ביקורת ספרותית על תפוס ת'יהודי! מאת טוביה טננבום
ספר לא משהו

---

****




אולי זה לא היה רעיון כזה טוב לקרוא את הספר הזה עכשיו. אם להתבטא בעדינות, הוא לא בדיוק ההרף האסקפיסטי מהמציאות שספרים מעניקים לעתים. הוא פוליטי בהגדרה, ויושב על המנעד הצר והמטושטש שנמתח בין ספרות עיון פוליטית לספרות מסע אנתרופולוגית ומשופעת באג'נדה.

הייתי סקרן לקרוא את "תפוס ת'יהודי". מקריאות דומות, בעיקר של פרסומים אחרים של טננבום, כבר היה לי מושג לא רע למה לצפות, ובכל זאת, ההתרשמות שלי נעה תוך כדי קריאה בעיקר סביב רוגז ותיסכול שהגיעו ממקום פנימי. הספר וטטנבום עצמו הצליחו לעצבן אותי, למרות שכביכול הספר נכתב פחות או יותר "מהצד שלי". ואני אסביר למה זה בכל זאת מעצבן, כמו חיבוק הדוק מדי מאיש שאתה לא מחבב במיוחד.

לכאורה, בדומה ל"עלי ג'י באמריקה" ושאר דמויותיו הססגוניות של סשה ברון כהן, טננבום מצליח לחדור, באיצטלה תמימה למחצה של אאוטסיידר גרמני-גוי-נוצרי-דובר-ערבית, עברית וגרמנית, לנבכי הסכסוך הישראלי(יהודי)-פלשתיני(מוסלמי), ולהוציא ממנו תובנות של פתי על מה שמתרחש בחבל הארץ המופרע שאנחנו חיים בו. הבעייה היא שטננבום לא תמים באמת, לא מצחיק באמת (למרות ההתהדרות הלא-מרומזת בחוש הומור בכל מילה בספר), וגם אם לכאורה אני נמצא בצד ה"נכון", פוליטית לפחות, הרי שכקורא אני מרגיש צורך להתקלח אחרי כמה עמודים, כדי לשטוף מעליי את פלגי הזיעה של טננבום להיות נאיבי, משעשע וחתרני.

אז נכון, הפלשתינים שונאים אותנו (לא יכול להיות), החרדים חייזרייים ומשונים, היהודים כאלה, והערבים הנוצרים כאלה, והבדואים כאלה, והאוכל כזה, והחתולים כאלה, והחיים כה משעשעים. אבל הניאו-ז'ורנליזם הבוטה הזה, טבול בדבש ובכתיבה רהוטה, עשה לי בעיקר רע. הרגשתי כאילו אני שותף כמעט בעל כרחי לקנוניה מטופשת שבה אני אמור לצחוק בלי הרף מהלגלוג הכמו-נאיבי על כל קבוצה שהיא, בהיותי שייך למיעוט אנין ויודע ונישא מעם - למרות שזה בסופו של דבר מין ספר מתיחות יהודה-ברקני עם שפם מזוייף ומבטא גרמני.

המשחק הזה בנדמה-לי לא הצליח לטננבום כמעט בכלל. לפחות מבחינתי. מתשעים אחוז של היתממות אי אפשר לייצר סאטירה חריפה, אם זאת בכלל היתה הכוונה. היתה חסרה לי התחושה של "די, זה לא אמיתי" שמלווה אותי כשאני צופה בסשה ברון כהן (והוא, להבדיל, מצחיק וחתרן באמת) משכנע, למשל, פוליטיקאי אמריקאי לתקוף "טרוריסט" בעזרת ישבנו החשוף באמתלה ש"לוחמי המדינה האיסלמית פוחדים מהומוסקסואלים". האמירה אצל ברון כהן היא פי מיליון יותר חריפה מאשר לחלץ מג'יבריל רג'וב או חנאן עשראווי איזו חצי אמירה אנטישמית או שקרית. את זה אני יכול לראות בפיד שלי בפייסבוק בלי להתאמץ בכלל. חוץ מזה שתפסתי את טננבום לפחות חמש פעמים ב"בישול" של אמירות או מצבים, מה שגורם לי לחשוד שגם התיאורים הצבעוניים שלו של סיטואציות לוקים בחוסר דיוק, בלשון המעטה.

רק בריאות.



****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על תפוס ת'יהודי!