ביקורת ספרותית על המעידה מאת הרמן קוך
ספר בסדר

---

****




פעם הייתה לי חברה שלא בטחתי בה לגמרי. אני זוכר איך באיזה ערב היא נסעה לכתוב עבודה עם איזה עידו אחד, בחור שלמד איתה באוניברסיטה, ואני, בבית, טיפסתי על הקירות. לא ראיתי את הבחור הזה אף פעם, אבל ידעתי שיש לו אופנוע ולי (ולתחושתי, גם לה) - זה היה מספיק. בעיני רוחי יכולתי לראות אותם זורקים את העבודה - שהייתה רק תירוץ - הצידה, ועושים את זה על השטיח אצלו. או במטבח. או במרפסת, מול כולם. הדמיון, כידוע, הוא הגיהנום האמיתי. כשהיא חזרה הביתה באיחור לא יכולתי לסבול את ההכחשות המבטלות שלה לשאלות הכאילו-תמימות שלי. השתגעתי. ידעתי שהיא משקרת. ידעתי. לא משנה מה עשיתי, לא הצלחתי להוציא את השיט הזה מהראש. העידו הזה, גם כן, עם האופנוע שלו ומעיל העור השחור-אדום. והקעקועים. בחנתי אותה בהיחבא כל הזמן. כל עיפעוף שלה צעק "אשמה".

כמובן שהסיפור ההוא לא נגמר בחתונה.

***
ראש העיר של אמסטרדם יוצא עם אשתו (שהיא ילידת מדינה דרום-אירופאית כלשהיא ולפיכך, במובלע, בעלת דם חם, שור מועד) לאיזו מסיבת קוקטייל לרגל השנה החדשה, ובזווית העין מבחין בה משוחחת עם אחד מחברי מועצת העיר וצוחקת ברוחב-לב ממשהו שאמר. מאותו רגע שניטעת בראשו המחשבה שהם מנהלים רומן, זו מכה בו שורשים ופורשת קנוקנות לכל עבר, עד שאי-אפשר יותר לעקור אותה משם. כל מחווה, כל חיוך, כל מילה נבחנת בשבע עיניים וזוכה לאינספור פרשנויות, ומחול השדים - שקיים אך ורק בתודעתו של ראש העיר - הופך להיות הרסני יותר ויותר.

הרציונל העומד בבסיס כל ספריו של הרמן קוך דומה, וגם השיטה. תמיד קיים המתח בין מה שנמצא וגלוי כלפי חוץ - המהוגן, המעונב, השפוי, ההולנדי-המערבי-הבלונדיני-האמיד, לבין הזוהמה שקיימת מתחת לאפידרמיס הזה, שמתבטאת למשל בגזענות סמוייה, או במחשבות בוטות שנמצאות הרחק מחוץ לטווח הלגיטימי, על סף הטאבו.

ראיתי בכמה מקומות ניסיון למצוא נקודות דמיון בין הרמן קוך לסופר אירופאי אחר, מישל וולבק. נדמה לי שלמרות החפיפה הלא-זניחה הקיימת בין נושאי הכתיבה שלהם, והתחושה הברורה ששניהם מיזנתרופים, קוך בעיניי הרבה פחות "אינטלקטואלי" מוולבק והרבה יותר עוקצני ממנו. האמירות שלו פחות רחבות ופוליטיות, והן ישירות ומובנות יותר מאחר שהן נפרשות מהפרטי אל הכללי ולא להיפך כמו אצל וולבק. בעוד שוולבק יהדהד במרומז את רפיון הידיים של המערב, למשל, אל מול העריצות של האיסלם, קוך יבקר - לעתים קרובות בחיוך לעגני - במילים מפורשות, פוגעניות אפילו, ומאוד לא תקינות פוליטית את האדם הלבן, והפאשיזם הדורסני ויפה הנפש (כלפי חוץ, לפחות) של ארגוני הסביבה. אם אצל וולבק הכול קשור לסקס ולכוח, אצל קוך הכול סובב סביב כסף (וכוח :-))

"מספיק מבט אחד בפניו של טבעוני. זה לא רק היעדר הצבע, בעור שנראה כמו קרטון ממוחזר - זו החדגוניות שאיננה סובלת סתירה. הם מסרבים אפילו לנעול נעליים מן החי, אך אינם חשים בושה לחשוף את רגליהם החיוורות, ובהונות הרגליים הלבנות מדי, בסנדלים אקולוגיים העשויים סיבים סינתטיים לא ברורים. האם אני היחיד שחושב על משהו אחר לגמרי לשמע השם "בירקנשטוק"? על מקום אי שם בתוככי פולין שאף אחד לא יודע בדיוק היכן הוא נמצא, חולצת טריקו עם הדפס "אני ניצול בירקנשטוק". לשם זה הולך. למצלמות נסתרות שיראו ברשת איך השכן מהקומה השלישית מסתכל לכל עבר לפני שהוא מניח את האשפה הרגילה שלו בפח המיועד למיחזור הנייר."

כבר ציינו פה לפניי שזה לא מהספרים המוצלחים של הרמן קוך. זה כנראה נכון, אבל גם בספר הזה ניתן למצוא, ולא בקושי רב, לא מעט פנינים ספרותיות חדות, לפעמים גם פוצעות, על הקיום האנושי.

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על המעידה