איילות אוהבות קרואסון שוקולד. נו, יש להן טעם טוב, בעיקר אם הקרואסון חמים והשוקולד נימוח. זה לא שקרואסון חמאה תמים לא טעים, אבל לך תתווכח עם איילות. זאבים, לעומת זאת, מעדיפים גבינה.
פלורן-קלוד לא אוהב את שמו המגוחך. בזה מתחיל העניין עם שמו ונגמר, אך לא עם הדברים אותם הוא אינו אוהב, והם רבים. את מעט הדברים שהוא אוהב, הוא לא תמיד משיג. בעיקר אם קוראים לה קאמי. אבל קאמי היתה רק אחת מכמה, אחת שלא נשכחה.
פלורן-קלוד לברוסט היה עד לא מזמן עצמאי שעבד עם משרד החקלאות הצרפתי כיועץ עצמאי והשתכר טוב מאוד. הוא מתנייד במרצדס G350 נאמנה, שחצתה כל דרך אפשרית שנהגה רצה. נאמנות היא דבר חשוב, גם אמינות. אבל את הנאמנות הוא השיג יותר מהמרצדס מאשר מהנשים בחייו. וזה ממש לא העיקר.
פק"ל, נכנה אותו בקצרה, מתגלה לפנינו בספרד, עת הוא מייעץ לחקליאה ומבין שידם על התחתונה במלחמת המשמשים מול ארגנטינה, שאוכלוסייתה 40 מיליון והיא יכולה להאכיל כ-600 מיליון. ספרד אבודה. אבל אז מרגיש פק"ל שהוא קצת אבוד עד שהוא מקבל מהפסיכיאטר האחד שהוא מאמין בו גלולה חדשה ומבטיחה: קפטוריקס. זו גלולה המעלה את הסרוטונין ומבטיחה להניס את הדיכאון, אבל מניסה גם את הליבידו בדרך של הנמכת הטסטוסטרון. מבלי להיכנס לדיון פרמצבטי, פק"ל יוצא לדרך חדשה. ומה יש בדרכו החדשה? חבר ישן אתו למד חקלאות. פק"ל יצא מנהלן וחברו, שירש אדמות רבות, חזר לחקלאות. אלה שבעוד השמחה לפגוש חבר ישן וטוב עשתה טוב על הלב, הפגישה עצמה עם המציאות של החקלאים הצרפתיים לא היתה אושר צרוף. הניסיון לשווק את גבינותיה הידועות לעולם לא צלח ממש, אפילו לא משלוח מגרה לפוטין אישית שוב ושוב. וזה עוד כלום.
הקפטוריקס עשה עבודתו נאמנה, אבל פק"ל שוב לא חשק בעבודתו. כסף לא חסר לו והוא חיפש לו מקום מגורים זמני, נניח מלון המתיר לעשן בין כתליו. לא עניין קל כלל ועיקר. ספרד מפסידה בחזית המשמשים, צרפת מפסידה בחזית הגבינות והאדם מפסיד בחזית הזכות להזיק לעצמו עד מוות. אבל אלה עניינים פעוטים. פק"ל כבר בן 46 והנה ניכר שאין עוד לאן להמשיך. קפטוריקס יש, החיים נסבלים בהחלט, אבל אילו חיים הם אלה? אהבה אין, תחזית שמשית וחמימה אין. מה נהיה?
ביקור חוזר אצל אותו חבר מניב עגמומיות קשה יותר. מאחר ופק"ל חופשי לבחור את עתותיו, הוא בוחר בקתה אצל אותו חבר, המכונה במקומותינו צימר. מתוך כמה בקתות כאלה רק עוד אחת נוספת תפוסה ע"י גרמני בן גילו. מצלמה עם עדשה ארוכת טווח אצל הגרמני מגלה עניין שלו בצפרות, מצלמת וידאו מראה גם עניין לעופרית בת 10, המגיעה עם אופניה לשעתיים. גרמני, נו.
ועדיין, חקלאי צרפת מפסידים בגדול ומהפגנה מנומסת, בה משתתף גם החבר, הם עוברים לנשק חם. זה לא נגמר רק בוויכוח על היתר לנשיאת נשק. נשק במערכת הראשונה, אינו יכול שלא לעשות את מה שבעליו מתכוון לעשות והוא עושה.
פק"ל מסתלק מהמקום נרעש. מה נותר? הכל מתמוטט מסביר, כוחות חזקים מכל משתלטים, אפילו לעשן במלון אסור. נותרה רק מכונת האספרסו הנאמנה, הנקניקים המשובחים, הגבינות המגרות והאלכוהול הנשתה כמים בדירת סטודיו בה מותר לעשן בדרום פריז. להשאיר את הירושה לממשלה זה בהחלט רעיון בלתי נסבל...
נקודת אור, ולא אחת, היא הדיון המשעשע בין פק"ל לרופא שלו בעמודים 287-291. הלזה הגענו בסופו של יום?
מה נסגר? נסגר למופת.
לאחר "כניעה", החשש היה שוולבק נותר ללא אוויר. סרוטונין הראה שגם ללא אוויר ניתן להעניק לעולם רומן חכם, עמוס תובנות. קראו ביום מופז שמש.

