אתם משוחחים עם הרופא לגבי תוצאות בדיקת הדם שלכם. הוא טוען שיש לכם רמת כולסטרול גבוהה מדי ומציע לכם להתחיל לקחת סטטינים.
אם שאלתם את עצמכם האם הכולסטרול הוא אכן הבעיה והסטטינים הם הפתרון, הרי שהספר הזה בשבילכם.

הספר נכתב על ידי קרדיולוג ותזונאי והוא נותן תשובה מקיפה מאוד לשאלה הזאת (על פי שם הספר כבר תוכלו להבין אותה).

מה שמיוחד בספר הזה הוא שהכותבים מספקים שפע של מידע על נושאים רבים תוך התעמקות בהם ומתן הסברים על התהליכים הביולוגיים. כך, למשל, הם מסבירים בצורה מאוד מפורטת את תהליך יצירת טרשת העורקים. הם מסבירים על הכולסטרול ותפקידיו - מהם HDL, LDL, טריגליצרידים, lp(a) ואיך הם פועלים בגוף. הם מסבירים על שומן (רווי, בלתי רווי, טראנס), סוכר ואינסולין, חימצון, רדיקלים חופשיים, נוגדי חימצון והורמונים, תוך ירידה לפרטים כמעט עד המבנה הכימי (לא לדאוג. הם לא מגיעים לשם).

הם סוקרים ומנתחים מחקרים שונים כדי לבדוק האם הוכח שהכולסטרול, או שומנים בכלל, גורמים לבעיות לב, והאם יש גורמי סיכון אחרים. הם מנתחים תוצאות מחקרים על הסטטינים ומסבירים מה הסטטינים עושים, האם הם נותנים פתרון לבעיה ומהן תופעות הלוואי של השימוש בהם.

הספר עוסק בעיקר בהסברים מדעיים, אך הוא גם נוגע בפוליטיקה ובמאבקי הכוחות בין הסנאט, משרד החקלאות, המכון הלאומי למדעים והמכון הלאומי לבריאות שהובילו לקבלת תפישתו של הביולוג Ancel Keys לגבי השומן במזון כגורם להתפתחות מחלות הלב, וכתוצאה מכך לגיבוש המלצה על דיאטה דלת שומן.

הכותבים נותנים המלצות על תזונה למניעת מחלות לב ועל תוספי תזונה מתאימים, תוך הסבר על פעולתם של הרכיבים בהם.

הספר מומלץ למי שמתעניין בתחום ורוצה לקבל הסברים מעמיקים.

לאחר שסיימתי לקרוא את הספר, הסתבר שיצאה גרסה מעודכנת שלו:
The Great Cholesterol Myth, Revised and Expanded

מעניין לראות מה התווסף שם.

εϊз

******** ספויילרים למי שלא מתכוון לקרוא את הספר *****

- מחברי הספר מתייחסים לתפישה השגויה שלפיה כולסטרול גורם למחלות לב, ומכיוון ששומן רווי גורם להעלאת הכולסטרול אז גם השומן הרווי נחשב לגורם למחלות לב הם בודקים מחקרים שונים ולא מוצאים שום הוכחה לכך שכולסטרול גבוה בדם גורם למחלות לב. יש מקרים שבהם בעלי כולסטרול גבוה דווקא היו עם כלי דם נקיים, בעוד שבעלי כולסטרול נמוך היו עם כלי דם חסומים.

- בעבר דיברו על כולסטרול רע (LDL) וכולסטרול טוב (HDL). יש להם תפקידים שונים בגוף וצריך את שניהם, ובאופן כללי הכולסטרול אינו מזיק כל עוד הוא לא מתחמצן. הדבר הנוסף הוא שיש יותר מסוג אחד של LDL ושל HDL . כך למשל LDL מסוג A הוא לא מזיק, בעוד ש-LDL מסוג B נוטה יותר להתחמצן ולגרום נזק. אותו דבר נכון גם לגבי סוגים שונים של HDL, וכך הבדיקות המסורתיות לא נותנות את התמונה המלאה כי אינן מבחינות בין תתי הסוגים. ייתכן שיהיה לך LDL גבוה אבל מהסוג הבלתי מתחמצן, בעוד שלאחר יהיה LDL נמוך יותר שחלק גדול ממנו מחומצן.

- הכולסטרול הוא חיוני עבור מערכות שונות בגוף - ליצירת הורמונים, לסינתוז מיצי מרה, לטיפול בזיהומים בקטריאליים (תפקיד של LDL), הוא מהווה מרכיב חשוב בקרומי התאים, הוא נמצא במערכת העצבים ומאפשר את התקשורת העצבית. המוח מהווה 2% ממשקל הגוף, אבל צורך 25% מהכולסטרול!

- רוב הכולסטרול בגוף מיוצר בכבד, ולא נצרך ממזון.

- אם כולסטרול גבוה אינו הגורם למחלות לב, לאילו גורמים יש קורלציה גדולה יותר למחלות לב? - דלקת, חימצון (למשל מעישון או מחומרים רעילים אחרים), סוכר, פחמימות מעובדות ותנגודת אינסולין (שמתבטאת בסכרת, השמנה, לחץ דם גבוה וסינדרום מטבולי), לחץ נפשי, שומן טראנס.

- לדעת המחברים, סוכר וסירופ תירס עתיר פרוקטוז מזיקים באותה המידה. בשניהם יש גלוקוז ופרוקטוז, כאשר הגלוקוז זורם עם הדם לתאים ומזין אותם, בעוד שהפרוקטוז עובר לכבד והופך לשומן. הפרוקטוז הוא הסיבה העיקרית להצטברות שומן בכבד וליצירת כבד שומני.

היום ה-702

החלטתי לנסות לקרוא ספרים כבדים וקלים לסירוגין, כאשר הספר הזה היה צריך להכנס למסגרת הספרים הקלילים.

בעבר קראתי את ספריו של אדוארדו מנדוסה, שהפגין חוש הומור אינטליגנטי עם נטיות קלות לטירוף, וקיויתי שהספר הזה יהיה קרוב לזה.

טעיתי.

