להראות שהוא ילד רע? שאין לו גבול? הוא רוצה למצב את עצמו כסופר ליחידי סגולה שלא מניחים את הספר בשלב זה ומציתים אותו? אולי יש פה סמליות לכך שהקורא המערבי צריך שערוריות גדולות יותר כדי להרגיש, שכולנו נהיינו קהים מרוב האינטנסיביות של חיינו? יש פה סמליות לאדישות של הגיבור כתוצאה מהכדורים שהוא נוטל, שלא מפגין רגש אלא מדווח ביובש על מה שראה בלבד? הוא רוצה לבחון אותנו, שכל אחד שקורא את זה יבדוק עם עצמו תוך כדי האם הוא לא מרגיש קצת מגורה? ולמה הוא היה צריך להיכנס לכאלה רזולוציות? אפשר היה להיות תמציתי ולהגיד שהוא מצא סרטונים של בת הזוג שלו עם יותר מכלב אחד. כן, איכס. אפשר היה להגיד שהסרט של הפדופיל היה מפליל. לא צריך להיכנס לכל הפרטים האלה. למה זה טוב?

יותר מכל היה קשה לי לחשוב על פלורן, שמבוגר ממני ב 7 שנים בסה"כ וכבר מרגיש שהוא זקן, שאין טעם בחייו. גבר שללא ספק יכול לתפוס את עצמו בידיים בכל כך הרבה דרכים.
אפשר ליצור קשרים גם בגיל 47, יקירי. קשרים חבריים משמעותיים עם בני מינך וגם קשרים רומנטיים עם בנות גילך או קצת צעירות יותר, אבל בחייאת תפסיק לקדש את בנות ה 20.
לך לטיפול, אל תסתפק רק בכדורים.
התחל להתאמן, זה יעשה לך טוב.
מצא משהו שיעניק לך משמעות אם העבודה לא עושה את זה – תלמד מקצוע חדש, תתנדב.
מצא תחביב או פעילות אחרת שעושה לך טוב ולא דורשת ממך מחויבות, חוץ מתכניות טלוויזיה.
ואם סקס כל כך חשוב לך, ואני מסכים שהוא חשוב מאוד, אבל לא עומד לך כי אתה חי לא בריא (ראה הסעיפים הקודמים, ברגע שתיישם גם זה ישתפר) – יש גם ויאגרה!

לא חסר תועלת – לעולם לא חסר תועלת! – אבל בהחלט מביך לחוות דעה חובבנית על יצירה אחת, בודדה, של יוצר גדול. תחשבו על אדם שבא אליכם ומספר לכם על ציור מדהים שראה באיזה מוזיאון בפריז, "מונה ליזה" שם הדיוקן, או משהו כזה. "לאן שלא תלך המבט שלה עוקב אחרייך", הוא מספר לכם בנאיביות מקסימה, "והחיוך שלה! בחיים לא ראיתי חיוך כזה! אם תהיה בפריז כדאי לך, אני ממליץ".

אז כדאי לכם לקרוא את וולבק, וכדאי לכם לקרוא את "סרטונין" שלו. ואולי למרות הכל זאת לא המלצה בלתי-נחוצה. אני בעצמי ניגשתי לספר פעמיים. בכלל לא ברור לי ולא זכור לי למה קניתי אותו, שהרי את "כניעה" שאומנם אהבתי מיד אחרי הקריאה הטבתי לשכוח ולגנות ככל שעבר הזמן. לכריכה היפהפייה כתמיד של בבל היה ללא ספק תפקיד ברכישת הספר, אבל כשניגשתי אליו והתחלתי לקרוא אותו אפילו היא לא מנעה ממני להניח אותו בצד על המדף לתקופת צינון עד הודעה חדשה.

עכשיו, כשניגשתי אליו שוב בתקווה לסיים אותו עד שיגיע השליח עם וולבק החדש, מצאתי את אוזן החמור שסימנה את העמוד – 31 – בו נטשתי את הספר בפעם הראשונה והסכמתי עם עצמי-הקורא של לפני שנתיים. למעשה, שוב לא רציתי להמשיך. עד עמוד 31 וולבק הוא מיזוגן שהגזענות שלו ושנאת האדם שלו לא מונעים ממנו להיות חרמן. אבל הפעם המשכתי לעמוד 32, גם שם לא נכבשתי, ובכל זאת המשכתי הלאה. מתי נכבשתי? לא יודע. ואולי אני כן יודע: כשהופיעה האהבה. אז הבנתי מי המספר ועל מה הסיפור, אז הבנתי את מידת המורכבות, אז רציתי להפשיל שרוולים ולצלול אליה.

