“היום ה-687

אני מניח שאתם מכירים את אמרתו של הרקליטוס "אי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים". מסתבר שגם אי אפשר לקרוא את אותו הספר פעמיים (לפחות לא את הספר הזה). קראתי את הספר לראשונה לפני יותר מ-30 שנה. לא זכרתי את הפרטים מהקריאה הראשונה, אבל את תחושת ההשתאות על העולם החדש שנגלה בו אני זוכר בהחלט. זו אותה התחושה שעלתה בי מהאזנה לתכנית הרדיו "ציפורי לילה" עם חיים שוסטר, שידע לרתק את מאזיניו עם קטעי ספרות ופילוסופיה מהמזרח הרחוק.

בקריאה הנוכחית הבחנתי בדברים שלא כל כך הבחנתי בהם בקריאה הראשונה. הדבר הבולט ביותר הוא שקרליבך כותב מתוך נקודת מבט יהודית ומערבית, הוא עורך השוואה בין פילוסופיית החיים המערבית לזו ההודית, ובמקרים רבים מותח ביקורת על המערבית. קרליבך נוטה להשתמש במושגים ובדימויים לא-הודיים מעולמו שלו, כמו עדלידע ובר מצווה; לנהר הוא קורא "יאור"; המון האנשים הנעים ללא קול ברחוב נראה לו כסרט ראינוע; מלצרים במסעדה מעוררים אצלו קונוטציה למועצת גדולי התורה ונזירים בודהיסטים שמכים בתופים יוצרים אצלו תחושה כאילו היו "שלוחי חברה קדישא, שבאו לקבור אותך ואין מנוס מפניהם". כמו כן, מסתבר שיש לו חוש הומור, שמבליח פה ושם. דבר פחות מוצלח הוא שיש לו נטייה לפעמים לבצע התפלפלות יתר פילוסופית ("חופר"), שהיה אפשר לקצר אותה.

עזריאל קרליבך, היה העורך הראשון של העיתון "מעריב". הוא יצא להודו ב-1955 ושהה בה כשלושה שבועות, שבהם הוא נפגש עם מקומיים וערך איתם שיחות. מכתיבתו ברור שהוא הגיע להודו עם הרבה רקע קודם. קרליבך כותב כאדם סקרן וחד הבחנה, כאשר הכתיבה שלו היא גם חווייתית וגם שכלתנית-ניתוחית. הוא מתבונן בצבעים ובמראות וכותב עליהם בצורה פיוטית. הוא מביט באנשים ההולכים ברחוב, נכנס למקדשים, ומתפעל מהטאג' מאהל כמו כל תייר בהודו, אבל גם מתייחס להיבטים מעמיקים יותר לגבי המנהגים של בני הדתות השונות, ומנסה ללמוד את תפישת עולמם התרבותית והדתית. הוא כותב על נושאים שונים בחברה ההודית, כגון הכתות (קאסטות) כולל כת הטמאים, נישואי קטינות, מעמד האשה, יחסים בין בני הזוג וטקס הסאטי. הוא דן מבחינה פילוסופית על מקומו של האדם כאינדיבידואל או כשייך לקבוצה, היחס לבעלי החיים, גלגול נשמות, קארמה ודרכים לפתרון סכסוכים בשיטה ההודית. הוא מתייחס גם לנושאים הסטוריים - האלימות בתקופת חלוקת הודו ורצח גאנדהי, מעמדם של המהאראג'ות ששלטו בהודו וחלוקת האדמות, אשוקה ועוד. במקרים רבים הוא מתאר אירועים שמעמיקים את ההבנה של הקורא לגבי הנושא הנדון. הוא אף מאיר צדדים פחות מוכרים אצל אישים כמו נהרו, למשל, שאותו הוא מציג כמי שאוהב לעשות מעשי קונדס.

קרליבך נותן לנו מבט ייחודי על הודו באמצעות תיווך המראות בשפתו הציורית ועל ידי התובנות המיוחדות שלו.

4.5 כוכבים

εϊз






** ספויילרים **








- תובנה של קרליבך על היחס לבעלי החיים בהודו: "תחילה אף אני האמנתי כמקובל, שההודים סוגדים לפרה. עתה אני מבין שלא היא; הם אינם סוגדים לאדם."

- קרליבך מספר שבשיחה עם פרופ' לטכנולוגיה הוא שאל את הפרופ' אם הוא לא היה רוצה לטייל בחו"ל. הפרופ' ענה שאינו להוט כל כך לבקר שם, מאחר שבגלגול הקודם הוא כבר היה בחו"ל ולא כל כך התרשם.

- "שעת הבוקר מתקדמת, ואל היאור יוצאות - הנשים.
רקע הלובן זרוע לפתע כתמי צבעים בהירים, נגוֹהוֹת מכל המינים. לא ידעת כלל שישי צבעים רבים כל־כך בעולם.
לאִטן הן עולות, זעיר פה וזעיר שם. כפרחי הלוטוס הצפים על פני האגמים עם שחר, ופותחים ניצניהם לרווחה ומתמתחים לאור השמש; כאילו ישנו בעמקי הנהר, ובעפעפיהן עוד ניתזים אגלי מימיו."

- בשיחה עם הודי: "המונותיאיזם שיבש את מושגיכם, ובעיניכם 'דת' היא כנסייה ודוֹגמה של עיקרים נוקשים, אך בשבילנו דת עודנה מה שנועדה להיות מתחילתה - יחס האדם אל עצמו ואל תבל ומלואה."

- תיאור תזמורת שיהודי קרלה ערכו איתה קבלת פנים לקרליבך: "מקהלה שנשכרה מאחד ההיכלות, תופים וחצוצרות ויחפנים המכים במצלתיים, הולכים בצידנו ומנגנים בקולי קולות מה שנדמה להם להיות 'התקווה' (אם אמנם תוכל היא לעמוד בזאת - לא אבדה ולא תאבד)."

