ביקורת ספרותית על רביעית רוזנדורף - ספריה לעם #334 מאת נתן שחם
ספר טוב

---

בסוף שנת 1936 הגיע לארץ קורט רוזנדורף, כנר מחונן מגרמניה, כאחד מחברי התזמורת (האורקסטרה...) שהקים הוברמן. נגנים שעברו את בחינות הכניסה (72 מ 500), זכו לא רק בסרטיפיקט, אלא גם באישור - שהובן רק מספר שנים אחר כך - להישאר בחיים ולהימלט מהתופת. רוזנדורף, בן לאליטה יהודית גרמנית - נשוי לזמרת גרמניה ואב לבת מחוננת במוסיקה - נוסע לפלסטינה ממגוון סיבות - גם כדי לפנות את השטח ולא להפריע ביהדותו להתפתחותה המוסיקלית של ביתו. אחד הדברים הראשונים שהוא עושה בארץ החדשה הוא הקמת רביעייה למוסיקה קאמרית, המופיעה במקומות שונים בארץ.
הספר כתוב כחמישה יומנים של חברי הרביעייה וסופר המבלה איתם בין השנים 1936 - 1939. גיבוריו הם גרמנים אמיתיים, שגורשו מגן העדן. הם חושבים ומדברים גרמנית, מתנשאים על יהודים ממזרח אירופה ועל האידיש ההמונית שבפיהם, לא מצליחים להבין את הפוליטיקה המסובכת של "הציונים" שהאידיאליזם שלהם נלעג, לא מתעניינים במדינה החמה וחסרת הקולטורה אליה נאנסו להגיע. כל מה שהם רואים הוא שממה תרבותית, נחשלות, שפה גרונית מאוסה – שום דבר שהם ירצו להזדהות איתו. ובאמצעות המוסיקה שלהם הם נמצאים לשעה קלה שוב בברלין התרבותית, מנגנים וחולמים בגרמנית.

אבא שלי הגיע לארץ שנים ספורות לפני רוזנדורף: הוא היה אז בן 9, הצעיר משלושת ילדי המשפחה. כמהגרים הם השתכנו באזור נידח (וזול) בקצה תל-אביב, ברחוב דיזנגוף שבאותה עת היו בו יותר מגרשים ריקים מבתים בנויים, והוא הציע גישה בלתי חסומה לים. לילד בן התשע הים היה פלא שלא נגמר. עד סוף ימיו לא היה דבר אהוב על אבא שלי יותר מנסיעה לאורך הטיילת ומבט אל הים. תל אביב של אותם ימים, שהיתה "טיוטה של עיר" כפי שהגדירה שחם, מצטיירת באופן מקוטע דרך הסיפור. היא מוכרת לי מהסיפורים שסיפרו לי בילדותי. בניינים קטנים שגינות בחזיתם, בניני באוהאוס ומעונות העובדים, ניסיון של החיים בה מרצון ומאונס לחיות יחד וליצור מציאות אותה חלמו. "הציונים" שלהט האידיאולוגיה הופך אותם למגוחכים, "הבורגנים" כמו סבי וסבתי שרק רוצים להתפרנס ולשרוד, הבריטים הנערצים והשנואים ("הם מתכחשים להצהרת בלפור!"), הסכנה והפחד מטרור בדרכים. אכן, אין חדש תחת השמש.

הביקורת המקסימה של עולם-נפלא-נורא כל כך סיקרנה אותי, שגרמה לי לקרוא אותו, למרות חוסר חיבתי לספרות עברית (תודה עולם, צדקת!) הספר טוב. השפה הקצת מיושנת מתאימה לתקופת הסיפור, התאורים אמינים וכך הפסיכולוגיה בדרך כלל נכונה. כלומר, הפסיכולוגיה של הדמויות הגבריות. את הדמות הנשית שחם אינו מבין - הוא אפילו קצת פוחד ממנה, והיא גרוטסקית ומעוותת. הספר מספר סיפור מוכר ומסקנתו – האדם הוא תבנית נוף מולדתו. לא פחות ולא יותר.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על רביעית רוזנדורף - ספריה לעם #334