הסיפור ה"משעשע" הוא על בחור ארגנטינאי שנחטף על ידי סיני בבית המשפט ונלקח אל ביתו. יש בסיפור הרבה התייחסויות לסינים, משחקי מילים לא משעשעים, שחלקם קשורים לסינית וחלקם לביטויים ייחודיים לארגנטינה. באופן כללי הרגשתי שהספר כתוב בצורה מאולצת עם בדיחות שרובן גרועות, ואפשר להשוות את ההומור של מגנוס להומור הירוד שתמצאו בסדרת הסרטים "האקדח מת מצחוק". קראתי כמה פרקים ונטשתי לספר הבא.

נתתי כוכב אחד בשל היותי במצב רוח נדיב במיוחד ובשל הכריכה היפה.

εϊз

היום ה-698

שר התקשורת, שלמה קרעי, בוועדת השרים לענייני חקיקה: "אנחנו נבחרי ציבור, ואנחנו יכולים לשנות את המשטר אם נרצה" (24.11.2024).

ב-4 בינואר 2023 , כינס יריב לוין מסיבת עיתונאים ובה הכריז על "רפורמת המשילות" שאמורה "לחזק את הדמוקרטיה", כביכול. ההצהרה של יריב לוין לוותה במבול של הצעות חוק שהגישה הקואליציה, שכל אחת בנפרד אולי לא נראית מאיימת במיוחד, אבל ביחד הן נותנות כוח רב מדי לרוב הקואליציוני ופוגעות בבלם היחיד שיש על כוח השלטון - מערכת המשפט. כל מי שעוקב אחרי ההתרחשויות בשלוש השנים האחרונות כבר היה אמור להבין שמה שקרעי פלט הוא הכיוון של הקואליציה הנוכחית- צבירת כוח על חשבון הבלמים המעטים שקיימים כאן, תוך אובדן הממלכתיות וקריאות של נבחרי ציבור לאי ציות לבית המשפט.

דר' גיל לימון, המשנה ליועצת המשפטית לממשלה הסביר בפשטות את המשמעות של ההפיכה המשטרית:
"אין צורך בהסברים מורכבים אודות דמוקרטיה כדי להבין זאת: מי שגם כותב את החוק, גם מחליט עבור עצמו אם הוא מקיים את החוק, גם שולט בבחירת השופטים שעוסקים בביקורת שיפוטית על החלטותיו, וגם מוסמך לעקוף את פסיקתם כשהיא אינה לרוחו – איננו כפוף למעשה לחוק. במצב הזה, הממשלה אפילו לא תהיה מעל לחוק. הממשלה תהיה החוק." (ועדת החוקה, 16.01.2023).

פרופ' יניב רוזנאי ופרופ' נעם גדרון מסבירים בספרם איך מתבצעים תהליכים של נסיגת הדמוקרטיה בעולם ובישראל. הם מתחילים מהסבר אודות תופעות של פופוליזם וקיטוב - מהו פופוליזם, הגורמים להתחזקותו, מה השליטים הפופוליסטיים עושים כאשר הם בשלטון ועוד. הם מסבירים גם על הקיטוב הרגשי והשפעתו על נסיגת הדמוקרטיה.
בהסבריהם משולבות דוגמאות מכמה מדינות, כולל הונגריה,פולין טורקיה וארה"ב. לדעתי, היה כדאי להעמיק עוד יותר בהסבר על הונגריה ופולין, אך למי שירצה להרחיב את ידיעותיו בעניין יש בספר הפניות לספרים ומאמרים נוספים.

בהמשך הספר דן בהפיכה המשטרית כפי שמוצגת בהצעות החוק שהקואליציה הנוכחית מנסה להעביר. רוזנאי וגדרון מציגים את חולשות הדמוקרטיה בישראל ומעלים רעיונות לתיקון הפגמים. יש עוד רשימה ארוכה של חוקי הפיכה משטרית שהספר לא נכנס אליהם, אבל הם הסבירו את החוקים העיקריים שהקואליציה מנסה לקדם.

לאחר שהספר יצא לאור הצליחה הקואליציה להעביר שינוי בהרכב הועדה למינוי שופטים. זה אמנם שינוי פחות רדיקלי מהשינוי שלוין חתר אליו בתחילה, אך הרכב הועדה יהפוך ליותר פוליטי, פחות מקצועי וכנראה גם פחות מגוון.

הספר מיועד למי שרוצה להבין מה זה משטר פופוליסטי ולקבל את הרקע להפיכה המשטרית בישראל.

4.5 כוכבים

εϊз









********* ספויילרים ************














- בעשור האחרון נעשו בישראל יותר שינויים חוקתיים מאשר ב-230 שנות ההיסטוריה האמריקאית. בישראל קל מאוד לשנות הסדרים חוקתיים ברוב רגיל של חברי הכנסת, בעוד שבדמוקרטיות אחרות יש סוגים שונים של הגבלות מהותיות, הליכיות או טמפורליות (קשורות לזמן).

- האם פופוליזם משתייך לימין או לשמאל?
רוזנאי וגדרון מסבירים שפופוליזם הוא מעין זיקית אידיאולוגית והוא יכול להיות מימין, משמאל ואפילו מהמרכז.
פופוליזם מימין מגדיר בדרך כלל את העם במונחים דתיים, לאומיים או אתניים, ואת האליטה שמולו כאליטה קוסמופוליטית שרוצה להחליש את הזהות המקומית. פופוליזם משמאל יגדיר את המאבק במונחים כלכליים - העם העובד למחייתו ולעומתו אליטה של תאגידים כלכליים נצלניים. פופוליזם מהמרכז יגדיר את הימין והשמאל כאליטות מושחתות שהעם נלחם נגדן.

