ביקורת ספרותית על הרג קומנדטורה מאת הרוקי מורקמי
ספר מעולה

---

בית בודד על קצה של הר ויער פרוש טומן קולות ציקדות, עורבים, ינשופים. אך לילה אחד היה משהו אחר שהעיר אותו, הוא שמע פעמון מצלצל ממרחק. וכמו חולה ירח לקח פנס והלך אחרי הקול לאתר מאיפה הוא נובע ומי מצלצל. לרגע עמד הוא באמצע היער הדומם מטה את אוזנו. ושם בתוך האדמה מישהו בהחלט צלצל. מפה הכל החל להסתבך ...
כן כן וגם בסיפור החדש של מורקמי יש בור טחוב וחשוך, ואולי היה שם רק מנזר בודהיסטי שנזירים פורשים מחייהם ומקבלים הארה אחרי שהגוף מתכלה או שמה מומיות חנוטות... וכל כיווני המחשבה פתוחים מבחינה רעיונית וכך הסיפור זרם לו עד סופו.

מורקמי הוא צרכן תרבות והיסטוריה, איש העולם הגדול, מבין באוכל, נשים, בוויסקי, במוזיקה קלאסית, בציירים ובסופרים גדולים. ואותם הוא שוזר בעלילה שלו כמו פרחים בגן. בספרו החדש העלילה הולכת בד בבד עם שני עולמות תרבותיים חשובים. אחד זה עולם שלפחות לי הוא לגמרי לא מוכר. עולם המוזיקה הקלאסית. אופרות, קונצרטים ומלחינים ידועים ששמם הולך לפניהם והם משתרגים ללא הרף בעלילה על פטיפון או בדיסקים כמו שטראוס ומוצרט וברכט. והעולם השני הוא אמנות הציור, כולל דיוקנאות וגם ציור יפני מסורתי. הרבה רישומים בפחם או טכניקות ציור. וזו המסגרת של הסיפור כולו. הוא הגרעין שמסביבו יש עולם רב ממדים בלתי נתפס בחשיבה נורמטיבית לכן צריך הרבה דמיון.

הספר כולו מתבסס על אופרה בשם דון ג'ובני של מוצרט. משמעות השם קומנדטורה באיטלקית הוא "מפקד משמר האבירים" והוא נרצח בידי דון ג'ובני. כשבדקתי במה העניין ראיתי עולם שלם של אהבה, פיתוי, רצח, משחק מקדים... נחשפתי פה לעולם שלם של אופרה נפלאה.
"הרוצח
הכה בו אפיים ארצה! הדם הזה..
הפצע הזה...פניו
ריקים מחיוורון המוות
הוא חדל לנשום...איבריו קרים.
אוי אבי, אבי היקר, אבי היקר מכל!
אני מתעלפת ...אני מתה!"
(למי שרוצה יש פה קישור)
https://www.youtube.com/watch?v=RzQMtnjiceY.

צייר מפורסם בשם אמאדה צייר סצנה מתוך האופרה של הרצח. הציור היה כל כך חיי וכל כך אמיתי שהיה צורך להחביא אותו. (כי לא את כל הסודות חייבים לגלות לעולם). לכן הצייר עטף את הציור ואת סודו היטב והעלה אותו לעליית הגג בביתו המבודד שעל ההר וטוב שעשה כן כי לאחר מכן חלה באלצהיימר ומוחו נסגר לעולם אחר לגמרי. סודו נשמר עד ש...צייר אחר שהוא הגיבור שלנו פתח את העטיפה מתוך סקרנות ועולם נסתר מהציור השתחל לעולם המציאות.

ואז החל מסע שלם כשהמציאות התערבבה עם בדיון והציורים והמציאות התחברו למקשה אחת עד שקשה היה לא לחבר ביניהם בטבעיות .
ובזמן שאני מעבירה דפים מצד לצד והדקות הופכות לשעות קלטתי שבכל ספר של מורקמי אני משתוממת מהצורה בה הוא "קונה" אותי שוב ושוב. הרי אין מתח שמוריד אותי אפיים ארצה או סקרנות שמתרוצצת בין השורות וכופה עלי תדהמה, שיתוק, או גלגול עיניים. ההפך, הדרמות תמיד שקטות ואפילו סטטיות וחוזרות על עצמן בתוך העלילה כמו במעגלים. לפעמים זה מזכיר לי אגם שאני זורקת לתוכו אבן קטנטנה ומיד סביבו אדוות מקיפות אותו במעגלים מעגלים כמו ריקוד עדין. זה מה שהוא עושה הוא רוקד עם הקורא. הטכניקות שהוא מהפנט בהן כאילו נונשלנטוית ואגביות ולפעמים נדמה שהן מפוזרות אך יש מוח חריף מאוד מאחורי כל אות וכל מילה. הכל מכוון לרתום את הקורא בחידתיות ועד סוף הספר הוא לא משאיר אף אבן הפוכה מן המסד ועד הטפחות סוגר לנו מעגלים של 575 דפים.
אז על ההר נמצאים שלשה בתים רחוקים אחד מהשני ובין כולם יש קשר סמוי שלאט לאט מתגלה. והעולם שנגלה לנו מתהפך כמעט כל פרק עם דמויות חדשות שנוספות ומוסיפות טעם ועניין לעלילה הנפלאה שמורקמי רקם פה. והכל מתערבב עם וויסקי בכוס, קוביית קרח, מוצרט, בד קנבס והרבה צבעים יפים שמרכיבים סיפור נפלא. (ברור שאני משוחדת).
ואולי מה שאני לומדת מספריו בכל פעם, שהסערות העיקריות שלנו בחיים מתרחשות בפנים, בתוכנו ולא באוקיאנוס. יש בספר הרבה מהאיפוק היפני המפורסם גם אם הגיבור חווה טלטלות כמו אהבות סוערות, גירושין או פוגש ינשוף רדום בעליית הגג או גמד מוזר, בעלילה זה נשמע רך ועדין בדיוק כמו שעלה מתנתק מגבעול בסתיו ונושר באיטיות על האדמה. גם הרעידות אם קיימות מתכנסות לנקודה אחת מאופקת שזה מדהים. נדמה ששום דבר בעולם לא מטלטל את המצפן היפני הפנימי.

אני לא אוהבת שמספרים לי בפרוטרוט על מה הספר לכן לא מספרת יותר מדי כמו קודמי ויש כל כך הרבה לומר ולספר . (אתכם הסליחה)
כיף של ספר:)

(תודה לאלעד על ההסברים והפנס שהוא משאיל לי לפעמים בנוגע לאופרות. לי כמובן יש מושג ירוק במוזיקה קלאסית על גווניה. אך זה היה מרתק לצפות בכמה חלקים מהאופרה הזו.)

» ביקורות נוספות של חני
» ביקורות נוספות על הרג קומנדטורה