יש עלילה אבל אני לא בטוח מה היא. אני גם לא בטוח מה שם המספר, פלורן, נדמה לי. פלורנס? זה לא משנה, הוא שונא את השם של עצמו ולכן הוא ישמח לשמוע ששכחתי אותו. נקרא לו פלורן. גבר בן ארבעים ושש, בעליה הגאה של ג'יפ מסוג מרצדס קלאס 350G הלא סביבתי בעליל. אגרונום במקצועו שמאמין בחקלאות בת קיימא אבל מוצא את עצמו בעבודות שנעות בין מזיקות לחסרות תועלת. כשהספר נפתח הוא כלוא בזוגיות עם יוזו, בת זוגתו היפנית שהוא לא סובל. ההשפלה והמחנק שגורם לו הקשר, יחד עם חוסר היכולת לסלק את יוזו מחייו, מביא את פלורן למסע בריחה והתבודדות שיימשך עד העמוד האחרון.

למעשה – וזה לא היה אמור להפתיע אותי בהתחשב בשם הספר, "סרטונין" – זה ספר על דיכאון. או יותר נכון, זה ספר על הדיכאון המודרני (הפוסט-מודרני? הפוסט-פוסט-מודרני? אין לי מושג איך נקרא העידן בו אנחנו חיים, די לי לחיות אותו). דרך תיאורו המכמיר של דיכאונו של פלורן מנתח וולבק בלשון שנונה, בהירה, וכואבת את אותו תופעה שהפכה לאחת מהמגפות הפסיכיאטריות של זממנו ואולי החשובה שבהן. לדיכאון כמובן יש אלמנטים אישיים ואולי אפילו גנטיים (סיפור נישואיהם של הוריו של פלורן רומז לזה) אבל חשובים לא פחות הם הקשרים הזוגיים והחבריים וההקשרים הסוציאליים והתרבותיים שבתוכם חי האדם הנוטה אל הדיכאון.

פלורן מדבר על עצמו בלשונם של המספרים היודעי-כל אבל תודעתו היא תודעתו של אדם דיכאוני. הוא מייחס לחייו אופי טוטליטרי ואת הבחירות והמעשים שלו הוא מתאר במעין פאסיביות, כאילו המעשים שעשה נכפו עליו על ידי המנגנונים הפסיכולוגיים חסרי התקנה שלו. זאת גישה פסימית, רחוקה שנות אור מהשיח של הפסיכולוגיה החיובית של ימנו ומהגישה האמריקאית הנפוצה אל החיים. אם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אתה אמור להיות התסריטאי, הבמאי והמפיק של חייך בספרו של וולבק אתה השחקן שלוהק לשחק תפקיד שמעולם לא התכוון לבצע.

זאת גישה מרעננת – כל סירוב לחלום האמריקאי הוא מרענן – אבל היא לא תמיד עומדת בבוחן המציאות. אחד מהרגעים המכאיבים ביותר בספר הוא הרגע בו פלורן מפנה גב לישועתו ופונה אל האבדון כמי שכפאו שד. האמת היא – ואת זה יש לומר לכל מי שסובל מדיכאון וקורא את הסקירה – שעם תמיכה מקצועית (שפלורן מסרב לה) אפשר לצאת מזה, אפשר לפחות לנסות. אבל ככל שמתקדמת הקריאה נראה שהשקיעה של פלורן בדיכאונו היא לא רק אמצעי הכרחי כדי לבחון את הפתולוגיה אלא גם, גוועלד, סימבולית. הדבר ניכר בעיקר בסיפורם של החקלאים הצרפתיים ששקיעתם מתוארת באותו אופן פסימי ואדיש, כמי שגורלם נחרץ.

האדישות, למעשה, מתוארת על ידי וולבק כסימפטום העיקרי של הדיכאון בין אם מדובר בדיכאון פרטי או חברתי. כמה יפה – ומכאיב – לשמוע שאחת הסיבות לאותה אדישות היא העובדה שפעם היה טוב: פעם הייתה אהבה, פעם היה אושר, פעם הייתה רווחה כלכלית, פעם העתיד נראה מזהיר, והפעם הזה נחרב בגלל המעשים שלנו. אז בשביל מה להמשיך ולנסות לתקן? אין טעם, וסביר יותר להניח – כפי שקורה גם פה – שניסיונות התיקון האקטיבי יביאו איתם פורענויות מסוג חדש.

