1. סנוניות

אני יושב במרפסת, מדליק לעצמי סיגריה וגומע גמיעות קטנות מהקפה של סוף היום. כבר מאוחר. מלבד כמה רכבים שחולפים תחתי, כמעט שאין רעש מהרחוב. כלב מילל יללת יגון, אך לא נענה. מקלט טלוויזיה בדירה הסמוכה מוגבר לכמה רגעים ושוב מושתק. הד קצר של שיעול. שקט. אני מביט בצער על העציץ שלא שרד את הסנוניות. הן תלשו ממנו גבעולים לבניית קנים, והגבעולים שנותרו ניצבים ערומים, מזדקפים כעצמות כף יד גרומה. "מצטער," אני לוחש לו. שאיפה אחרונה, ובדל הסיגריה נמחץ לקרקעית המאפרה. אני קם להביא מעט מים. אולי עדיין אפשר להציל מהעציץ את מה שנותר.

לפני כשנתיים זו הייתה הפעם הראשונה שבה היינו שנינו יחד במרפסת הזו. הרעיון לעבור לגור יחד היה שלה, ואני, כבן זוגה בשנה האחרונה, הסכמתי בחיוב, למרות שחששתי מעט מבחינה כלכלית. הגענו לפבזנר 58 בדיוק בשעה שנקבעה. למרות שאף אחד לא הופיע, המתנו בסבלנות, נרגשים מהמחשבה על מגורים משותפים.

אני זוכר איך דפיקות הלב שלי היו מואצות מהרגיל, וזיעה החלה לטפטף במורד גבי, אבל באמת שלא היה לי אכפת. חמש עשרה דקות חלפו עד שהגיע צלצול מבעל הדירה. הוא התנצל ואמר: "המפתח אבד, ואין לי מושג איפה הרזרבה." כך מצאנו את עצמנו מטיילים לאורך אותו רחוב, מחפשים בשתיקה שלטים עם הכיתוב "להשכרה" בחלונות הבתים. ממש לקראת סיום הרחוב, כשכבר ראיתי איך החיוך שלה מתחלף בהבהוב קל של אכזבה, שלט דהוי ובו מספר דהוי אף יותר, שהתנוסס על מרפסת צבועה בלבן, הציל את המצב. טיפסנו לקומה הרביעית, מתנשפים ומצחקקים מאחורי גבו של בעל הדירה, שהסכים להגיע בהתראה קצרה במיוחד. הדלת שנפתחה גילתה לנו דירה עם תקרה גבוהה, חלונות פתוחים לרווחה ואור בוהק ששורף בעיניים, משתקף מקירות שרק סוידו. עמדנו במרכז החדר הראשי, מקשיבים ל"היסטוריה" של הדירה. הרגשתי איך כף ידה נלחצת בכף ידי חזק יותר ויותר מרגע לרגע. שבועיים לאחר מכן, כבר היינו באותו חדר, מוקפים בארגזים, מנסים להרכיב פינת אוכל מאיקאה — ללא הצלחה יתרה.

מים חמים זורמים במקלחת, שוטפים מעליי את שאריות היום. רק בניסיון הגישוש השני שלי אחר השמפו במדף, אני מבין שלא הדלקתי את האור בחדר הרחצה. סחרחורת קלה מעוצמת החום והאדים גורמת לי לקרר מעט את המים. אחרי פרק זמן שאיני יכול להגדיר, אני מדדה עירום לחדר השינה ונכנס, עדיין רטוב מעט, מתחת לשמיכה. חזרתי לישון בצד שלי. ריח הלבנדר שתמיד אפף את הצד שלה התנדף לגמרי כבר אחרי שבוע. עכשיו, המצעים סתם מריחים כמו כביסה משומשת עם ניחוח קלוש של אפטר שייב. קשה לי להירדם. למרות שבדיעבד אני יודע שהכתובת הייתה על הקיר, אני ממשיך להתייסר בזיכרון הרגע המדויק ההוא — כשצפיתי בה מהמרפסת, נכנסת לרכב ומתגלגלת החוצה מתוך חיי.

