“וואו איזה ספר! נאנחה האישה שעמדה לידי כששאלתי את הספר בספרייה. הספרנית הצטרפה מיד, וואו, כן, אני לא זוכרת ממנו כלום אבל זוכרת שהוא היה ממש טוב. גם אני לא זוכרת ממנו כלום, הודתה האישה, חוץ מזה שהוא היה טוב, שהיתה תקופה שכולם התלהבו ממנו.
אחדות הדעים הזאת בין מה ששמעתי פה בסימניה ברגע שכתבתי ביקורת על ספר של שחם לבין מה ששמעתי בספריה שלי היא אירוע די מסקרן ולא צפוי, וכך למרות שקצת חששתי משחם מאז 'הלוך ושוב' הלא מוצלח, לקחתי את הספר עם הרבה ציפייה.
טיפשי, אבל משום מה היה לי ברור שהספר הזה ישן יותר מהלוך ושוב, הרי הלוך ושוב מתרחש אחרי מלחמת ששת הימים, ואילו הספר הזה מתרחש עוד לפני קום המדינה! ואם השפה בהלוך ושוב היתה מיושנת, מה הסיכויים שהספר הזה יהיה קריא?
ברגע שפתחתי את הספר גיליתי את שנת ההוצאה לאור שלו, שכמובן לא תואמת את שנת ההתרחשות שלו, הוא נכתב בשנות ה-80 בשפה קריאה למדי, כך שאפשר לומר שהתחלנו ברגל ימין.
קודם כל אומר תודה לכל הממליצים, הספר באמת כתוב נהדר, לעיתים מבריק, מתאר תקופה מרתקת ודמויות מעניינות.

הספר מציג חמש דמויות של אמנים ילידי גרמניה שהצליחו להגיע לארץ בטרם המלחמה ומקדיש פרק לכל אחת מהן:
רוזנדורף, נגן כינור שהותיר בגרמניה אישה וילדה, מתואר כאדם מצפוני ורגיש באופן קיצוני לזולת, אם כי התיאור הזה נראה לעיתים כאירוני במקצת. רוזנדורף הרגיש כל כך לתחושות של סובביו ועושה כל מאמץ לרצות אותם אינו מסוגל שלא להיענות לפיתויה של תלמידה שלו, נערה בת 16. האם האירוניה מכוונת או שמא אלו הסטנדרטים של המאה ה-21 שמשפיעים על הקריאה שלי?
רוזנדורף אינו מעוניין בפוליטיקה או בציונות, לארץ הגיע כדי להקל על בתו, בתקווה שללא אב יהודי בסביבה היא תצליח להתקדם כמוזיקאית בגרמניה של שנות ה-30. מוזיקה היא המפלט שלו, הקרקע עליה הוא צומח.
קונרד פרידמן הוא נגן הכינור השני, ציוני נלהב, קרוע בין אהבתו למוזיקה לבין אמונתו כי כציוני עליו לזנוח את המוזיקה ולעסוק בחקלאות. הצורך בבניית עולם התרבות כחלק מהמפעל הציוני הוא התירוץ שלו לקחת חלק ברביעייה, בשמו הוא גורר את חברי הרביעייה להופעות בישובים נידחים בארץ, אבל התירוץ הזה בקושי מצליח לשכנע אותו עצמו. הוא אידיאליסט ויש לו צורך לתמלל ולהסביר את אופן החשיבה שלו ואת האידיאולוגיה שלו בנאומים ארוכים שלרוב לא כל כך מעניינים את חבריו לרביעייה.
אוה שטאובנפלד המנגנת בויולה היא יהודיה למחצה, יפהפיה, עם עבר מסתורי וטראומטי. היא נטולת אידיאולוגיה וסנטימנטים. היא עקרה ונראה כי העקרות שלה היא סמלית: היא מייצגת את היהודי המנותק מיהדותו וממולדתו וסולד מהם, כשם שהיא במובנים רבים מנותקת וסולדת מגופה שלה. האהבה שחלק מגיבורי הרומן רוחשים לה, לעיתים בעל כורחם, היא האהבה של יהודי גרמניה למולדתם המתנכרת אליהם, וכמוה היא עקרה וחסרת תקווה. דבר לא יצמח מהאהבה לאוה, דבר לא יצמח ממנה עצמה ומהנתק שלה.
ברנרד ליטובסקי הוא הצ'לן, הוא ספורטאי, אדם חברותי ואין לו עניין רב בפוליטיקה או בציונות.
אגון לוונטל - סופר שהגיע לארץ לאחר תקופה במחנה ריכוז. הוא פסימי, אינו מאמין ברעיון הציוני ובהיתכנות שלו, מסוגל ליצור רק בגרמנית. כחובב מוזיקה, הוא מתחבר אל הרביעייה ומתעד את קורותיה.

