ביקורת ספרותית על וזרח השמש - מהדרות 2006 - פרוזה # מאת ארנסט המינגוויי
ספר טוב

---

ובכן, מדובר בספר פולחן. "כולכם דור אבוד" - מילותיה האל – מותיות של גרטרוד סטיין נאמרים ברומן על ידי ברט ליידי אשלי - הפאם פאטאל של העלילה.

המינגווי מתאר כאן את חיי הבוהמה של כל מיני גולים(מרצונם) בפריז שלאחר מלחמת העולם הראשונה. נראה שסיטואציות רבות נלקחו מחייו האמתיים של המינגווי והבראנז'ה שלו, כמו למשל הנסיעה לפסטיבל סן פרמין בפמפלונה שבספרד. מלחמות הפרים, הבגדים הססגוניים של המטדורים, ההמונים החוגגים ברחובות, מוסיקה וריקודים סביב השעון, התרוממות הרוח הכללית (האם כל זה מסמל בספר את גישת "אכול ושתה כי מחר נמות"?) – האמת עשה גם לי חשק לבקר שם, בפיאסטה הזאת שנמשכת שבוע שלם.

הגיבור של הספר הוא ג'ק בארנס, אמריקאי, שכמו המינגווי עצמו, התנדב להילחם בצבא האיטלקי במלחמה הגדולה. הוא נפצע באיברי המין – "הקרבת יותר מחיים" אמר לו בעת אשפוזו קצין איטלקי. הוא עובד כעיתונאי ופשוט מדווח – כי אינו מסוגל לכתוב משהו יותר מזה, ספרים למשל. כי אולי הכתיבה תציף אל פני השטח גם את הפצע הנפשי שלו, שלא טופל ועשוי להביא אותו לקריסה. אז פשוט "לא מדברים על זה".

כמובן שבמצבו הוא לא יכול לממש את אהבתו לברט (ואולי זה אפילו עדיף בשבילו בהתחשב באיך שאלה שכן ממשים גומרים בסוף) או לכל אישה אחרת. מן הסתם התסכול כאן מובטח והוא תוקף אותו בעיקר בלילות.

תחילת הספר מתרחשת ברחובות פריז של שנות ה -20. אגב זה מדהים. פשוט מעניין לעשות טיול שם ממש בעקבות המינגווי.
מה שעוד מעניין זה שהרומן מתחיל דוקא מתיאור חייו של רוברט כהן – סופר יהודי אמריקאי. כהן, בנוסף לתיאורו בספר כאדם בלתי נעים, מקבל שפע של יחס מבזה על עצם היותו יהודי. קראתי פעם שבשנות ה -20 של המאה הקודמת לבוז במידה "סבירה" ליהודים היה בגדר "modish" - טרנדי בחברה הגבוהה. אולם לאחר שמכירים את שאר הדמויות, כהן דווקא מצטייר לא ככזה גרוע בסוף.

ליידי ברט אשלי מייצגת את החופש המיני של שנות ה-20 העליזות . כל הדמויות הגבריות של הרומן מאוהבות בה. היא מנצלת את יופייה, יכולתה לתמרן את הגברים, את אישיותה ומיניותה לסיפוק דחפים רגעיים. ליידי אשלי היא מונומנט לאגואיזם קיצוני, אי יציבות נפשית, אבדן ערכים והרס עצמי מתמשך. דמותה אגב מבוססת על אישיותה של ליידי דאף טוויזדֶן – גם היא בת אצולה אנגלית הוללת.

בכלל, כל הדמויות בספר עסוקות בהרס עצמי. שתייה בלתי נגמרת, היעדר תחושת אחריות, בטלה, דקדנס ודיבורי סרק תופסים את רוב היום של רובן. תחילה לא הבנתי מדוע הדיאלוגים כל כך סתמיים לכאורה, עד אשר התחוור לי כי הם מייצגים את היעדר המשמעות של הדור האבוד.

המינגווי יודע לכתוב. תיאורי ימי הפיאסטה נהדרים. תחושת העצמה, האנרגיה של הפרים ושל בני האדם שעבורם הקורידה היא הכל באים כקונטרסט נוקב לניוון הכללי של חיי בארנס וחבריו.

הרומן הזה ללא ספק אמיץ ופרובוקטיבי, בטח ביחס לזמנו. אולם לא יכולתי שלא לחשוב שהחיים האלה, הריקים מתוכן הם לגמרי הבחירה של רוב הדמויות. הרי בזמן שאותם נציגי הדור האבוד עוברים מפאב אחד למשנהו, ממסעדה אחת לשנייה, יש ברקע אנשים שחיים את חייהם ומוצאים בהם משמעות כל יום. החל מאותם עובדים עצמם שמשרתים את אנשי הבוהמה האבודים לכאורה האלה. פועלים, עובדי מלון, אפילו אנשים שמקימים את הפסטיבל עצמו ומגדלים את הפרים. האם עצם הבטלה וההתעסקות הבלתי פוסקת בעצמם הם הם המביאים את הדמויות לתסכול וייאוש? אישית, כנראה הייתי משתגע ומתנוון אילו הייתי חי ככה לאורך זמן. לבארנס עצמו יש סוג של סיבה מוצדקת – אפשר להבינו כמובן – אבל מה עם כל השאר?

אז בסופו של דבר מדובר ברומן פורץ דרך, פותח פצעים שטרם הגלידו וכנראה שלא יתרפאו לעולם, גורם לחשוב, לתהות ולהרגיש. כשרונו של המינגווי בהחלט ניכר שם. זהו גם ספר שנותן תחושה ארכאית מאוד ומודרנית ורלוונטית בו זמנית. עם זאת, מצאתי שזהו יותר תיאור ריאליסטי של המיליה בו המינגווי הסתובב ולא של החברה בכללותה.

ובכל זאת, כל זה הביא אותי לידי הרהור: כמה מצעירי ארצנו יהיו חלק מהדור האבוד של ימינו?...

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על וזרח השמש - מהדרות 2006 - פרוזה #