ביקורת ספרותית על סרוטונין - הספרייה של בבל # מאת מישל וולבק
ספר מעולה

---

מה זה אומר עלי, שאני קוראת ספר שמתאר גבר המתמודד עם משבר גיל הארבעים, ומרגישה הזדהות כל כך עזה עד שמרגיש לי שהוא הגרסא הגברית של עצמי?
לא קראתי עד כה שום ספר של מישל וולבק. אבל שמעתי עליו לא מעט - "גדול סופרי צרפת", "גדול סופרי אירופה", ועוד ועוד. זה ספרו האחרון, ומביני העניין טוענים שזהו אינו מטובי ספריו. אבל רצה הגורל וההיכרות שלי עם הווירטואוז הצרפתי החלה כאן.
אי אפשר שלא להתאהב בגיבור הסיפור הזה כבר על ההתחלה. אירופה המאוחדת, יבשת צבועה ומודעת לעצמה באופן פתטי, אקולוגית ופוליטיקלי קורקטית עד לכדי גיחוך, היא הזירה שבתוכה נע ונד הגיבור הצרפתי הזה שסולד מכל הגינונים והצביעות המזויפת של "הכלבה חסרת הלב" כפי שהוא מכנה את אירופה. בכבישים האקולוגיים שלה הוא דוהר בג'יפ שטח ארבע על ארבע מונע בדיזל ומזהם, טוחן בשר ובדירה הפריזאית שלו הוא מתעקש לזרוק את האשפה שלא לפי החלוקה לסוגי זבל שעיריית פריז קבעה עבורו.
האמת? מזמן לא קראתי דמות ספרותית שכל כך בא לי לפגוש על אמת. הוא צרפתי, הוא מעשן, יש לו סיגריה תמידית בזווית הפה וקמטים של גיל ארבעים, הוא דיכאוני וחווה את משבר גיל הארבעים בעוצמה, הוא נוטל תרופות פסיכיאטריות שמחריבות לו את הזקפה. ובתוך העולם התרבותי האיום והנורא שהולך ומתגבש כאן, עולם שבו כל יוצר מפחד פחד מוות מלדרוך על יבלות של מישהו אחר, והכול כל כך רגיש תרבותית וצבוע ומזוייף, ואולי עוד מעט גם יתלבשו לנו על ספרי קלאסיקות כי הם לא עומדים בסטנדרטים הנוראיים האלה, אל תוך העולם הזה הסופר האמיץ הזה משתין בקשת וכותב את הספר הכי לא מתחנף שיש.
למי זה לא מתאים? לטבעונים, לירוקים ופעילי איכות הסביבה, למי שהפמיניזם הרדיקלי הוא הקטע שלו, למי שחושב/ת שספרים צריכים להיות נוסחאתיים עם סוף טוב וקשתות בענן וחדי קרן. למי זה כן מומלץ? לכל מי שכל האוכלוסיות שתיארתי כאן גורמות לו בחילה.
סרוטונין, כשמו של הספר, הוא חומר שמיוצר במוח ואחראי על תחושת האושר, וחוסר איזון שלו עלול להביא לדיכאון קליני. שמו של הספר קולע בול לתוכנו, זהו ספר שפורט לך מההתחלה על מיתר הכאב, והכאב וחוסר הנוחות הולכים וגוברים ככל שהספר מתגבר.
הגיבור של סרוטונין הוא כאמור גבר צרפתי אמיד, בן 45, מצד אחד יש בו איכויות של פלייבוי מזדקן ומצד שני חדות שכל וביקורתיות של דודה פולנייה. הוא מנתח כל דבר שהוא רואה והכל זוכה לניתוח קר וביקורתי. זה מעין ספר מסע, אבל אירופה שאת נופיה הכפריים (בעיקר ספרד וצרפת) הוא חוצה, נראית כאן מותאמת לנפשו של הגיבור - גמורה, שחוקה, מפורקת וחסרת רגישות. בכל דבר שהגיבור נוגע בו, הוא הופך לחרא, אם זה נשים, מערכות יחסים, חברי ילדות ומאבקים חברתיים.
לי זה הזכיר מעין מערבון, קרב אבוד של גיבור שפוי אחד אל מול עולם רקוב ומנוון.
מעבר לאיכויות של הספר, שלדעתי הוא מצוין ובהחלט עושה לי חשק לקרוא עוד ממישל וולבק, הוא לדעתי חשוב כי כפי שכתבתי קודם לכן, אנחנו נמצאים בתקופה שבה משטרת מחשבות מנהלת את העולם התרבותי שלנו, ואסור חס וחלילה לפגוע או לעקוץ או להיות סרקסטי וציני. הספר הזה מהבחינה הזו הוא ממש יצירה מחתרתית, הוא שם זין על כל זה, ואני מקווה מאוד שזו לא פעימת הגסיסה של המחנה השפוי, אלא יריית הפתיחה שלו במאבק אל מול ההכחדה התרבותית שמתרחשת כאן.
*
אני אסיים בהערה זעומה - לפני כשנה לקראת טקס האוסקר, שבו בקטגוריית הבימוי היו מועמדים רק גברים, צייץ בטוויטר הסופר סטיבן קינג (חולה עליו) שהוא מקווה שלא יתנו לפרט הזה יותר מדי מקום ושהתחרות תהיה סביב כשרון ולא סביב מגדר. כצפוי, הוא ספג קיטונות של ביקורת מנשות תרבות באשר הן, ובסוף התנצל. אותי הכעיס דבר אחד - למה אתה מתנצל? כבר אמרת, אז תעמוד מאחורי הדברים שלך. תצמיח ביצים כמו הגיבורים המסכנים בספריך שבהם אתה משלח ליצנים רוצחים ומפלצות.
מישל וולבק קורץ מחומר אחר, כנראה, וגם אם הספר אינו כוס התה שלכם (במקרה הזה - כוס בירה / קוניאק / קלוואדוס + סיגריה ונקניק דם) תעריכו את האומץ והתעוזה של הסופר.

» ביקורות נוספות של מתילדה
» ביקורות נוספות על סרוטונין - הספרייה של בבל #