ביקורת ספרותית על המעידה מאת הרמן קוך

---

יש סופרים שכשאני רואה שהוציאו ספר חדש עוברת בי התרגשות נעימה כזו של ציפייה. הרמן קוך עושה לקורא שלו הכל. מהמם אותו, מעצבן אותו, מקומם, גורם לו לזוז בחוסר נוחות על הכסא, הכל, בקיצור. אבל זו הפעם הראשונה שקוך הפגיש אותי עם תחושה שלא חוויתי באף אחד מספריו הקודמים אותם קראתי: אדישות. ועל כן מסכימה בפה מלא עם שם הספר: המעידה. הייתי מרחיקה לכת ונותנת לו שם אחר: הנפילה. מה קרה לילד הרע והבועט של עולם הספרות ההולנדי? הגיע לשלב בו החליט שמספיק עם הכתיבה הבוטה והגיע הזמן לכתיבה מרוככת, כזו שמעגלת את הפינות החדות? קוך,שנראה כי חס על גיבוריו,זה שבדרך כלל יודע למקסם את דמויות הגיבורים שלו ואין טוב ממנו בלהוציא את הג'יני מהם (טוב, גם מאיה ערד מצטיינת בזה),מגיש לנו עלילה פושרת בספר שלא ישאיר בי יותר מדי רושם, בטח ובטח לא את ההד שהותירו ספריו הקודמים.

ראש עיריית אמסטרדם חושד שאשתו בוגדת בו עם אחד מחברי מועצת העירייה. חושד ומתחיל לגלגל את הרעיון, לחפש סימנים, ללכת אחורה במחשבותיו ולנסות לנתח סיטואציות שהיו, לשחזר שיחות, תנועות, מבטים שאולי יתנו איזה ממשות לחשדות. היה? לא היה? זה כבר לא באמת משנה. ולא כזה מעניין. קוך מתעקש להשתעשע עם קוראיו ולתת לגיבורים שמות בדויים. (הלו, זה סיפור למען השם! לא איזו תוכנית להגנת עדים שאתה נדרש סודיות. אז תנוח) וזה חוזר על עצמו לכל אורך הספר, ודי בהתחלה זה מתחיל להעיק ולהכביד ונגרר אחריך כמו עגלת הקניות שהעמסת עליה יותר מדי והיא מאיטה אותך כל הדרך.

מה כן אהבתי בספר? את בניית הדמויות של קוך. חוץ מעניין השמות המעצבן קוך מיטיב תמיד לבנות דמויות עגולות, נוכחות, מלאות באופי.
ואת העובדה שקוך , כמוני, נותן לספר 50 עמודי חסד "כשצופים בסרט יודעים אחרי עשר דקות אם זה סרט טוב או מחורבן. בספר זה לוקח יותר זמן, נותנים לסופר חמישים עמודים מחמת הספק, אבל בעמוד מאה ושבע עשרה כבר יודעים שאין תקווה, שמכאן והלאה זה רק ילך ויידרדר." ( עמ' 96)

הרמן ידידי, אני מחכה לספר הבא שלך. מתוך תקווה שהמעידה הזו היא חד פעמית. אתה יותר מדי מוכשר לספר הבינוני הזה.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על המעידה