את הספר סיימתי בסיפוק רב שעונג ועצב בצידו. משום מה לא האמנתי לפסימיות של וולבק. משום מה גם המיזוגניה והגזענות שלו לא משכנעות אותי. לעומת זאת, בין אם הוא התכוון ובין אם לא, השתכנעתי שהוא אוהב אדם ומאמין בכוחו ליצור יופי בכוחות עצמו, להיות אדון לגורלו, או לפחות להיות שותף. נדמה שהעולם הולך לכיוון לא טוב וככל הנראה על מנת לא להתאבד סיממנו את עצמנו עם כל אותם נוגדי דיכאון המעכבים סלקטיבית ספיגה חוזרת של סרוטונין בסינפסות. אבל במקום להיות מאושרים הפכנו אדישים, והאדישות לא מונעת את הנפילה במדרון אלא רק מאטה אותה. דרושה פעולה, התעוררות.

יכול להיות שהספר הזה הוא קריאת השכמה? אולי. אצטרך לקרוא את ספריו הקודמים של וולבק (אני מצפה לזה מאוד) כדי להבין כמה מההתרשמויות שלי הן באמת מבוססות. אבל אני לא חושב שזה ישנה לי משהו. מי שכותב ככה, בהומור כזה, בחדות אבחנה שכזאת, הוא אדם מאמין. מאמין באדם, כמובן. כשאני קורא ספר כמו זה חווית הקריאה הופכת אצלי רוחנית. שעה אחרי שסיימתי את הספר צלצל הפעמון: ספרו החדש של וולבק, "להכחיד", סוף סוף חצה את הים והגיע אליי. כשפתחתי את החבילה כמעט יכולתי לשמוע את פתיחת הרקוויאם של מוצרט מהדהדת בסלון. משהו גדול קורה לי.

הספר הראשון שלו שקראתי, והלפני אחרון שכתב אם אני לא טועה. אחריו קראתי עוד ארבעה שנגמרו במרתון של שניים רצוף. נוהגים לומר עליו שהוא לא מומלץ לנוטים ממילא למלנכוליות ודיסתימיה, וזה נכון, אבל קרה לי גם ההיפך: כשסיימתי היה לי קשה לחזור לחיים שאין בהם וולבק שמלווה אותי ברקע, ואני יודע שרשימת הספרים שלו שלא קראתי הולכת ומידלדלת.
אני כבר לא בגיל נוח להתרשמות, שבו יצירות אומנות מטלטלות אותי ומשפיעות עליי עד כדי הערצה - אבל במקרה של וולבק, ממש רציתי לכתוב לו מייל - ולו כדי שיוכל לנחור בבוז צרפתי, בהנחה הלא סבירה שיגיע לקרוא אותו.
לגבי הספר עצמו, אין לי באמת מה להוסיף על הסקירות המצוינות שנכתבו כאן על ידי מצדדיו. מבחינתי אני מתייחס ליצירה שלו כפסיפס שמצטרף לתמונה אחת גדולה, עם עלילות משתנות ודמויות מתחלפות. הספר הזה הוא עוד חתיכה מצוינת בתצרף הזה.
ולקינוח, הערה קטנה וקטנונית, שספוילר זעיר בצידה - באחת הסצינות מתואר תקליט של פינק פלויד. העטיפה המתוארת ("עם הפרה") היא של ATOM HEART MOTHER, אבל כשהוא מונח על הפטיפון, וולבק מתאר את המוזיקה של UMMAGUMMA. פאק בתחקיר - תתבייש מישל :)