***

בפרק האחרון, הפרק שנכתב על ידי לוונטל, הוא מספר איך בשנות ה-50 מצא טיוטות של ספר על רביעיית רוזנדורף שהחל לכתוב בשנות ה-30. לא היה לגמרי ברור לי אם הכוונה היא שהספר כולו, הפרקים שנכתבו בקולותיהם של ארבעת הנגנים, הם למעשה הטיוטה שנכתבה על ידי לוונטל שבחר בעצמו איך להציג אותם.
האופציה הזו, המתוחכמת, הופכת חלק מהביקורת שהיתה לי על הספר ללא רלוונטית: למשל השוביניזם שהפריע לי בספר באופן בו מתוארת ונתפסת דמותה של אוה שטאובנפלד איננו של הסופר אלא של לוונטל, כלומר אחת הדמויות בספר…
לאורך הספר נוצרות חלוקות שונות בין חברי הרביעייה: פרידמן האידיאליסט, הציוני מצד אחד ושלושת חברי הרביעייה השוהים בישראל בלית ברירה ויעזבו אותה אם רק יפתח להם אופק מסעיר יותר מצד אחד, אוה שטאובנפלד ורוזנדורף היפים להדהים, המנהלים רומן, לעומת פרידמן וליטובסקי המכוערים, שטאובנפלד, ליטובסקי ופרידמן המתעניינים במוזיקה מודרנית לעומת רוזנדורף שבז לה, בעיני ליטובסקי - הוא ורוזנדורף שניהם נגנים מעולים הניצבים בצד אחד ויש להם סיכוי לקריירה בינלאומית לו רק יתפזרו ענני המלחמה ואילו פרידמן ושטאובנפלד בינוניים יחסית וניצבים בצד השני.
אבל החלוקה המשמעותית ביותר היא בין אוה לשאר הנגנים. היא אישה, הם גברים, היא לא סתם אישה, אלא אישה יפהפיה - נדמה שבעיני שחם (או לוונטל…?) מדובר במין נפרד. היא נחשקת, מוחפצת, לוונטל תוהה מדוע בחר בה רוזנדורף לרביעיה כשברור מראש שנוכחותה שם תיצור סיבוכים, היא האחר האולטימטיבי. גם היא עצמה מחלקת את העולם לנשים ולגברים, להם היא בזה, ומבחינתה חלוקה זו חזקה יותר מכל חלוקה אחרת.
כך, תיאור מערכת היחסים העדינה והמורכבת בין ארבעה חברי רביעיית מיתרים מתמקדת לא מעט במתח המיני שנוצר כתוצאה מהמעשה התמוה של הכנסת אישה יפהפיה לרביעיה, עניין שקצת צורם בעידן שלנו, שבו אפליה על רקע מגדרי, אפילו של אישה ממש יפה, אסור על פי חוק.
ואולי, כאמור, כל זה אינו אלא סמל למערכת היחסים המורכבת שמנהלת חבורת המהגרים העצובה הזאת עם מולדתם שהכזיבה והתנכרה להם, יחסים של אהבה-תיעוב-תיעוב עצמי-געגוע-בוז, בזמן שהם מנסים לבנות לעצמם חיים חדשים בארץ שאינם מסוגלים לראות בה את מולדתם (מלבד פרידמן) ולהיאחז במוזיקה שהיא ספק מולדת בפני עצמה, ספק שלוחה של המולדת ההיא והתרבות שלה.