- יוזמי ההפיכה המשטרית בישראל (או יותר נכון השליחים של יוזמי ההפיכה המשטרית), כגון לוין ורוטמן, נוהגים להביא דוגמאות לדמוקרטיות אחרות שבהן ישנם חוקים דומים לאלה שהם מציעים בהפיכה המשטרית - בניו זילנד ישנו חוק א', בבריטניה ישנו חוק ב' וכו', אז מה הבעיה שגם כאן יהיו חוקים כאלה?
זו כמובן היתממות שיש ביטוי ציורי שמסביר אותה - פרנקנסטייט, על משקל פרנקנשטיין. ניקח עין מדמות אחת, אוזן מדמות אחרת, אף מדמות שלישית, שפה עליונה מדמות רביעית ושפה תחתונה מדמות חמישית. כל אלה הינם חלקי פנים, שכל אחד מהם בנפרד נראה מצוין בפנים שמהן הוא נלקח, אך השילוב שלהם יחד יוצר דמות מעוותת.
החוקים האלה משולבים במדינות המוצא שלהם בסידורים חוקתיים שונים לגמרי מאשר בישראל, עם הגנות שונות, צורת בחירה שונה של נבחרי הציבור ובלמים ואיזונים אחרים ממה שיש בישראל, ולכן הכנסת שינויים כאלה לחקיקה כאן בלי אותם בלמים ואיזונים גורמת לפגיעה בדמוקרטיה.
היועצת המשפטית לממשלה התייחסה להשוואות האלה בנספחים למסמך התגובה שהוציאה עם תחילת ההפיכה המשטרית, ובו ערכה השוואות למערכת המשפטית בדמוקרטיות אחרות.

היום ה-687

אני מניח שאתם מכירים את אמרתו של הרקליטוס "אי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים". מסתבר שגם אי אפשר לקרוא את אותו הספר פעמיים (לפחות לא את הספר הזה). קראתי את הספר לראשונה לפני יותר מ-30 שנה. לא זכרתי את הפרטים מהקריאה הראשונה, אבל את תחושת ההשתאות על העולם החדש שנגלה בו אני זוכר בהחלט. זו אותה התחושה שעלתה בי מהאזנה לתכנית הרדיו "ציפורי לילה" עם חיים שוסטר, שידע לרתק את מאזיניו עם קטעי ספרות ופילוסופיה מהמזרח הרחוק.

בקריאה הנוכחית הבחנתי בדברים שלא כל כך הבחנתי בהם בקריאה הראשונה. הדבר הבולט ביותר הוא שקרליבך כותב מתוך נקודת מבט יהודית ומערבית, הוא עורך השוואה בין פילוסופיית החיים המערבית לזו ההודית, ובמקרים רבים מותח ביקורת על המערבית. קרליבך נוטה להשתמש במושגים ובדימויים לא-הודיים מעולמו שלו, כמו עדלידע ובר מצווה; לנהר הוא קורא "יאור"; המון האנשים הנעים ללא קול ברחוב נראה לו כסרט ראינוע; מלצרים במסעדה מעוררים אצלו קונוטציה למועצת גדולי התורה ונזירים בודהיסטים שמכים בתופים יוצרים אצלו תחושה כאילו היו "שלוחי חברה קדישא, שבאו לקבור אותך ואין מנוס מפניהם". כמו כן, מסתבר שיש לו חוש הומור, שמבליח פה ושם. דבר פחות מוצלח הוא שיש לו נטייה לפעמים לבצע התפלפלות יתר פילוסופית ("חופר"), שהיה אפשר לקצר אותה.

עזריאל קרליבך, היה העורך הראשון של העיתון "מעריב". הוא יצא להודו ב-1955 ושהה בה כשלושה שבועות, שבהם הוא נפגש עם מקומיים וערך איתם שיחות. מכתיבתו ברור שהוא הגיע להודו עם הרבה רקע קודם. קרליבך כותב כאדם סקרן וחד הבחנה, כאשר הכתיבה שלו היא גם חווייתית וגם שכלתנית-ניתוחית. הוא מתבונן בצבעים ובמראות וכותב עליהם בצורה פיוטית. הוא מביט באנשים ההולכים ברחוב, נכנס למקדשים, ומתפעל מהטאג' מאהל כמו כל תייר בהודו, אבל גם מתייחס להיבטים מעמיקים יותר לגבי המנהגים של בני הדתות השונות, ומנסה ללמוד את תפישת עולמם התרבותית והדתית. הוא כותב על נושאים שונים בחברה ההודית, כגון הכתות (קאסטות) כולל כת הטמאים, נישואי קטינות, מעמד האשה, יחסים בין בני הזוג וטקס הסאטי. הוא דן מבחינה פילוסופית על מקומו של האדם כאינדיבידואל או כשייך לקבוצה, היחס לבעלי החיים, גלגול נשמות, קארמה ודרכים לפתרון סכסוכים בשיטה ההודית. הוא מתייחס גם לנושאים הסטוריים - האלימות בתקופת חלוקת הודו ורצח גאנדהי, מעמדם של המהאראג'ות ששלטו בהודו וחלוקת האדמות, אשוקה ועוד. במקרים רבים הוא מתאר אירועים שמעמיקים את ההבנה של הקורא לגבי הנושא הנדון. הוא אף מאיר צדדים פחות מוכרים אצל אישים כמו נהרו, למשל, שאותו הוא מציג כמי שאוהב לעשות מעשי קונדס.

קרליבך נותן לנו מבט ייחודי על הודו באמצעות תיווך המראות בשפתו הציורית ועל ידי התובנות המיוחדות שלו.

4.5 כוכבים

εϊз






** ספויילרים **








- תובנה של קרליבך על היחס לבעלי החיים בהודו: "תחילה אף אני האמנתי כמקובל, שההודים סוגדים לפרה. עתה אני מבין שלא היא; הם אינם סוגדים לאדם."

- קרליבך מספר שבשיחה עם פרופ' לטכנולוגיה הוא שאל את הפרופ' אם הוא לא היה רוצה לטייל בחו"ל. הפרופ' ענה שאינו להוט כל כך לבקר שם, מאחר שבגלגול הקודם הוא כבר היה בחו"ל ולא כל כך התרשם.

- "שעת הבוקר מתקדמת, ואל היאור יוצאות - הנשים.
רקע הלובן זרוע לפתע כתמי צבעים בהירים, נגוֹהוֹת מכל המינים. לא ידעת כלל שישי צבעים רבים כל־כך בעולם.
לאִטן הן עולות, זעיר פה וזעיר שם. כפרחי הלוטוס הצפים על פני האגמים עם שחר, ופותחים ניצניהם לרווחה ומתמתחים לאור השמש; כאילו ישנו בעמקי הנהר, ובעפעפיהן עוד ניתזים אגלי מימיו."

