ביקורת ספרותית על הרג קומנדטורה מאת הרוקי מורקמי
ספר בסדר

---

אילו מורקמי היה מצמצם את זה לנובלה או אפילו רומן קצר, הייתי יוצא בדברי שבח על הספר וכנראה מעניק לו 5 כוכבים.
אלא שמדובר בספר שאורכו כמעט 600 עמודים והעלילה לא עשירה וחזקה מספיק להחזיק משהו כזה.

גיבור הספר שהוא גם המספר, הינו צייר באמצע שנות השלושים שלו. הוא שרוי במשבר יצירתי. אהבתו האמתית היא ציור אבסטרקטי, אך מכיוון שלא הצליח להתפרנס מסגנון זה, בשנים האחרונות התמקד בציור דיוקנאות בהזמנה. אף שלא הייתה לו חיבה לתחום זה, הוא הצליח בו מאוד, מכיוון שהיה בעל כשרון נדיר ללכוד על הבד את תמצית אישיותו של האדם אותו צייר. הוא חש שהגיע למבוי סתום וגומר אומר לחדול לצייר דיוקנאות לתמיד.
במקביל הוא מתמודד עם משבר בזוגיות. אשתו בשש השנים האחרונות – יוזו, מודיעה לו שיש לה מישהו אחר והיא אינה יכולה לחיות איתו יותר. גיבורנו(שאת שמו אנו לא יודעים) לא כועס עליה ולא נלחם, אלא מקבל את הדין בהכנעה. הוא עוזב את ביתם המשותף ויוצא למסע ברחבי יפן בפז'ו 205 הישנה שלו. החלק הזה הזכיר לי מאוד את אוסטר. בשלב מסוים חבר מימי הלימודים מאפשר לו להתגורר בבית אביו תמורת תשלום סמלי.

אביו של החבר, הוא צייר מפורסם ביפן, שכעת שרוי בדמנציה מתקדמת במוסד סיעודי. הוא שומר על כמה סודות בחייו מימי צעירותו כסטודנט בווינה של שנות השלטון הנאצי. סודות שלא נותנות ל מנוח אפילו כעת. גיבור הספר עתיד לגלות את חלקם בהשראת ציור מסתורי, מוצרט ותופעות על טבעיות כאלה ואחרות.

בינתיים נכנסים לתמונה אדם עשיר, המציע לו סכום אסטרונומי עבור הסכמתו בכל זאת לצייר את דיוקנו ובהמשך ילדה בת 13 שלמורקמי יש פטיש לפטמות שלה...

דרך האינטראקציה עם הדמויות השונות(מן העולם הזה ומן העולם המקביל), מגלה הגיבור את עצמו מחדש ועובר שינויים. ברקע גם ההתמודדות שלו עם הגירושין מיוזו שאהבתו אליה לא מרפה ממנו.

אם נמשיל את הספר לציור, אז ההרגשה הייתה שמורקמי לא ידע בדיוק מה הוא הולך לצייר. אז הוא מרח ומרח כל מיני צבעים על הבד בתקווה שבסוף ייצא מזה משהו .
כאמור הספר רווי בתופעות שבין המציאות לדמיון, בין הארצי לעל טבעי. אני יודע שבמציאות, תיאורטית הכל יכול לקרות, אך יש דברים שהיתכנותם בכל זאת שואפת לאפס. וגם כאלה יש לא מעט בעלילה. למשל שנערה מתבגרת ביישנית דנה בטלפון בגודל השדיים שלה עם גבר זר בן ארבעים שלא ראתה כמה שנים(ולא, הוא לא רופא ולא הפסיכולוג שלה). זה יותר נשמע כפנטזיה של סופר זקן וחרמן.
מורקמי שוזר בעלילה כמה אירועים היסטוריים משמעותיים. קיוויתי להעשיר את הידע שלי אודות ההיסטוריה של יפן כמתבקש. אך הוא מתייחס אליהם באופן שטחי, ללא תחקיר של ממש וחבל.

לסיכום, מה שאהבתי: כתיבה מדיטטיבית ומושכת; רעיונות מרתקים ולא שגרתיים; דמויות שנקשרתי אליהן (אם כי זו לא חוכמה אם חופרים לך עליהן במשך מאות עמודים).

פחות התחברתי: תיאורים מיותרים שגם חוזרים על עצמם.;מריחת העלילה בצורה מוגזמת, מה שבסוף פוגע בחוויית הקריאה; היעדר מחקר מעמיק;סיכויי היתכנות אפסיים של חלק מהאירועים (הטבעיים).

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על הרג קומנדטורה