וואו איזה ספר! נאנחה האישה שעמדה לידי כששאלתי את הספר בספרייה. הספרנית הצטרפה מיד, וואו, כן, אני לא זוכרת ממנו כלום אבל זוכרת שהוא היה ממש טוב. גם אני לא זוכרת ממנו כלום, הודתה האישה, חוץ מזה שהוא היה טוב, שהיתה תקופה שכולם התלהבו ממנו.
אחדות הדעים הזאת בין מה ששמעתי פה בסימניה ברגע שכתבתי ביקורת על ספר של שחם לבין מה ששמעתי בספריה שלי היא אירוע די מסקרן ולא צפוי, וכך למרות שקצת חששתי משחם מאז 'הלוך ושוב' הלא מוצלח, לקחתי את הספר עם הרבה ציפייה.
טיפשי, אבל משום מה היה לי ברור שהספר הזה ישן יותר מהלוך ושוב, הרי הלוך ושוב מתרחש אחרי מלחמת ששת הימים, ואילו הספר הזה מתרחש עוד לפני קום המדינה! ואם השפה בהלוך ושוב היתה מיושנת, מה הסיכויים שהספר הזה יהיה קריא?
ברגע שפתחתי את הספר גיליתי את שנת ההוצאה לאור שלו, שכמובן לא תואמת את שנת ההתרחשות שלו, הוא נכתב בשנות ה-80 בשפה קריאה למדי, כך שאפשר לומר שהתחלנו ברגל ימין.
קודם כל אומר תודה לכל הממליצים, הספר באמת כתוב נהדר, לעיתים מבריק, מתאר תקופה מרתקת ודמויות מעניינות.
הספר מציג חמש דמויות של אמנים ילידי גרמניה שהצליחו להגיע לארץ בטרם המלחמה ומקדיש פרק לכל אחת מהן:
רוזנדורף, נגן כינור שהותיר בגרמניה אישה וילדה, מתואר כאדם מצפוני ורגיש באופן קיצוני לזולת, אם כי התיאור הזה נראה לעיתים כאירוני במקצת. רוזנדורף הרגיש כל כך לתחושות של סובביו ועושה כל מאמץ לרצות אותם אינו מסוגל שלא להיענות לפיתויה של תלמידה שלו, נערה בת 16. האם האירוניה מכוונת או שמא אלו הסטנדרטים של המאה ה-21 שמשפיעים על הקריאה שלי?
רוזנדורף אינו מעוניין בפוליטיקה או בציונות, לארץ הגיע כדי להקל על בתו, בתקווה שללא אב יהודי בסביבה היא תצליח להתקדם כמוזיקאית בגרמניה של שנות ה-30. מוזיקה היא המפלט שלו, הקרקע עליה הוא צומח.
קונרד פרידמן הוא נגן הכינור השני, ציוני נלהב, קרוע בין אהבתו למוזיקה לבין אמונתו כי כציוני עליו לזנוח את המוזיקה ולעסוק בחקלאות. הצורך בבניית עולם התרבות כחלק מהמפעל הציוני הוא התירוץ שלו לקחת חלק ברביעייה, בשמו הוא גורר את חברי הרביעייה להופעות בישובים נידחים בארץ, אבל התירוץ הזה בקושי מצליח לשכנע אותו עצמו. הוא אידיאליסט ויש לו צורך לתמלל ולהסביר את אופן החשיבה שלו ואת האידיאולוגיה שלו בנאומים ארוכים שלרוב לא כל כך מעניינים את חבריו לרביעייה.
אוה שטאובנפלד המנגנת בויולה היא יהודיה למחצה, יפהפיה, עם עבר מסתורי וטראומטי. היא נטולת אידיאולוגיה וסנטימנטים. היא עקרה ונראה כי העקרות שלה היא סמלית: היא מייצגת את היהודי המנותק מיהדותו וממולדתו וסולד מהם, כשם שהיא במובנים רבים מנותקת וסולדת מגופה שלה. האהבה שחלק מגיבורי הרומן רוחשים לה, לעיתים בעל כורחם, היא האהבה של יהודי גרמניה למולדתם המתנכרת אליהם, וכמוה היא עקרה וחסרת תקווה. דבר לא יצמח מהאהבה לאוה, דבר לא יצמח ממנה עצמה ומהנתק שלה.
ברנרד ליטובסקי הוא הצ'לן, הוא ספורטאי, אדם חברותי ואין לו עניין רב בפוליטיקה או בציונות.
אגון לוונטל - סופר שהגיע לארץ לאחר תקופה במחנה ריכוז. הוא פסימי, אינו מאמין ברעיון הציוני ובהיתכנות שלו, מסוגל ליצור רק בגרמנית. כחובב מוזיקה, הוא מתחבר אל הרביעייה ומתעד את קורותיה.
***
בפרק האחרון, הפרק שנכתב על ידי לוונטל, הוא מספר איך בשנות ה-50 מצא טיוטות של ספר על רביעיית רוזנדורף שהחל לכתוב בשנות ה-30. לא היה לגמרי ברור לי אם הכוונה היא שהספר כולו, הפרקים שנכתבו בקולותיהם של ארבעת הנגנים, הם למעשה הטיוטה שנכתבה על ידי לוונטל שבחר בעצמו איך להציג אותם.