- בשיחה עם הודי: "המונותיאיזם שיבש את מושגיכם, ובעיניכם 'דת' היא כנסייה ודוֹגמה של עיקרים נוקשים, אך בשבילנו דת עודנה מה שנועדה להיות מתחילתה - יחס האדם אל עצמו ואל תבל ומלואה."

- תיאור תזמורת שיהודי קרלה ערכו איתה קבלת פנים לקרליבך: "מקהלה שנשכרה מאחד ההיכלות, תופים וחצוצרות ויחפנים המכים במצלתיים, הולכים בצידנו ומנגנים בקולי קולות מה שנדמה להם להיות 'התקווה' (אם אמנם תוכל היא לעמוד בזאת - לא אבדה ולא תאבד)."

- המלצרים במסעדה: "דלת המטבח נפתחת, ובא ומתקרב אחד חסון, רחב כתפיים; גבותיו גבוהות, זקן שיבה יורד על פי מידותיו, וגלימתו לבנה וארוכה, כולו הוד והדר; הוא מתקרב ובא בצעדים מדודים, אציליים; יעקב אבינו מתוך ציור של אבל פאן; הוא שואל, אם אני מעדיף חרדל או סלט."

היום ה-624

שאלו את הבמאי והשחקן הצרפתי, ז'אן לואי בארו, כיצד הוא מגדיר מנהל תאטרון. תשובתו: במאי שלא הצליח.
וכיצד הוא מגדיר במאי? - שחקן שלא הצליח.
ושחקן? - אדם שלא הצליח.

שמוליק עצמון מעיד על עצמו ששלוש ההגדרות האלה מתאימות גם לו. כפי שאפשר לראות, חוש הומור לא חסר לו. :-)


שמוליק נולד בבילגוריי בפולין בשנת 1929. החלק הראשון של הספר עוסק בילדותו בצל מלחמת העולם השנייה. משפחתו ניצלה מגורלם של רוב אנשי העיירה שנשלחו לבלז'ץ, כשעזבה אותה בשלב מוקדם והצליחה לצאת מפולין. המשפחה עברה בין מספר מקומות באירופה, עד שהגיעה לישראל.
כבר בילדותו התגלו אצלו כשרון תיאטרלי וכשרון לשפות. נראה שגם יזמות עסקית החלה אצלו בגיל מוקדם, כשגבה תשלום של גרוש עבור צפייה בתאטרון הצלליות שהקים עם חבר.

החלק השני של הספר עוסק בדרכו של שמוליק בישראל בכלל ובעולם התאטרון בפרט. הוא החל את דרכו כשחקן בתאטראות קיימים, אחר כך הקים את "זווית" - תאטרון אוונגרד שהעלה הצגות בעברית, וגולת הכותרת שלו - היידישפיל - תאטרון שהעלה הצגות מקוריות ומתורגמות ביידיש. בתאטראות האלה שמוליק היה לעיתים קרובות השחקן, הבמאי, החשמלאי, פועל הבמה וכל תפקיד אחר שהיה צריך למלא. חובבי התאטרון והיידיש ימצאו כאן מידע מעניין בקשר למופעים השונים, כולל הצדדים האמנותיים והניהוליים, שיתופי פעולה שביצע עם תאטראות בחו"ל, פוליטיקה מקומית ובינלאומית והמאבק העיקש של שמוליק להשיג הכרה עבור היידישפיל כתאטרון רפרטוארי רשמי במדינה שניסתה ליצור אתוס של צבר גאה דובר עברית ולהתנתק מדמות היהודי הגלותי דובר היידיש. מעניין במיוחד לקרוא את הסיפורים שמאחורי ההצגות, בחירת בעלי התפקידים והקמת התאטראות, כאשר שמוליק משתף את הקורא בפרטי הפרטים.

דמותו של שמוליק העולה מהספר היא של אדם בעל חזון ויוזמה השואף לשלמות, עקשן הדבק במטרה, בעל תושיה ומענטש ששואף לעשות טוב.


εϊз


-------------- ספוילרים ------------











- באחת הסקירות הקודמות שלי כבר הזכרתי את האיסור על הופעות ביידיש שהיה בתוקף בארץ בין השנים 1949-1951. המועצה לביקורת סרטים ומחזות שימשה כצנזור מטעם השלטון ופגעה בחופש האמנותי בישראל. אם מישהו ניסה להציג בכל זאת ביידיש, היו יכולים להזמין משטרה שתפזר את המופע. קנאי העברית הגיעו עד לכדי מעשי אלימות נגד דוכנים שמכרו ספרים ביידיש ונגד בתי דפוס שהדפיסו אותם. כפי שאפשר לראות, פנאטים לא היו חסרים כאן. בסופו של דבר בית המשפט נענה לעתירה של תאטרון גולדפדן והוציא צו נגד האיסור הזה. חיים חפר כתב את השיר "ביד הלשון" על היהודים שנרדפו בשואה ואשר גם שפתם נרדפה בארץ.

- תמיד חשבתי שששי קשת דובר יידיש מהבית, אבל מסתבר שהוא למד יידיש במשך כחצי שנה אצל הניה, אשתו של שמוליק. שמוליק החליט ש"אליל הנוער" ששי קשת יתאים לתפקיד החזן ב"דער ווילנער חזן" ("החזן מווילנה"), אך היה צריך ללמד אותו יידיש וגם חזנות (אצל החזן חיים אדלר).
ששי קשת לא היה היחיד שלמד יידיש עבור הופעה בתאטרון היידישפיל. שמוליק הקים סדנא ללימוד יידיש, בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן, כדי להכשיר שחקנים צעירים שלא ידעו את השפה. ביניהם היתה גם ענת עצמון, בתו של שמוליק.