"הנה, זה ממש כאן," היא הצביעה לכיוון מבנה שעליו התנוסס שלט "המרכז להגנה עצמית". אני, שבדיוק יום קודם לכן, במשך שעתיים רצופות, הפגנתי שרירים מעט רפויים והדגמתי תרגילים שהמצאתי בניסיון נואש להניע אותה מהרישום לחוג, חייכתי חיוך מעושה. אחזתי במותניה, נישקתי את אפה המנומש, ואמרתי: "מה שתרצי, יקירה. תני לזה שבוע, ותראי שיכולת ללמוד את זה ממני — וטוב יותר, פי אלף." היא הרימה אליי את עיני הדבש שלה וצחקה: "נחיה ונראה."

השארתי אותה לשיעור הראשון וחזרתי הביתה להכין עבודה שהייתי צריך להגיש. זו הייתה השנה האחרונה שלי לתואר, ואם זה לא היה בשבילה — שום דבר אחר לא היה מצליח להזיז אותי מכיסא הלימודים. ככה אני, כשיש לי מטרה. באותו ערב מתחתי שריר ברגל כשניסיתי להימנע מנפילה על הרצפה בזמן שהיא הדגימה עליי תרגיל שנקרא "הגנה משולשת". באותו רגע הבנתי שדמות חברתי השברירית, זו שעד לפני שש שעות לא הייתה מסוגלת לצפות בסרטי אימה ופחדה מחושך, כנראה הלכה לעולמה. הוצפתי גאווה. את השם "ליהי" שמעתי באותו ערב בפעם הראשונה.

בוקר, הכול כרגיל. עולם כמנהגו נוהג, ואני לומד עם הימים שחולפים כי לעיתים, גם כששק האנרגיה שבו הצלחת לאגור נקודות אור במהלך חייך כבר ריק, כוח האינרציה מהווה תחליף — לא מושלם, אבל כזה שעושה את העבודה. בדיוק כמו טופו אצל צמחונים: מספק את המינימום ההכרחי לשרוד, אך לא באמת מזין. במשרד האדריכלים שבו אני עובד, הבוס מפגין כלפיי סבלנות בהתחשב בנסיבות — וזה, למרות שעברה כבר שנה. אני מודה לו על כך בכל הזדמנות, אבל בליבי אני מתחיל להכין את הקרקע לסיום העסקתי. אני שוקל להתנדב באפריקה לשנה או יותר, ואולי לנסות את מזלי בצילומי שטח באיסלנד. הנופים שם מרהיבים ופוטוגניים במיוחד. לפני שבוע התחלתי חוג צילום. בינתיים, למרות חדות הזום וכמות הפיקסלים המרשימה, התמונות שלי משקפות את הלך הרוח — כולן יוצאות בגוונים של אפור.

"אני וליהי הולכות לסרט בעוד שעה" היא צייצה ערב אחד, תוך שהיא מפזזת מחדר אחד למשנהו מחפשת דבר מה. "ליהי זו המדריכה מההגנה העצמית?" שאלתי, יודע את התשובה. "כן," היא נעמדה בפתח הסלון. "היא ממש מעניינת! מעבר לחוג ההגנה העצמית, היא עושה בערך מאה דברים נוספים. יש לה זמן פנוי כי היא כבר אחרי תואר שני, והיא רק בגילי. אני רוצה שתכיר אותה," קבעה, ופנתה חזרה לכיוון חדר העבודה. "בכיף," פרגנתי בקול רם. "תזמיני אותה לסופ"ש ואני אכין...", צעקה קטעה אותי. זינקתי מהספה כאילו כל חיי תלויים במהירות התגובה שלי, ורצתי לחדר העבודה. "יש רעש חזק מהתריס," היא מלמלה, חוזרת להיות הנערה השברירית שלי. "כאילו מגרדים משהו מבפנים. שמעתי גם כמה חבטות." עיני הדבש שלה הצטמצמו בבהלה.

