ביקורת ספרותית על סרוטונין - הספרייה של בבל # מאת מישל וולבק
ספר בסדר

---

****




כשאתה קורא ספר של וולבק אתה רוצה למות.

מה הטעם, אתה אומר לעצמך שני עמודים לתוך הספר, כולנו גם ככה אבודים, בשביל מה להתאמץ? אין סיכוי, לא לנו ולא לתרבות המערבית הדקדנטית בכללה.
הצרה היא שוולבק יודע על מה הוא מדבר, ולפחות כותב ככה. לדידו, החיים הם חתיכת חרא (ובהקשר הזה, אם אכלת מזון צרפתי כל ימיך, אחוז החומציות בקיבתך עומד על 78-82, שישה אחוז יותר מהממוצע הבלגי, למשל, מה שחורץ את גורלך להיפטר מן העולם ארבעה חודשים מוקדם יותר מהפנסיונר הבלגי, ותוך כדי סרטן הקיבה, המעי הגס, או סרטן הוושט), שרק מוות משמים יהווה סיום ראוי להם. הוא בז לעולם. הוא נגעל ממנו, ונוהג גם לפרט בארכנות ודייקנות מחליאה את הסיבות לגועל שהוא חש.

גיבור הספר, כמוני, הוא בן ארבעים ושש. מצד שני, אין בינינו הרבה מן המשותף. כבמרבית ספריו של וולבק הוא רווק, בעל מקצוע חופשי, מתוסכל, ידען (בעיקר בגלל שוולבק ידען. אחרת, אני חושש, לא היו לגיבור הספר את התובנות החדות - גם אם מדכאות - של וולבק על החיים), שמגיע למסקנה כבר בגילו שאחרי כל מה שהוא פספס - נשים, בעיקר - אין לו מה לחפש בחיים האלה יותר. הוא אורז את מעט החפצים שבחייו, נוטש את החברה היפנית המפונפנת וחובבת הפורנו-בעלי-חיים שלו, לוקח נוגדי דיכאון מעכבי סרוטונין (שמטשטשים את הדיכאון החריף שלו אבל הורגים לו את הליבידו ואת הרצון לייצר אינטראקציה כלשהי עם נשים - כלומר גזר דין מוות איטי ומייסר, אליבא דוולבק) ויורד מתחת לגריד, כדי לנסות ולראות איך פשוט ממעיטים את שטח הפנים עם העולם וגוועים, בלי דרמות או עניינים מיותרים.

וולבק כמו וולבק לא מסתפק אף פעם בסיפור הגרעיני, גם אם הוא דומה בין ספר לספר. על הדרך הוא מצליח באופן אינטיליגנטי מאוד לפרוש את הרעיונות האינטלקטואליים המרתקים שלו והביקורת המלומדת שלו על העולם. בין אם זה העולם הקפיטליסטי, הניו אייג׳, מוסד הנישואין, האיסלאם או המוות המשונה של התרבות האירופאית כולה. בספר הזה הוא נוגע גם בגסיסתה הוודאית של הפריפריה החקלאית בצרפת, מה שעלול להיראות לקורא ההדיוט כעניין שולי אבל למעשה חורג בהרבה מהנקודה המקומית, ולראייה מחאת האפודים הצהובים שעלולה (או עשוייה, אם תרצו) להתפשט בקלות יתירה לחלקים אחרים של העולם ואף אלינו, וייתכן שאף הגיעה מזמן.

למזלי, אני שונה מוולבק ומגיבוריו. אני נשוי, יש לי ילדים, אני אוהב את משפחתי מאוד. ייתכן שניצחתי, לפחות לפי שעה. או אם להשתמש במילותיו של וולבק עצמו: ״אני לא חושב שאני טועה כשאני משווה שינה לאהבה. אני חושב שאני לא מרמה את עצמי כשאני משווה את האהבה למין חלום בשניים, שיש בו אמנם רגעים קטנים של חלום פרטי, ומשחקים קטנים של צירופים והצטלבויות, אבל הוא מאפשר בכל מקרה להפוך את הקיום הארצי שלנו לנסבל - ולמען האמת, זה האמצעי היחיד.״

*****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על סרוטונין - הספרייה של בבל #