איילות אוהבות קרואסון שוקולד. נו, יש להן טעם טוב, בעיקר אם הקרואסון חמים והשוקולד נימוח. זה לא שקרואסון חמאה תמים לא טעים, אבל לך תתווכח עם איילות. זאבים, לעומת זאת, מעדיפים גבינה.
פלורן-קלוד לא אוהב את שמו המגוחך. בזה מתחיל העניין עם שמו ונגמר, אך לא עם הדברים אותם הוא אינו אוהב, והם רבים. את מעט הדברים שהוא אוהב, הוא לא תמיד משיג. בעיקר אם קוראים לה קאמי. אבל קאמי היתה רק אחת מכמה, אחת שלא נשכחה.
פלורן-קלוד לברוסט היה עד לא מזמן עצמאי שעבד עם משרד החקלאות הצרפתי כיועץ עצמאי והשתכר טוב מאוד. הוא מתנייד במרצדס G350 נאמנה, שחצתה כל דרך אפשרית שנהגה רצה. נאמנות היא דבר חשוב, גם אמינות. אבל את הנאמנות הוא השיג יותר מהמרצדס מאשר מהנשים בחייו. וזה ממש לא העיקר.
פק"ל, נכנה אותו בקצרה, מתגלה לפנינו בספרד, עת הוא מייעץ לחקליאה ומבין שידם על התחתונה במלחמת המשמשים מול ארגנטינה, שאוכלוסייתה 40 מיליון והיא יכולה להאכיל כ-600 מיליון. ספרד אבודה. אבל אז מרגיש פק"ל שהוא קצת אבוד עד שהוא מקבל מהפסיכיאטר האחד שהוא מאמין בו גלולה חדשה ומבטיחה: קפטוריקס. זו גלולה המעלה את הסרוטונין ומבטיחה להניס את הדיכאון, אבל מניסה גם את הליבידו בדרך של הנמכת הטסטוסטרון. מבלי להיכנס לדיון פרמצבטי, פק"ל יוצא לדרך חדשה. ומה יש בדרכו החדשה? חבר ישן אתו למד חקלאות. פק"ל יצא מנהלן וחברו, שירש אדמות רבות, חזר לחקלאות. אלה שבעוד השמחה לפגוש חבר ישן וטוב עשתה טוב על הלב, הפגישה עצמה עם המציאות של החקלאים הצרפתיים לא היתה אושר צרוף. הניסיון לשווק את גבינותיה הידועות לעולם לא צלח ממש, אפילו לא משלוח מגרה לפוטין אישית שוב ושוב. וזה עוד כלום.
הקפטוריקס עשה עבודתו נאמנה, אבל פק"ל שוב לא חשק בעבודתו. כסף לא חסר לו והוא חיפש לו מקום מגורים זמני, נניח מלון המתיר לעשן בין כתליו. לא עניין קל כלל ועיקר. ספרד מפסידה בחזית המשמשים, צרפת מפסידה בחזית הגבינות והאדם מפסיד בחזית הזכות להזיק לעצמו עד מוות. אבל אלה עניינים פעוטים. פק"ל כבר בן 46 והנה ניכר שאין עוד לאן להמשיך. קפטוריקס יש, החיים נסבלים בהחלט, אבל אילו חיים הם אלה? אהבה אין, תחזית שמשית וחמימה אין. מה נהיה?
ביקור חוזר אצל אותו חבר מניב עגמומיות קשה יותר. מאחר ופק"ל חופשי לבחור את עתותיו, הוא בוחר בקתה אצל אותו חבר, המכונה במקומותינו צימר. מתוך כמה בקתות כאלה רק עוד אחת נוספת תפוסה ע"י גרמני בן גילו. מצלמה עם עדשה ארוכת טווח אצל הגרמני מגלה עניין שלו בצפרות, מצלמת וידאו מראה גם עניין לעופרית בת 10, המגיעה עם אופניה לשעתיים. גרמני, נו.
ועדיין, חקלאי צרפת מפסידים בגדול ומהפגנה מנומסת, בה משתתף גם החבר, הם עוברים לנשק חם. זה לא נגמר רק בוויכוח על היתר לנשיאת נשק. נשק במערכת הראשונה, אינו יכול שלא לעשות את מה שבעליו מתכוון לעשות והוא עושה.
פק"ל מסתלק מהמקום נרעש. מה נותר? הכל מתמוטט מסביר, כוחות חזקים מכל משתלטים, אפילו לעשן במלון אסור. נותרה רק מכונת האספרסו הנאמנה, הנקניקים המשובחים, הגבינות המגרות והאלכוהול הנשתה כמים בדירת סטודיו בה מותר לעשן בדרום פריז. להשאיר את הירושה לממשלה זה בהחלט רעיון בלתי נסבל...
נקודת אור, ולא אחת, היא הדיון המשעשע בין פק"ל לרופא שלו בעמודים 287-291. הלזה הגענו בסופו של יום?
מה נסגר? נסגר למופת.
לאחר "כניעה", החשש היה שוולבק נותר ללא אוויר. סרוטונין הראה שגם ללא אוויר ניתן להעניק לעולם רומן חכם, עמוס תובנות. קראו ביום מופז שמש.