איילות אוהבות קרואסון שוקולד. נו, יש להן טעם טוב, בעיקר אם הקרואסון חמים והשוקולד נימוח. זה לא שקרואסון חמאה תמים לא טעים, אבל לך תתווכח עם איילות. זאבים, לעומת זאת, מעדיפים גבינה.
פלורן-קלוד לא אוהב את שמו המגוחך. בזה מתחיל העניין עם שמו ונגמר, אך לא עם הדברים אותם הוא אינו אוהב, והם רבים. את מעט הדברים שהוא אוהב, הוא לא תמיד משיג. בעיקר אם קוראים לה קאמי. אבל קאמי היתה רק אחת מכמה, אחת שלא נשכחה.
פלורן-קלוד לברוסט היה עד לא מזמן עצמאי שעבד עם משרד החקלאות הצרפתי כיועץ עצמאי והשתכר טוב מאוד. הוא מתנייד במרצדס G350 נאמנה, שחצתה כל דרך אפשרית שנהגה רצה. נאמנות היא דבר חשוב, גם אמינות. אבל את הנאמנות הוא השיג יותר מהמרצדס מאשר מהנשים בחייו. וזה ממש לא העיקר.
פק"ל, נכנה אותו בקצרה, מתגלה לפנינו בספרד, עת הוא מייעץ לחקליאה ומבין שידם על התחתונה במלחמת המשמשים מול ארגנטינה, שאוכלוסייתה 40 מיליון והיא יכולה להאכיל כ-600 מיליון. ספרד אבודה. אבל אז מרגיש פק"ל שהוא קצת אבוד עד שהוא מקבל מהפסיכיאטר האחד שהוא מאמין בו גלולה חדשה ומבטיחה: קפטוריקס. זו גלולה המעלה את הסרוטונין ומבטיחה להניס את הדיכאון, אבל מניסה גם את הליבידו בדרך של הנמכת הטסטוסטרון. מבלי להיכנס לדיון פרמצבטי, פק"ל יוצא לדרך חדשה. ומה יש בדרכו החדשה? חבר ישן אתו למד חקלאות. פק"ל יצא מנהלן וחברו, שירש אדמות רבות, חזר לחקלאות. אלה שבעוד השמחה לפגוש חבר ישן וטוב עשתה טוב על הלב, הפגישה עצמה עם המציאות של החקלאים הצרפתיים לא היתה אושר צרוף. הניסיון לשווק את גבינותיה הידועות לעולם לא צלח ממש, אפילו לא משלוח מגרה לפוטין אישית שוב ושוב. וזה עוד כלום.
הקפטוריקס עשה עבודתו נאמנה, אבל פק"ל שוב לא חשק בעבודתו. כסף לא חסר לו והוא חיפש לו מקום מגורים זמני, נניח מלון המתיר לעשן בין כתליו. לא עניין קל כלל ועיקר. ספרד מפסידה בחזית המשמשים, צרפת מפסידה בחזית הגבינות והאדם מפסיד בחזית הזכות להזיק לעצמו עד מוות. אבל אלה עניינים פעוטים. פק"ל כבר בן 46 והנה ניכר שאין עוד לאן להמשיך. קפטוריקס יש, החיים נסבלים בהחלט, אבל אילו חיים הם אלה? אהבה אין, תחזית שמשית וחמימה אין. מה נהיה?
ביקור חוזר אצל אותו חבר מניב עגמומיות קשה יותר. מאחר ופק"ל חופשי לבחור את עתותיו, הוא בוחר בקתה אצל אותו חבר, המכונה במקומותינו צימר. מתוך כמה בקתות כאלה רק עוד אחת נוספת תפוסה ע"י גרמני בן גילו. מצלמה עם עדשה ארוכת טווח אצל הגרמני מגלה עניין שלו בצפרות, מצלמת וידאו מראה גם עניין לעופרית בת 10, המגיעה עם אופניה לשעתיים. גרמני, נו.
ועדיין, חקלאי צרפת מפסידים בגדול ומהפגנה מנומסת, בה משתתף גם החבר, הם עוברים לנשק חם. זה לא נגמר רק בוויכוח על היתר לנשיאת נשק. נשק במערכת הראשונה, אינו יכול שלא לעשות את מה שבעליו מתכוון לעשות והוא עושה.
פק"ל מסתלק מהמקום נרעש. מה נותר? הכל מתמוטט מסביר, כוחות חזקים מכל משתלטים, אפילו לעשן במלון אסור. נותרה רק מכונת האספרסו הנאמנה, הנקניקים המשובחים, הגבינות המגרות והאלכוהול הנשתה כמים בדירת סטודיו בה מותר לעשן בדרום פריז. להשאיר את הירושה לממשלה זה בהחלט רעיון בלתי נסבל...
נקודת אור, ולא אחת, היא הדיון המשעשע בין פק"ל לרופא שלו בעמודים 287-291. הלזה הגענו בסופו של יום?
מה נסגר? נסגר למופת.
לאחר "כניעה", החשש היה שוולבק נותר ללא אוויר. סרוטונין הראה שגם ללא אוויר ניתן להעניק לעולם רומן חכם, עמוס תובנות. קראו ביום מופז שמש.