- שמוליק עצמון יחד עם שמוליק סגל ושמוליק רודנסקי הופיעו יחד כ"שלושת השמוליקים". בין ההצגות שלהם היתה "די קליינע מענטשעלעך" ("האנשים הקטנים") על פי שלום עליכם, שעלתה על הבמה כמעט 1000 פעם (בארץ ובעולם), כולל בבאבי יאר. ההצגה במקורה נהגתה ועובדה על ידי אליהו גולדנברג (אבא של דודו טופז), ובוצעה בעברית בתאטרון שלו ("המפתח"). בהמשך אליהו הצטרף לשני השמוליקים והופיע איתם ביידיש. לאחר מותו ב-1976 ההצגה הופסקה, ורק עם הצטרפותו של שמוליק עצמון לשני השמוליקים האחרים היא חודשה.

- שמוליק ראה את ההצגה "ברכט על ברכט" בארה"ב והחליט להשיג את זכויות היוצרים. הסתבר שהוא היה צריך לנסוע לסגור את זה מול נציגות ברכט בלונדון, סוכנות אריק גלס, אבל שם הסתבר לו שיש קטע בשם "האישה היהודייה" שברכט כתב עבור אשתו הלנה וייגל, והזכויות של הקטע הזה נמצאות בידיה, ולא בידי הסוכנות. בשיחת טלפון איתה היא סירבה לתת לו את הזכויות, והוא נאלץ לטוס לברלין כדי לשוחח איתה פנים מול פנים. עקשנותו השתלמה. היא השתכנעה.

- כשתאטרון "זווית" עבר להשתכן באולם ללא כסאות, שמוליק הגה רעיון שהקהל ישב על הרצפה, וגם הציע שכל מי שיביא כסא וישאיר אותו כתרומה לתאטרון בסוף המופע, יצפה במופע בחינם. כך הגיעו 120 כסאות שונים לאולם.

היום ה-589

שתי שאלות פתיחה:
אם יהודי מכה פלסטיני ביו"ש למי יאמינו ואת מי לדעתכם יעצרו?
מה הסיכוי של פלסטיני ביו"ש לזכות במשפט צדק? (התשובה היא 3%).


לפני כשנה צפיתי בסרטון הסברה של יוסף חדאד שיצא נגד הטענות שישראל היא מדינת אפרטהייד. הוא הביא כדוגמא את עצמו ואת העובדה שבישראל יש סטודנטים ערבים, שופטים ערבים , רופאים ערבים וכו'. נשמע פנטסטי, לא?
האמת היא שאין בישראל מקומות שבהם תלוי שלט "אסורה הכניסה לערבים", המדינה לא מגבילה את אזורי המגורים והעבודה שערבים רשאים להתגורר ולעבוד בהם, אין איסור על נישואי ערבים ויהודים (אמנם יצטרכו להתחתן בחו"ל, אבל אין איסור כזה). נשמע כמעט גן העדן שיוסף חדאד הבטיח לנו, אם מתעלמים ממה שנקרא בחוק הבינלאומי "פשע האפרטהייד" (Crime of Apartheid) ומאיזה פיל גדול בחדר שנקרא השטחים, יו"ש, הגדה המערבית או איך שלא תכנו את האזור שבו נמצאים אנשים עם מעט מאוד זכויות.
רובנו, כולל עבדכם הנאמן, מתעלמים רוב הזמן ממה שקורה מעבר להרי האופל. כשראיתי בהפגנות בקפלן קבוצה של "אין דמוקרטיה עם כיבוש" אפילו התנגדתי לכך שהם "רוכבים" על המחאה נגד ההפיכה המשטרית כדי לקדם את האג'נדה שלהם, שרבים מהמפגינים לא שותפים לה, ושאם חברי הקבוצה הזאת היו מארגנים הפגנה נפרדת רק על העניין הזה, כנראה היו מגיעים אליה אלף איש לכל היותר.

הספר הזה נכתב כדי לנסות להציג את הקשר בין ההפיכה המשטרית לבין מה שקורה בשטחי יו"ש. הכותב, מיכאל ספרד, הוא עורך דין שהתמחה במשפט זכויות האדם הבינלאומי. משרדו מתמקד בייצוג ארגונים ופעילי זכויות אדם ישראלים ופלסטינים, וקהילות פלסטיניות. ספרד כתב כמה ספרים, ביניהם הספר "חומה ומחדל - גדר ההפרדה - ביטחון או חמדנות?" שכתב יחד עם שאול אריאלי.

ב"כיבוש מבית" מציג ספרד תמונה רחבה של המצב ביו"ש, כולל התייחסות לשאלות כמו מהי ריבונות, מהם סיפוח ואפרטהייד. הוא מתאר את מקומם של המדינה והמתנחלים במצב ששורר בשטחי יו"ש, מציג את הדין הבינלאומי ואת הכללים החלים על הכובש, ובודק האם ישראל עומדת בכללי המשפט הבינלאומי. ספויילר: לא. הוא אף מביא כמה מהמקרים שייצג כעורך דין.

אם הייתי שואל אתכם מי הגורם העיקרי שאליו מפנה ספרד אצבע מאשימה כאשם מרכזי לגבי המצב בשטחים, אולי הייתם סבורים שזו המדינה או נערי הגבעות, אבל תופתעו לדעת שמבחינת ספרד בית המשפט הוא אחראי מרכזי לנרמול הכיבוש ולמתן גושפנקא להפרת החוק הבינלאומי. לדבריו, לא רק שבית המשפט מכשיר בפסיקותיו הפרת זכויות אדם של פלסטינים, אלא הוא, למעשה, ערכאה שיפוטית שאוכפת משטר אפרטהייד. הוא מתאר את המקרים שבהם בג"ץ פסק לטובת הפלסטינים כמיעוט שבא להראות שכביכול יש כאן מערכת משפט הוגנת. ספרד, כמובן, לא מתעלם מהמדיניות של ממשלת ישראל (בעיקר הנוכחית, אך לא רק היא), ומהתנהגות חיילי צה"ל והמתנחלים, ומקדיש להם הסברים רבים בספר. אף אינו חוסך שבטו מהתקשורת הישראלית שאינה מציגה את המצב בשטחים כפי שהוא וגם לגבי מפגיני קפלן הוא מעלה שאלה האם הם חילונים בעלי דימוי עצמי ליברלי שנאבקים על שימור אורח החיים שלהם, או שנאבקים על ערכי הדמוקרטיה.