***

בסופו של דבר, ככל שנהנתי מהספר, יצאתי מהקריאה קצת מתוסכלת, אבל זה מקרה קלאסי של "זה לא הוא, זאת אני". חוסר ההבנה שלי במוזיקה ודאי פגע ביכולת שלי להבין את הספר עד הסוף. בנוסף, הרגשתי שברובד התת קרקעי של הספר יש אמירות מעמיקות על הקשרים והניגודים בין מוזיקה לספרות ובין היוצר למבצע, ועל היכולת ליצור ולצרוך תרבות בתקופות היסטוריות סוערות.
המוזיקה מוצגת בספר מצד אחד כשפה אוניברסלית שניתן ליצור ולבצע בכל מקום, המוזיקאי אינו תלוי במולדת שלו, בניגוד לסופר שהעקירה ממולדתו מעקרת את היכולת שלו ליצור, באין לו שפה. ועם זאת, המוזיקה כן מושפעת ומבטאת תרבות ואידיאולוגיה.
התרבות בספר היא מצד אחד צורך של המדינה שבדרך, מצד שני ויתור (כך תופס זאת פרידמן) על אידיאלים טהורים יותר של בניית הארץ עצמה ולא בדרך עקיפה של יצירת תרבות. יש מתח בין התקופה, המקום והמצב, ליופי ולניתוק של האמנות, בין התרבות שהמוזיקה והספרות מבטאים ונוצרים מתוכה, לבין האכזבה והיאוש מהתרבות הזאת, שמכזיבה ברגע האמת, כשהעולם על סף מלחמת העולם על כל זוועותיה. מתח שמקביל למתח בין היופי של האמנות ליוצרים ולמבצעים שלה שאינם בהכרח אנשים אנינים או נעלים מוסרית, פעמים רבות להפך.
כאמור, הרגשתי שלשחם יש הרבה מה לומר בנושאים האלו, ושהוא אמר זאת בדרכו העדינה, המתוחכמת שמסרבת להאכיל את הקורא בכפית, ושאני… לא הבנתי עד הסוף.
עכשיו אני תוהה אם ספר ההמשך יפתור לי כמה תהיות לגבי הספר או להפך, יסבך אותי יותר.”

“האודישן - סיפור המתחבר לעלילה היסטורית מרתקת ולרומן מרגש

בר ביתי הצעירה, רוקדת מחול מגיל - 3. בגיל - 12 היא קבלה החלטה מכוננת בחייה, להיות רקדנית מקצועית. מאז היא הולכת לכל אודישן אפשרי, למצטייני בת שבע, או הקיבוצית, לקבלת מלגה בקרן שרת, לרקדן מצטיין בצבא, ולמבחני הלהקות הבכירות בארץ. יש אודישנים שהיא עוברת ויש כאלה שהיא נכשלת. בתחילת דרכה הכישלונות כמעט והכריעו אותה. טוב תודה סיימנו, הודיעו לה, סליחה, היא הודיעה בהודעה משלה, אבל אני לא סיימתי, הכנתי קטע אישי כפי שהתבקשתי, ואני עומדת על כך שאציג אותו. הביטו הבוחנים בילדה החצופה בפליאה מעורבת בסלידה, אבל היה משהו בתשוקה שלה לריקוד שגרם להם להניח לה לעבור לחלקו השני של האודישן. גם אם בר נכשלת באודישן מסוים, היא יודעת שיהיה עוד אודישן נוסף שבו היא תנסה להצליח. אלה הם חייה, וחלומותיה, עבורם היא נאבקת.