- המלצרים במסעדה: "דלת המטבח נפתחת, ובא ומתקרב אחד חסון, רחב כתפיים; גבותיו גבוהות, זקן שיבה יורד על פי מידותיו, וגלימתו לבנה וארוכה, כולו הוד והדר; הוא מתקרב ובא בצעדים מדודים, אציליים; יעקב אבינו מתוך ציור של אבל פאן; הוא שואל, אם אני מעדיף חרדל או סלט."”

“אתחיל בגילוי נאות: העניין שלי בהודו התחיל לפני כמה שנים, בסוף שנות ה-20 שלי, כשהחלטתי לטייל בה לבד - אני, עצמי ואנוכי (ועשרות ישראלים שפגשתי בדרך).
כיאה לסקפטית ולנרתעת מכל ה"רוחניקיות" שאני, באתי להודו עם ציפיות נמוכות ועם הבטחה עצמית שלא אטייל שם בכוח בשום שלב ושגם אם ביום הראשון שלי שם אחליט שזה לא בשבילי - לא אהסס ולא אתבייש לעשות פרסה ולחזור למקום שממנו באתי.

היום, גם ב-300 עמודים לא אצליח לסכם את כל מה שחוויתי שם, ובטח לא בצורה שעשה זאת קרליבך, אך אומר שהטיול שתוכנן לחודשיים הוארך לשלושה וגם אז כאב לחזור - ודי לחכימא ברמיזא.

כידוע אין שום דבר מושלם בעולם, ועם זאת לא הייתי משנה שניה אחת מהמסע המופלא הזה (כן, נשמע פלצני, אבל מה לעשות שזאת האמת?) - חוץ מדבר אחד - הלוואי שספרו של קרליבך היה מגיע אליי לפני הטיול, או לפחות במהלכו.
אני מאמינה שעדיין לא הייתי מצליחה להרים את הלסת מהרצפה מההלם במהלך כל החודש הראשון שלי שם,
ועדיין הייתי מרגישה שהגעתי לפלנטה אחרת וכולם סביבי חייזרים (או שאני החייזר פה?),
ועדיין הייתי מוצאת את עצמי בלילה מנסה לעכל לאט את היום שעבר עליי, שהרגיש כמו חוויית חיים שלמה,
אבל לפחות הייתי מקבלת מושג עמוק יותר על הלך המחשבה ההודי, על תרבותם, על יחסם לסובב, על עולמם - שאין לי דרך טובה יותר לתאר את הפערים בין העולם המערבי וביניהם חוץ מלהגיד שגם לאחר הביקור השני שלי שם, אני עדיין מופתעת שאנחנו והם חיים על אותו כדור.

קרליבך, הוא מוכשר. לא רק בכתיבה, שהיא פיוטית ומרגשת, אלא אף בהבנת נפש האדם. ובהבנת נפש האדם אני מדברת גם על הבנת נפש ההודי (שזה לא דבר מובן מאליו לנו, המערביים). הוא מצליח לחשוף לאט לאט ובעדינות את תרבותו, תפיסתו, הלכי נפשו ואורח חייו של ההודי בצורה מכילה, סקרנית ופתוחה.
אם אמנם הבנתי את הודו הרבה יותר לאחר קריאת הספר, אז בו זמנית גם ברור לי היום כמה פער התרבויות בין הודו לעולם המערבי הוא גדול. וכשאני אומרת פער במקרה הזה, אני מתכוונת לתהום. תהום רחבה בלי תחתית.

קרליבך נותן לקורא הזדמנות להציץ פנימה לתוך התרבות ההודית באמצעות שיחות כנות והשקפה נטולת שיפוטיות וחושף בפנינו דקויות שהוא עצמו לא מצא אותן בשום ספר (כך הוא מעיד). ולא רק תיאורו הלא שיפוטי של קרליבך הוא קסום, אלא גם התובנות המרתקות ומעוררות המחשבה - כל הספר שלי מלא בסימונים שחזרתי וקראתי ואני עוד אשוב ואקרא כי רותקתי וסוקרנתי ואני עדיין מרותקת ומסוקרנת.
"מטרת חייהם הפוכה משלנו; אין הם מבקשים לשנות את הקיים אלא להשתלב בתוכו. הם לא באו להתאים עולם להם, אלא להתאים עצמם לעולם."
ציטוט זה הוא אפילו לא קצה הקרחון, ואני חושבת שמעולם לא קראתי תיאורים יפים ומדויקים יותר של ארץ, ובטח כזו רחוקה, כמו תיאוריו המהפנטים של קרליבך. במהלך כל הקריאה רק קיוויתי שהספר לא ייגמר.
קרליבך החזיר אותי במחשבותיי להודו אין ספור פעמים, אך כל פעם חזרתי לשם מפוקחת יותר, מסוקרנת יותר ומלאת געגוע יותר.

כיאה לסקפטית ולנרתעת מכל ה"רוחניקיות" שאני, בטיול בהודו לא ציפיתי לרגע להישאב לתוך הלך הרוח שלה, לתוך תחושת השלווה האינסופית, לתוך תחושת הנוכחות כאן ועכשיו (כפי שמתוארת בספרי הניו אייג' מהם תמיד נרתעתי), לתוך תחושת ההשתלבות בטבע וביקום.
אך נשאבתי.
וספרו של קרליבך רק עזר לי להבין יותר - גם אם בדיעבד - לאן נשאבתי.


שורה תחתונה:
קראו את הספר וטוסו להודו. לא משנה באיזה סדר, העיקר תנו לעצמכם את המתנות האלה.”