הדירה הייתה ישנה, והתריסים גם כן. אלו היו תריסים מהסוג שבו מגלגלים רצועה לתוך חלל עץ בחדר עצמו. התריסים בחדר הזה היו שבורים ועקומים, מוגפים למחצה. מעולם לא טרחנו לעלות או להוריד אותם לגמרי, וחיינו בשלום עם כך. טיפסתי על כיסא, ובזהירות התחלתי לשחרר את הברגים מדפנת העץ החיצונית. כשהזזתי אותה מעט, זרדים קטנים צנחו לרצפה. שמענו צווחת מחאה קטנה, טיפוף קל, ושקט. "נראה לי שיש שם איזו חיה," אמרתי, משחרר את הבורג האחרון.

דפנת העץ ירדה, וחשפה קן ציפורים קטן דבוק לדפנות הפנימיות, ובו שלוש ביצים בוהקות. לצידן הצטנפה ציפור קטנה, ובהחלט לא מרוצה. התבוננתי בה, מאמת נתונים בראשי אל מול זיכרונות משידורים בערוץ נשיונאל ג'יאוגרפיק. "סנוניות," קבעתי, והתחלתי להחזיר את לוח העץ למקומו. "יווווווווו, איזה יופי! יש לנו סנוניות מקננות בבית!" היא צייצה, קופצת בחדר כמו ילדה שקיבלה מתנה.

הזמן ממאן לנוע. בתקופה הנוכחית יש רגיעה בעבודה. אני יושב על הכיסא במשרד, הסנטר נתמך ביד שמאל, ויד ימין תולשת דפים מבלוק מזדמן, מקמטת אותם לצורת עיגול ומנסה לקלוע לפח הפעור בקצה החדר. תשעה מתוך עשרה ניסיונות מתגלגלים סביבו ונכשלים. בשעה אחת בצהריים אני מוודא שהארנק נמצא בכיס האחורי של המכנסיים, יורד שש קומות, חוצה את הכביש ונעמד בתור ל"סנדוויץ' של ברכה". מנת הדגל היא באגט שנאפה במקום, ממולא ברוטב שום ובשר רוסטביף מוקפץ. "לקחת," אני ממלמל בקצרה, חוצה את הכביש חזרה ועולה שוב שש קומות. אני לא מסיים את הסנדוויץ' ומחליט לנסות לקלוע את מה שנותר ממנו לפח. הפעם, הוא עף בצורה מושלמת ונעלם פנימה. אני מחייך וקם לעשן.

"בוא מהר, הם בקעו, ממש שומעים אותם!" היא תפסה את ידי ומשכה אותי לכיוון חדר העבודה. בדיוק נכנסתי הביתה אחרי יום עבודה, והופתעתי מפרץ האנרגיה שגוזלי סנוניות הצליחו לעורר בה. באותה תקופה היינו נפגשים רק מאוחר בערב, בשעה ששנינו כבר היינו תשושים אחרי ימים עמוסים לעייפה. היא בדיוק התחילה, בעידודה של ליהי, לימודי תואר שני, ואני נכנסתי לעבודה אינטנסיבית לאחר פרישת אחד השותפים הבכירים, מה שהפך אותי ל"דבר הבא" במשרד. הרבה היה מונח על הכף, ואת מעט הזמן הפנוי שהיה לנו השקעתי בשרטוטים, והיא בחוג ההגנה העצמית, בלימודים ובבילויים מזדמנים עם ליהי, שדווקא חיבבתי בזמנו. הבנתי את הצורך שלה בחברה קרובה. ליהי הייתה חריפה ואינטליגנטית, עם מבט חודר וגוף אתלטי — שעמידתה היציבה הסתיימה בזנב סוס שחור. בחורה מרשימה.