עכשיו תארו לכם אודישן במקום ובזמן אחרים, אליו מגיעים טובי הנגנים היהודים בעולם, מי שיעבור את האודישן, ינצל, ומי שלא קרוב לוודאי שימות. לבטח תגידו, הסיפור הזה בדוי, ממש לא, הוא שייך לתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה, בה הנאצים השליכו את היהודים מהתזמורות, ומהתרבות הגרמנית. עוד רגע תפרוץ המלחמה, ומי שיישאר באירופה, קרוב לודאי שלא ישרוד. לכך יש להוסיף את המוות הרגשי של האמן שהורחק ממקצועו שהגדיר את מהות חייו, ואת שיוכו לאליטה שייצגה הישגים ואיכויות תרבותיות נדירות, כעת הגאוניות הזאת עומדת בפני כיליון.

הוברמן, כנר יהודי פנומן, שערך את האודישנים לנגנים היהודים, זיהה את הרגע שלפני ההשמדה, כסיכוי לייצר את תיבת הנח שלו, ובאמצעותה להציל את טובי הנגנים היהודים, ולבנות את אחת מהתזמורות הטובות בעולם, הפילהרמונית הישראלית, שנגינתה ייצגה את תחיית התרבות היהודית, כעוף החול הקם מהחורבן, דווקא בארץ ישראל, רגע לפני שאירופה תעלה בלהבות.

עכשיו תארו לכם את הפילהרמונית, כשעליה מנצח אחד מטובי המנצחים בעולם, טוסקניני, מנגנת לראשונה בפני אלפי ישראלים נרגשים, אחרים האזינו לנגינתה באמצעות הרדיו, כחזיון נדיר.

באמצעות רביעית רוזנדורף, רומן בדוי, נתן שחם מתאר את תופעת הנגנים היהודים יוצאי גרמניה, בארץ ישראל המנדטורית, שחלקם היו ממקמי הפילהרמונית הישראלית.

קורט רוזנדורף שנבחר על ידי הוברמן לכנר ראשי בתזמורת הפילהרמונית, הקים רביעייה קאמרית מקרב נגני התזמורת הפילהרמונית, כולם יוצאי גרמניה שברחו לארץ ישראל וניסו להמשיך לנגן.

שחם מתאר את אישיותו של כל אחד מארבעת נגני כלי הקשת, המייצגים בני אדם שונים, בעלי תפיסות עולם שונות ולעתים מנוגדות, היוצרים מערכות יחסים מורכבות. למרות השוני וההבדלים ביניהם, הם מצלחים להפיק צלילים מופלאים, על ידי יצירת הרמוניה ברביעייה, כבני אדם ומוזיקאים. סיפור הרביעייה הוא על עצב וטרגדיות אנושיות, ועל ניסיון אנושי ואופטימי להצמיח מתוך השבר, חוויה חיובית, המייצגת את ניצחון הרוח האנושית, כפי שהייתה הקמת התזמורת הפילהרמונית.

כעת אציג את רביעיית הנגנים והסופר שבחברתם. אהבתי אותם כאנשים, נשאבתי לתוך עולמם, לתשוקתם כמוזיקאים, למחשבות הכמוסות שלהם. רציתי להיות בחברתם ולהאזין לנגינתם.

קורט רוזנדורף - הייה כנר ראשון בתזמורת ברלין, סולק מהתזמורת בגלל יהדותו, אציל במראהו, רגיש, נשוי לזמרת אופרה נוצרייה, אב לילדה מוזיקאית מוכשרת. הגעתו לישראל ללא אשתו וביתו, היא תזכורת לטרגדיית יהודי גרמניה שהיו חלק מהתרבותית הגרמנית, אך נדחו על ידיה.

קונרד פרידמן - כנר שני בהרכב, הצעיר בחבורה, רגשן, בעל כיעור מלבב, אידיאליסט ופלספן מלאה, מתלבט ומתחבט בחייו, באהבתו האפלטונית לדורה החלוצה, ובשליחות שהוא אמור למלא כחלוץ המגשים את עצמו בעבודת כפיים, לעומת המשיכה שלו לעולם המוזיקה הרוחני.