הספר מאוד מומלץ למי שמעוניין להבין מה קורה במערב הפרוע של יהודה ושומרון תחת השלטון הישראלי, ואיך זה נראה מבעד לעיניים פלסטיניות. רוב הדברים שהוא כותב נשמעים הגיוניים ומובנים, והוא יודע להסביר גם דברים שבטוקבק פשטני נשמעים פשוטים וחד משמעיים (כגון: בנייה לא חוקית), אך בפועל הם יותר מורכבים.
לעיתים נראה שהוא מתעלם מכך שגם הפלסטינים הם לא בדיוק טלית שכולה תכלת, למשל: כשפלסטינים מסרבים לקבל מבני קבע טובים בהרבה מהפחונים שלהם תמורת מעבר למקום אחר; כשספרד מדבר על כך שמתנחלים פלשו לשטח פרטי פלסטיני ובהפגנה היו פצועים, רק שהוא לא מזכיר שהם יידו אבנים בחיילים; במקרה אחר הוא תוהה למה לא מחברים כפרים לא מוכרים (לא חוקיים) לתשתיות.


חובבי החוקים יכולים לבדוק:

לגבי פשע האפרטהייד:
- חוקת רומא (Rome Statute, 2002)
- "האמנה הבינלאומית בדבר דיכוי ועונש פשע האפרטהייד" ( The International Convention on the Suppression and Punishment of the Crime of Apartheid, 1973)

לגבי דיני הכיבוש:
- אמנת האג הרביעית
- אמנת ג'נבה הרביעית


את תפישתו של ספרד לגבי השלטון הישראלי בשטחי יו"ש אפשר לסכם בדבריו:
"הכיבוש היה ועודנו עירוי של רעל. הוא חובר ביום השביעי של מלחמת ששת הימים לווריד הישראלי ובמשך עשורים מאז הוא משחרר יום-יום, שעה-שעה, חומרים מזהמים לגוף שלנו. חומרים אלה הם אבות המזון של ההפיכה המשטרית, וטפטופם המתמיד יצר התמכרות ישראלית לכוח, לנישול, לעליונות."


εϊз

היום ה-551

הקדמה:


אל הספר הגעתי לאחר צפיה בסרט הישראלי-פלסטיני "אין ארץ אחרת", המתאר את שגרת חייהם של פלסטינים באזור מסאפר יטא בדרום הר חברון (שטח C).

בסרט מתלווה יובל אברהם לבאסל עדרה תושב המקום, והצופה נחשף למצבם של אנשי המקום, שחיים כאנשים מופחתי זכויות תחת כיבוש, ולארועים שונים, כולל עימותים עם כוחות הצבא ומתנחלים. הארועים שקורים באזור הזה נדמים בעינינו כמשהו שקורה מעבר להרי החושך, אשר אין לו נגיעה אלינו. התקפות של מתנחלים על כפרים באזור הזה, כגון אלה שהתרחשו לאחרונה בג'ינבה ובדומא, ושככל הנראה כוחות צבא היו שותפים לחלקן, מעידות שמשהו רע מאוד קרה לנו ול"צבא המוסרי בעולם". באחת ההתקפות האלה תקפו גם את אחד מיוצרי הסרט, חמדאן בלאל.

מסתבר שהאזור הזה של החלק הדרום-מזרחי של מסאפר יטא הוכרז ב-1980 כשטח אש 918 (היו כמה שלבים שבסופם התגבש שטח האש הזה), אך התושבים המשיכו להתגורר שם כרגיל. ב-1999 גרשו את התושבים והם החליטו לפנות בעתירה לבג"ץ. משנת 2000 היו פניות לבית המשפט, הוצאו צווי ביניים ונעשו נסיונות להגיע לפשרה. משכשלו הנסיונות, התקבלה בשנת 2022 החלטה סופית של בג"ץ שדחתה את העתירה של התושבים. השופטים היו דוד מינץ, עופר גרוסקופף ויצחק עמית, שפסקו פה אחד.
בין הסיבות לדחיה היתה הטענה שההתיישבויות במערות שבמסאפר יטא היו עונתיות ולכן אין לראות בהן ישובי קבע. הקביעה הזאת הסתמכה על הנאמר בספר הנסקר כאן - "חיים במערות הר חברון" מאת יעקב חבקוק. יש בפסק הדין כמה התפלפלויות משפטיות על האפשרות לפנות "תושב קבוע" באזור צבאי סגור עפ"י סעיף 318 ב"צו בדבר הוראות בטחון" והאם אנחנו כפופים לאמנת ג'נבה הרביעית. השופטים אף הביעו מורת רוח על "היעדר ניקיון כפיים" של העותרים, מאחר ובנו מבנים בשטח האש לאחר מתן צו הביניים, שהיה אמור להקפיא את המצב הקיים, וישנם עוד כמה נימוקים שהעלו.

אינני מתיימר להבין מספיק בתחום המשפטי כדי לקבוע מהו "תושב קבוע". למשל, האם אדם שמחלק את זמנו בין שני ישובים, כאשר חצי שנה הוא מתגורר בישוב אחד וחצי שנה בישוב האחר, האם הוא תושב קבוע בשניהם, באחד מהם או באף אחד? חבקוק מתייחס בספרו למערות במסאפר יטא ברובן כמערות למגורים עונתיים, אבל הוא גם מציין שמערה מסויימת היתה משוייכת למשפחה מסויימת, שתמיד היתה שבה אליה בעונה הבאה, ואף אחד לא היה נכנס אליה מלבד אותה המשפחה. עם זאת, חבקוק מציין שיש גם גורמים שמסתתרים במערות בדרום הר חברון מפני זרועות הבטחון של ישראל. בראיון ליובל אברהם, אמר חבקוק שהוא היה מעוניין להגיש תצהיר לבית המשפט, אך נמנע ממנו לעשות כן בשל היותו עובד משרד הבטחון.