"אתה שומע אותם?" היא התיישבה לצידי על מיטת היחיד בחדר העבודה, והריח המוכר שלה אפף אותי. "ששששש," לחשתי לה, מצמיד אותה אליי בחיבוק, מקשיב לפעימות ליבה, והיא לציוצים החלושים. "את יודעת שסנוניות הן מונוגמיות? הן חוזרות כל שנה לאותו מקום ושם מטילות ביצים פעם אחר פעם," לחשתי.
היא התרחקה ממני מעט. "לא ידעתי," לחשה. ניסיתי להחזיר אותה לחיבוק, אבל היא התרוממה ותרצה, תוך כדי יציאה מהחדר, שהיא עייפה, שמחר יש לה מצגת להציג, ושהיא חייבת שנת יופי כדי להיראות במיטבה. "את תמיד במיטבך," סיננתי אחריה בשקט. היא לא שמעה.

רציתי שיקרה אחרת. הרגשתי שאני מאבד אחיזה. השיחות שהיו הבסיס לקשר בינינו כבר לא התקיימו, המגע הפיזי וההווי הזוגי שלנו — כולם כאילו התגנבו חרישית החוצה מהמרפסת, ומשם פרחו ברוח. האסימון נפל לי רק באותו היום. למחרת הזמנתי לנו כרטיסים לסרט. שכנעתי את עצמי שזו תקופה חולפת, ושמעט "זמן איכות" יחד יוכל להחזיר את העטרה ליושנה. קבענו להיפגש אחרי החוג להגנה עצמית. יצאתי מוקדם מהעבודה, ובקניון קניתי לה חלוק רחצה עם הכיתוב: "לסנונית שלי, עוטף אותך באהבה."

כחצי שעה לפני תחילת הסרט, היא הודיעה שליהי נקעה את הקרסול בתרגיל הדמיה, והיא נמצאת איתה במיון עד קבלת טיפול. חזרתי הביתה. לא שמעתי אותה נכנסת לדירה באותו הלילה, וגם לא יוצאת ממנה בבוקר שלמחרת. קמתי מאוחר מהרגיל, והעדות היחידה לכך שהייתה בדירה היה פתק שהשאירה על השידה בחדר השינה, ובו נכתב: "תודה."

קמתי בתנופה מהמיטה, ממהר לכיוון חדר הרחצה, אך נעצרתי ליד חדר העבודה כיוון שבזווית העין הבחנתי בדבר-מה שחור על הרצפה. כשהתקרבתי, ראיתי שזו סנונית בוגרת. היא שכבה שם, עיניה עצומות. הרמתי אותה, היא עדיין הייתה חמה. הרגשתי שהלב מחליק לי מבית החזה ישירות לכפות הרגליים, והתחלתי לבכות. למחרת היא עזבה את הבית. מלמלה שהיא מצטערת, שזה לא אני אלא היא, שהיא הבינה שהיא חיה בהכחשה, ושליהי עזרה לה להבין. קטעתי אותה וביקשתי שתלך.

יום נוסף הסתיים. אני יושב במרפסת, מדליק לעצמי סיגריה וגומע גמיעות קטנות מהקפה של סוף היום. כבר מאוחר. לפני כשעתיים הגיעו זוג נחמד להתרשם מהדירה. הם מעוניינים. היום בצהריים, מעט אחרי שקלעתי את שאריות הסנדוויץ' לפח האשפה, ניגשתי לבוס. עשיתי את זה מכובד. ירדתי שש קומות, חציתי את הכביש ונכנסתי לרכב. נסעתי לאיסת"א. הכרטיסים לאיסלנד יגיעו תוך 24 שעות.

אני נכנס לחדר העבודה לצלם העתק לדרכון, אבל נעצר. ציוצים חרישיים נשמעים מכיוון התריס. בעקבותיהם, נקודת אור קטנה מחלחלת לתוך שקית האנרגיה שלי, שהייתה ריקה כבר זמן רב. אני מניח את הדרכון וניגש למחשב. מוצא את השיר של דני רובס ומתחיל לשיר יחד איתו את מילות השיר: "משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו."
 

נכתב לפני 12 שנים ו-4 חודשים