ברנרד ליטובסקי - צ'לן מוכשר, חברותי, אך לעתים וולגרי ותככן, חסון וחובב ספורט, בעל איתור צבאי כחייל גרמני בעברו, האמין שהמלחמה היא מקום להתגלות רוח האדם. היה לאומני גרמני, שגרמניה הקיאה אותו מתוכה, הרפתקן חובב סיכונים, הנקלע לעולם האפל של המחתרות.

אווה שטאובנפלד - וויולנית מוכשרת, מהווה מוקד העלילה. אישה יפיפייה, הנותנת דרור למיניותה, ממעטת לדבר, קרה וצינית, חזקה וחכמה, בעלת דעות עצמאיות, בזה לגברים, רואה בהם חלשים המסבכים את העולם במלחמות מיותרות, אניגמאטית, בעלת עבר אפל, הרביעייה היא עולמה.

אגון לונטל - האינטלקטואל, סופר יהודי גרמני ידוע, נכלא בדכאו, בגלל עברו כקומוניסט ופובליציסט, אין לו שמץ של ספק למה שהנאצים מסוגלים לעשות. הוא לא מאמין בישראל כמולדת היהודים, וביכולתה של הציונות להוות פתרון לעם היהודי. אין לא מולדת, הוא זר החולף בישראל כבארץ זרה.

עולם המוזיקה לכאורה מייצג בועה תרבותית, אך שחם מצליח להפגיש אותו עם המציאות הארץ ישראלית של שנות השלושים, עם תל אביב העיר התוססת המהווה בועה בפני עצמה, ועם ההתיישבות העובדת, הנאבקת במאורעות הדמים. הרביעייה במסעותיה חובקי הארץ, מופיעה יום אחד בישוב חומה ומגדל, למרגלות הגלבוע. ברקע פחים מקרקשים, גנרטור גונח, ואחרי נגינת, היצירה העלמה והמוות, נשמע לפתע קולו של הפעמון המזעיק את החברים לעמוד מול סכנה. ברקע שדות הישוב העולים בלהבות, אותם הבעירו פורעים ערבים. קרב יריות החל בן המגנים לפורעים. כולם מנסים לכבות את האש, הנגנים מצטרפים לניסיונות הכיבוי. זהו אחד משיאו של הספר, המתאר מציאות, שבה חברי ההרכב המוזיקאלי הפכו חלק מההוויה הישראלית, קטע מרגש עד דמעות וכאב.

רביעית רוזנדורף - ספר מופלא - קלאסיקה ישראלית, חווית קריאה יוצאת דופן. בראבו לנתן שחם.”

“"מותר לומר, לשם הדגשה: כנר שני טוב הוא זה הרואה בתפקיד יעוד. הוא מנגן את חלקו, המשעמם לפעמים, כאילו עליו כל היצירה עומדת. הוא מנגן בענווה של פילוסוף, היודע כי אילולא שיכללו הצבּעים את המכחולים ואת שפופרות הצבע לא היו הציירים מסוגלים ליצור את יצירות המופת שלהם. אילו היה הליווי רק תיפוף של מקצב ו"מילוי" הרמוני היה אפשר לותר עליו כליל. עוד סגולה חשובה לכּנר, שמעניקה לענווה שלו אותו חן שחסר לעיתים קרובות לצדיקים: חוש הומור." (כינור ראשון, עמוד 42)

"לפעמים אני צופה באווה מבעד לשני עמודי תווים וליבי מתחמץ בקרבי: אחות קרובה רחוקה ומתנכרת! שנינו לבדינו חיים באינטנסיביות חריפה את התמורות המתרחשות במוסיקה של זמננו, ואין היא יודעת כלל כי רק אני מבין אותה. בודדה היא בהסתייגות מזרים, העוטפת אותה כשריון, ואין היא חשה כי במרחק שתי פסיעות ממנה נמצא אחיה, היודע לכנות בשם את הכאב המכרסם בה ואינו מבקש לעצמו דבר.
הייתי שמח אילו יכולתי לפגוש אותה ביחידות. אני מאמין שאילו שוחחנו פעם מלב-אל-לב היינו נעשים ידידים בנפש. אולם איני מעז לפנות בדברים אל אישה יפה כל כך, שעיניה הזגוגיות הן כמו שלטי אזהרה על גדר מחושמלת.
לפעמים נדמה כי המוסיקה המודרנית מקיפה אותה כמו חומה גבוהה. והמוסיקה המודרנית, שאני מוצא בה כה הרבה כאב וייאוש, היא שברי הזכוכית התקועים בראש החומה הזאת, כדי שאיש לא יוכל לטפס ולעבור.
אסור לי להתאהב בה. זו תהיה טיפשות - טיפשות? סכנת נפשות!" (כינור שני, עמוד 107)