הפסיקה של בג"ץ נראית די צפויה, כאשר בתחילה השופטים ניסו להתחמק מקבלת החלטה ע"י הצעת בוררות, אבל כשנאלצו להחליט הם קיבלו את טענות הצבא במלואן ודחו את טענותיהם של התושבים המקומיים בטענות פורמאליסטיות שונות. ומעבר לתחום המשפטי, אפשר לשאול האם באמת ההחלטה על הקמת שטח אש דווקא באזור הזה היתה מחוייבת המציאות, תוך התעלמות מדפוס החיים של האנשים שחיו באזור, או שהיו סיבות אחרות, כגון הטענה שהעלו העותרים על כך שההחלטה היתה פוליטית יותר מאשר צבאית-בטחונית - החלטת "הועדה להתישבות המשותפת לממשלה ולהסתדרות הציונית" מ-1981, שממנה עולה כביכול שהסיבה להגדרת שטחי אש היא כדי לתפוס שטחים ולמנוע התפשטות של התושבים הפלסטינים אליהם.
קישור לפסק הדין מצורף בתגובה הראשונה.

ברור שהסרט מציג את המצב באופן חד-צדדי, מנקודת מבטם של הפלסטינים (לא מתייחסים לטרור פלסטיני, למשל), אבל זאת לא סיבה לפסול אותו. לו נתברכנו בשר תרבות חכם, אולי היה היה מנצל את ההזדמנות לפתח דיון מעמיק בנושאים המוצגים בסרט, אם כי נראה שיתקשה למצוא הצדקה למראה של מתנחלים יהודים תוקפים ישוב פלסטיני וחיילים לא מונעים זאת מהם, למרות שחובתו של צה"ל היא להגן גם על הפלסטינים.

צירפתי כמה קישורים בתגובה הראשונה:
- קישור לצפיה ישירה בסרט "אין ארץ אחרת".
- כמה כתבות ומאמרים על הסרט ועל המצב בדרום הר חברון בכלל
- קישור לפסק דין בג"ץ מ-2022
- מאמר של יובל אברהם שמראיין את יעקב חבקוק, כותב הספר
- קישורים נוספים


הספר והמחבר:


על יעקב חבקוק לא מצאתי הרבה מידע. הבנתי שהוא אנתרופולוג בוגר אוניברסיטת באר שבע, שכתב ספרים על הבדואים של סיני, על החמאס ועוד.

את הספר "חיים במערות הר חברון" הוא פרסם ב-1985, לאחר שחקר את שוכני המערות בדרום הר חברון במשך כמה תקופות בין 1977-1982, כאשר התקופה הארוכה ביותר היתה תקופה רציפה בת כשלוש שנים החל מ-1977. את המחקר הזה הוא ערך כחוקר עצמאי מתוך סקרנות, לא כחוקר של מרכז אקדמי כלשהו. הספר בנוי משני חלקים, כאשר בחלק הראשון יש מחקר אנתרופולוגי מדוקדק, ובחלק השני יש קטעים מעובדים מתוך יומן השדה שלו.

חובבי אנתרופולוגיה ימצאו עניין רב בחלק הראשון של הספר שבו מתאר חבקוק את אורח החיים המיוחד של פלאחים ורועי צאן מאזור יטא, אשר חיים במערות ביישובים עונתיים (חִ'רְבֵּה) וקבועים (קַרִיֵה) בדרום הר חברון. חבקוק מתאר את הרקע לחיים במערות, וממשיך בתיאור של דברים פיזיים וגשמיים - מבנה המערות, כלים שבהם משתמשים ביגוד, מזון ומשקה. כמי שחי בין שוכני המערות, הוא מיטיב לתאר את חיי היום-יום מהתנסותו האישית - האויר הדחוס, ריח הצאן, הלבוש, עקיצות חרקים וכו'.

שוכני המערות מתוארים כחברה מסורתית פטריארכלית שמרנית מאוד של רועים וחקלאים, שבה יש חלוקת תפקידים ומעמדות נוקשה בין הגברים לבין הנשים, כאשר הנשים הן במעמד נמוך מאוד, ותפקידן ללדת ילדים ולדאוג לטפל בענייני הבית. חבקוק מקדיש פרק למה שהוא מכנה בשם "אמונות עממיות מסורתיות" ( אמונות טפלות ), שכוללות שילוב של אמונות דתיות מוסלמיות עם חשש מעין הרע ומיצורים על-טבעיים שונים שהם מאמינים בקיומם (גִ'ין, רַאבּוּץ, ע'וּל ואחרים), כאשר אמונות רבות קשורות למערות. בפרק אחר הוא מתאר תרופות למחלות שונות וסוגים שונים של מטפלים עממיים, שאליהם פונים התושבים בעת מחלה ומצוקה.

בחלק השני של הספר יש קטעים שעובדו מתוך יומן השדה שלו ולבשו צורה של סיפורים על אינטראקציות שלו עם התושבים סביב ארועים ונושאים שונים. הסיפורים כתובים כסיפורים אותנטיים המתובלים בחלקם במעשיות עממיות, עם תבלון קל של עלילות אלף לילה ולילה. אליהם יתחברו גם אלה מבין הקוראים שהאנתרופולוגיה אינה בוערת בדמם.

הספר יצא לאור כשנתיים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ואפשר למצוא בו התייחסות מסויימת למתח שנוצר סביב ביקוריו של חבקוק, אבל זה מופיע בספר באופן שולי יחסית.


εϊз





*** כמה אנקדוטות (ספוילרים) למי שלא מתכוון לקרוא את הספר ***














- בדרום הר חברון ישנם שני כפרים גדולים - דורא ויטא - שיש ביניהם יריבות רבת שנים. אנשי דורא רואים את אנשי יטא כנחותים, נחשלים וחמומי מוח; אנשי יטא רואים את אנשי דורא כמתנשאים, שונאי זרים ורודפי בצע.

- בדווים מפחדים להכנס למערות בשל פחדם מפני שדים ומחשש שהתקרה תתמוטט על ראשם

- שוכני המערות מלבישים את הילדים בבגדים ישנים ולא נקיים כדי שהעין הרעה תפסח עליהם

- שוכני המערות מאמינים שישנו עולם עליון שבו אנחנו חיים ועולם תחתון שבו חיים כפילים שלנו

- נראה שבתקופה שבה נערך המחקר לא היה חשמל במערות, והמנורה המתקדמת ביותר היתה מנורת גז (פַאנוּס עַ'אז). בסרט רואים מערה עם טלויזיה. כנראה התקדמו מאז שנות ה-80.

