ביקורת ספרותית על תפוס ת'יהודי! מאת טוביה טננבום
ספר טוב

---

*** כולל הרבה ספוילרים ***


אמנם אינני חובב גדול של הזמרת מדונה (או של מדונות באופן כללי), אבל כשקראתי את הספר הזה התנגנה לה מעצמה שורה מהשיר שלה: "A man can tell a thousand lies". על פי כמות האנשים בספר הזה שהשורה הזאת תתאים להם, היה אפשר לקרוא לספר "שקרים שכולם מספרים", כשמו של ספר אחר של טננבום.

טוביה טננבום, ישראלי לשעבר, בן למשפחה חרדית, מייסד התיאטרון היהודי של ניו-יורק וכתב של כתבי עת אירופאים, הוא ממזר לא קטן עם 'חוצפה', וכמו בספריו האחרים, גם בספר הזה הוא מנסה לחשוף את דעותיהם האמיתיות של בני שיחו מעבר לאמירות הבנאליות שלהם, ומצליח לתפוס את חלקם בשקרים. הוא חותר לחוות את השטח באופן בלתי אמצעי ולא דרך סיפורים של אחרים - להכנס לבתים של אנשים ולשוחח עימם, לצפות בעדויות ולבדוק את העובדות לאשורן. בספר הזה, שנכתב בשנת 2013, הוא עוסק בישראלים ובפלסטינים. הוא נפגש עם מנהיגים פלסטינים ואנשים ברחוב הפלסטיני, עם חברי כנסת, אנשי ארגונים למען זכויות אדם, יהודים חרדים, מתנחלים, תל אביבים, דרוזים ועוד.

בנסיונותיהם של הפלסטינים ליצור הסטוריה אלטרנטיבית, תגלו שדוד המלך היה פלסטיני, שהפלסטינים נמצאים כאן כבר 14,000 שנה, שהפליטים בג'נין כולם "חיפאים", למרות שנולדו בג'נין ועוד הפתעות מעניינות.

שני מקרים ממחישים את הדרך של טוביה ליצור קשר עם אנשים ואת האמפטיה שהוא מפגין כלפיהם. במקרה הראשון טוביה מבקר פצוע סורי שנמצא בבית חולים זיו בצפת, לאחר שנפצע פציעה חמורה בבטנו ואצבעו נקטעה. בעוד כל האנשים מסתכלים על המאקרו – המלחמה בסוריה, פצוע סורי מגיע לקבל טיפול במדינת אויב וכו', טוביה ניגש אליו ושואל על אשתו וילדיו. הפצוע מתרגש שמישהו רואה אותו כבן אדם ומגלה כלפיו עניין ואמפטיה ברמה האישית.

במקרה השני, טוביה מבקר בביתה של בדואית יחד עם נציג ארגון זכויות האדם "עדאלה". הוא משוחח עם האשה ומגלה שהיא האשה הראשונה של בעלה ויש לו עוד אשה נוספת. כשהוא מתעניין בתחושותיה על כך שבעלה נשא אישה שנייה, היא עונה לו בכנות שהיא בכתה, צעקה והיתה מדוכאת מכך, אך למרות תחושותיה החליט בעלה בכל זאת לשאת את האשה השניה. היא מסבירה שבתרבות שלה הגבר עושה מה שהוא מחליט וזהו. טוביה כותב על כך: "אני מחליף מבטים עם אמיר, פעיל זכויות אדם העובד עם עדאלה. מעולם לא עלה על דעתו שלאשה הזו אין זכויות אדם בסיסיות. ברור שזה לא עלה על דעת עדאלה, שלא לדבר על ארגוני NGO [ארגונים לא ממשלתיים] אחרים הפועלים כאן, או על דעת הדיפלומטים האירופאים השונים כאן."

יכול להיות שיש במקרים האלה אמפטיה אמיתית, או שיש כאן מניפולציה רגשית שטוביה מפעיל עלי כקורא. כנראה יש גם מזה וגם מזה. מספרו של טוביה על הפליטים בגרמניה נראה שבאמת איכפת לו מהפליטים הערבים. בניגוד לכמה פעילי שמאל בולטים, שאינם יודעים ערבית ואינם מכירים את התרבות הערבית, טוביה הוא דובר ערבית ומכיר את הקוראן, ולכן יותר קשה "למכור" לו סיפורים.

יש סיפור על פינוי כמה פחונים במקום שנקרא "חירבת אל מחול" ובשם מהונדס "חאלת מכחול", שגדעון לוי כותב עליו סיפור פיוטי וקורע לב ב"הארץ" מ- 27.09.2013 :
"גור חתולים מזה רעב יילל שלשום חרש, אולי היו אלו יללותיו האחרונות. כל אחיו הגורים כבר מתו בימים האחרונים, והוא האחרון ששרד. גם הכלבים בחאלת מכחול במצב נורא - כחושים, פצועים, צמאים ורעבים, מתקיימים על שיירי פיתות בלבד, שגם אותם הם אוכלים אחת ליומיים־שלושה. מתחת להריסות הדירים נולדו השבוע שבעה טלאים. גם חייהם בסכנה."

בשיחות של טוביה עם הבדואים המקומיים, נראה שאף אחד לא ממש גר במקום הזה. יש להם עיזים כאן כמו במקומות אחרים, והם בכלל לא יודעים מה קורה כאן. יש איזשהו עורך דין שהרשות הפלסטינית הקצתה לפניות חוזרות ונשנות לבית המשפט העליון.

רוב הסיפורים של טוביה מתקבלים על הדעת, אבל יש שני מקרים שנראים הזויים:
במקרה הראשון מדובר על מדריך ביד ושם בשם איתמר שפירא [כנראה אח של יונתן] שאומר לקבוצה איטלקית: "הרשות הפלסטינית מוציאה היום להורג אנשים רבים בפקודת ישראל." קשה להאמין שיש יהודי ישראלי שחושב ככה, אבל אם זה אחיו של יונתן שפירא...

במקרה אחר מדובר על זוג יהודי שביתם שופץ על ידי שיפוצניק ערבי שעליו סמכו בעיניים עצומות ובסוף העבודה הוא אמר להם שבקרוב הם יעזבו את הבית הזה, שהוא יקח אותו לעצמו והארץ תהיה נקייה מיהודים. האשה אף נאנסה בעברה על ידי קבוצת ערבים. מה הבעל אומר? הוא מאמין בהומניזם ושהפלסטינים טובים ורוצים שלום. הוא יודע שעובדתית זה לא נכון, אך לא אכפת לו מהעובדות. הוא רוצה להמשיך ולהאמין אפילו אם מה שהוא מאמין בו הוא שקר. אני מתקשה להאמין שיש אנשים טפשים עד כדי כך, אבל הכל יכול להיות כאן.

קוראי הספר יגלו איפה עדיף למרק את החטאים מבחינה כלכלית - במקוה האר"י בצפת או אצל הרב דוד בצרי בירושלים, איך מביימים מופע אור קולי בבילעין, מה עושים נגד גז מדמיע (מאוד שימושי) ועוד מידע מעניין.

הספר כולל גם קטעים שלא תורמים לו דבר, כמו רוב השיחות עם חברי הכנסת – הם נוכלים מיומנים מכדי להוציא מהם את האמת. בשל כך נתתי 3.5-4 כוכבים ששודרגו כלפי מעלה.

הספר מומלץ לאנשים שמחפשים סיבות להתעצבן ולגלות את הטריקים של הפלסטינים המלווים בהומור בסגנון טננבום.

εϊз

» ביקורות נוספות של פרפר צהוב
» ביקורות נוספות על תפוס ת'יהודי!