"אחר כך השתעשענו עוד קצת. הוא נדהם מן הדברים שאני מוכנה לעשות. ודאי התלבט בינו לבינו אם אני נדיבה או מושחתת ואף חשב על הבחור שסיפר לליטובסקי על מעשינו, והדבר ציער אותו מאוד, שלא הוא לבדו נהנה מעינוגים פרועים כאלה. אבל מיד אחרי שהתרוממתי, התעקש לנשק אותי על פי, כנראה כמין מעשה סמלי שבא להצהיר שאין מעשיי הוולגריים מפחיתים את כבודו בעיניו והוא רוחש לי אהבה והוקרה כקודם, כבשעה שהיינו מאוחדים בקשר בורגני רגיל על פי כל הכללים, ראש מול ראש והזכר למעלה. אם היה בדעתי להשפיל את עצמי, כדי להבטיח שלא יתאהב בי חס וחלילה, אלא יקבל את המעשים הללו כרוחם, מתנת-חינם לידיד ולא שום דבר מעבר לזה, הנה אין חפצי מצליח בידי - אף על פי שאני מתנהגת כזונה, הוא אינו שוכח אף לרגע שאני גברת הראויה לכל הכבוד ואפילו לאהוב אותי מותר" (ויולה, עמוד 183)

"הפליא אותי לונטל, שיצא בשצף קצף נגד הג'אז. הוא, חסיד נלהב של כל חדש, היה צריך להבין שג'אז אינו תרבות מערבית שהתנוונה, אלא יסודות רעננים של תרבות אחרת. המרכסיזם יכול לבלבל אפילו אנשים חכמים. מה לג'אז ולהשתלטות של אמריקה על העולם? אילו היטבתי לאלתר, לא הייתי מתבייש לחזור לבית הקפה ההוא. אבל הראש שלי מלא מוסיקה אירופית וכל האלתורים שלי מסתובבים סביב הצורות המוסיקליות שהרביתי לשמוע. בשביל להיות נגן ג'אז טוב, עלי לשכוח מה שאני זוכר. אמנם, שפיגלמן חלק לי מחמאות, אבל גם לאלה הייתה תכלית אחת ויחידה: למשוך אותי לתוך הרשת שלו. איני כועס עליו. אני מפרפר שם בהנאה מרובה" (צ'לו, עמוד 214)


"החיסרון העיקרי בכתיבה על מוסיקה הוא שנזקקים לעיתים קרובות לתארי-השם ולתארי-הפועל. לכן אני מתקנא ביכולתה של המוסיקה לעבור ממצב-רוח למשנהו בלי שתצטרך לשכנע בצידוקה של האופטימיות שקפצה עליה פתאום. "הוכחותיה" הן "מתמטיות": הנה מה שהעלו הצירופים, ואילו המילים מסתבכות בכפל משמעות ונחנקות בקורים שטוו לעצמן. היום, להשתמש בטכניקה של המונטז' הרי זה להשתעבד לאופנה.
כל החיים הם מונטז'. מטרתה של האמנות להבהיר את הקשר בין דברים שאינם מתקשרים: חוויות, זמנים, מילים, תמונות, צלילים, חלומות. תפקיד הפסיפס ליצור רושם של התחברות החלקים ולא של התפוררות השלם.
מסקנה: עם כל הסלידה מן המאמץ הסיזיפי להעתיק את המציאות אל הנייר אין לי ברירה אלא לקשור את עצמי אל אנשים, עובדות, זמן והתחביר המילולי של החלום." (רביעית כלי קשת, עמוד 247)

לשני ת.נ.צ.ב.ה.”