- "כניסתי אל השטח לא היתה קלה, וזו לשון המעטה. כפריי הר חברון מעולם לא חיבבו זרים שביקרו ביישוביהם או שביקשו לחדור אל קרבם. גורמים ישראלים ויהודים היו ועודם שנואים וחשודים בנפת הר חברון. בואי אל האזור, שיטוטי בכפרים ובחורבות, חזותי ושליטתי בשפה הערבית - כל אלה הפכו אותי לחשוד עד מסוכן בעיניהם של תושבי הר חברון. איש מהם לא קיבל את ההסבר שמטרת בואי היתה מחקר ולימודים."

היום ה-512

בשלהי המאה הקודמת כשטיילתי בהודו הספר "עיר השמחה" היה מאוד פופולארי בקרב תיירים זרים, אך לא הזדמן לי לקרוא אותו עד עתה.

דומיניק לאפייר מספר שכתב את הספר בהשראת כמאתיים ראיונות שערך במשך שלוש שנים בעיר כלכתה ובמקומות נוספים במדינת בנגל המערבית.

הסיפור נסב אודות דיירי שכונת עוני בכלכתה שמכונה בשם "עיר השמחה", ומוצג דרך סיפוריהן של שלוש דמויות ראשיות - סטפן קובלסקי, כומר ממוצא פולני-צרפתי שהחליט לגור בין העניים המרודים ביותר; הסארי פאל, חקלאי כפרי שהגיע לכלכתה בחיפוש אחר פרנסה; דר' מאקס לב, רופא אמריקאי צעיר שסטפן קובלסקי קרא לעזרתו.
השכונה ששימשה כבסיס לספר היא Pilkhana slum בעיר Howrah הצמודה לכלכתה. דמות הכומר בסיפור מבוססת על דמותו של הכומר Francis Laborde , ודמות הרופא מבוססת על רופא נוצרי ממוצא לבנוני. דרך הדמויות האלה לאפייר מספק לנו תמונה של חיי העניים המתגוררים ברחוב, פערי המעמדות, עבודת ילדים, זנות, פשע ואלימות, מחלות שונות, האמונה הדתית, מנהגי לידה, נישואין (כולל נישואי ילדות) ואמונות טפלות שונות. בצד האלימות וקשיי החיים, מוצגת גם עזרה הדדית בין דרי המדרכות בתחומים שונים, ואף קמה קבוצה ששמה לעצמה מטרה לעזור לקהילה בתחומי החינוך והרפואה.

לאפייר לא מסתפק רק בסיפור העלילה, אלא מציג בפני הקורא רקע הסטורי, חברתי, פוליטי ודתי רחב יותר. הוא מתאר בהרחבה תהליכים של נדידה מהכפרים אל העיר, מספק מידע היסטורי על הבריטים בהודו, טקסים דתיים חשובים בכלכתה, כגון: שריפת הגופות, החגים של האלים דורגה, קאלי ווישוואקארמה וכיצד הם משתלבים בחיי היום יום של התושבים. לאפייר אף מזכיר דמויות שונות של מערביים שהקדישו את חייהם לעזרת התושבים בהודו, כמו אמא תרזה, שלה הקדיש פרק שלם בספר, James Stevens ואחרים.

בעקבות הפופולאריות של הספר צולם סרט בעל אותו השם בכיכובו של פטריק סווייזי, אך עלילתו שונה מאוד מעלילת הספר והוא לא מומלץ.

הספר מומלץ.

εϊз

היום ה-452

משה ליפשיץ, בוגר לימודי היסטוריה ופילוסופיה וקורא נלהב של סיפורי שרלוק הולמס, הגיע לתיכון רמלה-לוד בהתאם להתחייבותו ללמד בפריפריה בתמורה להלוואה שקיבל ממשרד החינוך. אם ציפיתם לספר בנוסח "לאדוני באהבה" או "זרע הפורענות", חוששני שלא תבואו על סיפוקכם. היו למשה חששות לפני שנכנס לתפקיד, אך הוא גילה שהתלמידים הם סקרנים ובעלי ידע ועניין רב מכפי שציפה.

בספר הוא פורס את האני מאמין שלו ומציג את חוויותיו עם התלמידים, כאשר מה שמנחה אותו הוא יצירת אווירה טובה ופתוחה בכיתה, מתן כבוד לתלמיד וחינוך לערכים הומניסטיים-ליברליים, לרציונליות ולפיתוח חוש ביקורתי. הספר נכתב בצורת יומן ומבוסס על יומניו ועל חוויות שאסף מתלמידים ששמר עימם על קשר במשך שנים לאחר סיום לימודיהם.

משה נקט בשיטות הוראה לא תמיד סטנדרטיות, והעיקר מבחינתו לא היה לדחוס חומר לימודים לראשי התלמידים אלא לנהל אינטראקציה עם התלמידים, לאתגר אותם לחשוב ולגרום להם להיות ביקורתיים, כולל כלפיו. הוא מציג את רעיונותיו דרך שיעורים שונים שליקט ב-56 שנות הוראה, ביניהם שיעורים העוסקים בתרבויות הקלסיות, בציונות, באנטישמיות, בפאשיזם, ובמושגים שונים כגון: חירות, ערבות הדדית, מיהו יהודי ועוד. מבחינתו, החינוך של התלמידים לא מתחיל ומסתיים בשעות בית הספר ולא רק בתחומי הלימוד שעליהם היה אחראי. הוא ראה את עצמו כאוזן קשבת לבעיות התלמידים וגם כמי שמקנה להם נורמות התנהגות וערכים על ידי מתן דוגמה אישית.

הדיונים על הנושאים השונים ברובם קצרים מדי ומיעוטם ארוכים מדי, אך העיקר, לדעתי, הוא הדרך שבה משה ניגש לנושאים ומעביר אותם לתלמידים.

ישנו ביטוי שחוק של "מורה לחיים", שלרוב אין לו כל קשר למורה המצוי. משה ליפשיץ מצטייר כמורה שמאוד מתאים להגדרה הזאת.

הספר מומלץ למורים, לליברלים, ולכל מי שרוצה לגלות איך מורה צריך להיות.

4.5 כוכביא

εϊз