האופציה הזו, המתוחכמת, הופכת חלק מהביקורת שהיתה לי על הספר ללא רלוונטית: למשל השוביניזם שהפריע לי בספר באופן בו מתוארת ונתפסת דמותה של אוה שטאובנפלד איננו של הסופר אלא של לוונטל, כלומר אחת הדמויות בספר…
לאורך הספר נוצרות חלוקות שונות בין חברי הרביעייה: פרידמן האידיאליסט, הציוני מצד אחד ושלושת חברי הרביעייה השוהים בישראל בלית ברירה ויעזבו אותה אם רק יפתח להם אופק מסעיר יותר מצד אחד, אוה שטאובנפלד ורוזנדורף היפים להדהים, המנהלים רומן, לעומת פרידמן וליטובסקי המכוערים, שטאובנפלד, ליטובסקי ופרידמן המתעניינים במוזיקה מודרנית לעומת רוזנדורף שבז לה, בעיני ליטובסקי - הוא ורוזנדורף שניהם נגנים מעולים הניצבים בצד אחד ויש להם סיכוי לקריירה בינלאומית לו רק יתפזרו ענני המלחמה ואילו פרידמן ושטאובנפלד בינוניים יחסית וניצבים בצד השני.
אבל החלוקה המשמעותית ביותר היא בין אוה לשאר הנגנים. היא אישה, הם גברים, היא לא סתם אישה, אלא אישה יפהפיה - נדמה שבעיני שחם (או לוונטל…?) מדובר במין נפרד. היא נחשקת, מוחפצת, לוונטל תוהה מדוע בחר בה רוזנדורף לרביעיה כשברור מראש שנוכחותה שם תיצור סיבוכים, היא האחר האולטימטיבי. גם היא עצמה מחלקת את העולם לנשים ולגברים, להם היא בזה, ומבחינתה חלוקה זו חזקה יותר מכל חלוקה אחרת.
כך, תיאור מערכת היחסים העדינה והמורכבת בין ארבעה חברי רביעיית מיתרים מתמקדת לא מעט במתח המיני שנוצר כתוצאה מהמעשה התמוה של הכנסת אישה יפהפיה לרביעיה, עניין שקצת צורם בעידן שלנו, שבו אפליה על רקע מגדרי, אפילו של אישה ממש יפה, אסור על פי חוק.
ואולי, כאמור, כל זה אינו אלא סמל למערכת היחסים המורכבת שמנהלת חבורת המהגרים העצובה הזאת עם מולדתם שהכזיבה והתנכרה להם, יחסים של אהבה-תיעוב-תיעוב עצמי-געגוע-בוז, בזמן שהם מנסים לבנות לעצמם חיים חדשים בארץ שאינם מסוגלים לראות בה את מולדתם (מלבד פרידמן) ולהיאחז במוזיקה שהיא ספק מולדת בפני עצמה, ספק שלוחה של המולדת ההיא והתרבות שלה.
***
בסופו של דבר, ככל שנהנתי מהספר, יצאתי מהקריאה קצת מתוסכלת, אבל זה מקרה קלאסי של "זה לא הוא, זאת אני". חוסר ההבנה שלי במוזיקה ודאי פגע ביכולת שלי להבין את הספר עד הסוף. בנוסף, הרגשתי שברובד התת קרקעי של הספר יש אמירות מעמיקות על הקשרים והניגודים בין מוזיקה לספרות ובין היוצר למבצע, ועל היכולת ליצור ולצרוך תרבות בתקופות היסטוריות סוערות.
המוזיקה מוצגת בספר מצד אחד כשפה אוניברסלית שניתן ליצור ולבצע בכל מקום, המוזיקאי אינו תלוי במולדת שלו, בניגוד לסופר שהעקירה ממולדתו מעקרת את היכולת שלו ליצור, באין לו שפה. ועם זאת, המוזיקה כן מושפעת ומבטאת תרבות ואידיאולוגיה.
התרבות בספר היא מצד אחד צורך של המדינה שבדרך, מצד שני ויתור (כך תופס זאת פרידמן) על אידיאלים טהורים יותר של בניית הארץ עצמה ולא בדרך עקיפה של יצירת תרבות. יש מתח בין התקופה, המקום והמצב, ליופי ולניתוק של האמנות, בין התרבות שהמוזיקה והספרות מבטאים ונוצרים מתוכה, לבין האכזבה והיאוש מהתרבות הזאת, שמכזיבה ברגע האמת, כשהעולם על סף מלחמת העולם על כל זוועותיה. מתח שמקביל למתח בין היופי של האמנות ליוצרים ולמבצעים שלה שאינם בהכרח אנשים אנינים או נעלים מוסרית, פעמים רבות להפך.
כאמור, הרגשתי שלשחם יש הרבה מה לומר בנושאים האלו, ושהוא אמר זאת בדרכו העדינה, המתוחכמת שמסרבת להאכיל את הקורא בכפית, ושאני… לא הבנתי עד הסוף.
עכשיו אני תוהה אם ספר ההמשך יפתור לי כמה תהיות לגבי הספר או להפך, יסבך אותי יותר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