“בסוף שנת 1936 הגיע לארץ קורט רוזנדורף, כנר מחונן מגרמניה, כאחד מחברי התזמורת (האורקסטרה...) שהקים הוברמן. נגנים שעברו את בחינות הכניסה (72 מ 500), זכו לא רק בסרטיפיקט, אלא גם באישור - שהובן רק מספר שנים אחר כך - להישאר בחיים ולהימלט מהתופת. רוזנדורף, בן לאליטה יהודית גרמנית - נשוי לזמרת גרמניה ואב לבת מחוננת במוסיקה - נוסע לפלסטינה ממגוון סיבות - גם כדי לפנות את השטח ולא להפריע ביהדותו להתפתחותה המוסיקלית של ביתו. אחד הדברים הראשונים שהוא עושה בארץ החדשה הוא הקמת רביעייה למוסיקה קאמרית, המופיעה במקומות שונים בארץ.
הספר כתוב כחמישה יומנים של חברי הרביעייה וסופר המבלה איתם בין השנים 1936 - 1939. גיבוריו הם גרמנים אמיתיים, שגורשו מגן העדן. הם חושבים ומדברים גרמנית, מתנשאים על יהודים ממזרח אירופה ועל האידיש ההמונית שבפיהם, לא מצליחים להבין את הפוליטיקה המסובכת של "הציונים" שהאידיאליזם שלהם נלעג, לא מתעניינים במדינה החמה וחסרת הקולטורה אליה נאנסו להגיע. כל מה שהם רואים הוא שממה תרבותית, נחשלות, שפה גרונית מאוסה – שום דבר שהם ירצו להזדהות איתו. ובאמצעות המוסיקה שלהם הם נמצאים לשעה קלה שוב בברלין התרבותית, מנגנים וחולמים בגרמנית.

אבא שלי הגיע לארץ שנים ספורות לפני רוזנדורף: הוא היה אז בן 9, הצעיר משלושת ילדי המשפחה. כמהגרים הם השתכנו באזור נידח (וזול) בקצה תל-אביב, ברחוב דיזנגוף שבאותה עת היו בו יותר מגרשים ריקים מבתים בנויים, והוא הציע גישה בלתי חסומה לים. לילד בן התשע הים היה פלא שלא נגמר. עד סוף ימיו לא היה דבר אהוב על אבא שלי יותר מנסיעה לאורך הטיילת ומבט אל הים. תל אביב של אותם ימים, שהיתה "טיוטה של עיר" כפי שהגדירה שחם, מצטיירת באופן מקוטע דרך הסיפור. היא מוכרת לי מהסיפורים שסיפרו לי בילדותי. בניינים קטנים שגינות בחזיתם, בניני באוהאוס ומעונות העובדים, ניסיון של החיים בה מרצון ומאונס לחיות יחד וליצור מציאות אותה חלמו. "הציונים" שלהט האידיאולוגיה הופך אותם למגוחכים, "הבורגנים" כמו סבי וסבתי שרק רוצים להתפרנס ולשרוד, הבריטים הנערצים והשנואים ("הם מתכחשים להצהרת בלפור!"), הסכנה והפחד מטרור בדרכים. אכן, אין חדש תחת השמש.

הביקורת המקסימה של עולם-נפלא-נורא כל כך סיקרנה אותי, שגרמה לי לקרוא אותו, למרות חוסר חיבתי לספרות עברית (תודה עולם, צדקת!) הספר טוב. השפה הקצת מיושנת מתאימה לתקופת הסיפור, התאורים אמינים וכך הפסיכולוגיה בדרך כלל נכונה. כלומר, הפסיכולוגיה של הדמויות הגבריות. את הדמות הנשית שחם אינו מבין - הוא אפילו קצת פוחד ממנה, והיא גרוטסקית ומעוותת. הספר מספר סיפור מוכר ומסקנתו – האדם הוא תבנית נוף מולדתו. לא פחות ולא יותר.”