“היום ה-551
הקדמה:
אל הספר הגעתי לאחר צפיה בסרט הישראלי-פלסטיני "אין ארץ אחרת", המתאר את שגרת חייהם של פלסטינים באזור מסאפר יטא בדרום הר חברון (שטח C).
בסרט מתלווה יובל אברהם לבאסל עדרה תושב המקום, והצופה נחשף למצבם של אנשי המקום, שחיים כאנשים מופחתי זכויות תחת כיבוש, ולארועים שונים, כולל עימותים עם כוחות הצבא ומתנחלים. הארועים שקורים באזור הזה נדמים בעינינו כמשהו שקורה מעבר להרי החושך, אשר אין לו נגיעה אלינו. התקפות של מתנחלים על כפרים באזור הזה, כגון אלה שהתרחשו לאחרונה בג'ינבה ובדומא, ושככל הנראה כוחות צבא היו שותפים לחלקן, מעידות שמשהו רע מאוד קרה לנו ול"צבא המוסרי בעולם". באחת ההתקפות האלה תקפו גם את אחד מיוצרי הסרט, חמדאן בלאל.
מסתבר שהאזור הזה של החלק הדרום-מזרחי של מסאפר יטא הוכרז ב-1980 כשטח אש 918 (היו כמה שלבים שבסופם התגבש שטח האש הזה), אך התושבים המשיכו להתגורר שם כרגיל. ב-1999 גרשו את התושבים והם החליטו לפנות בעתירה לבג"ץ. משנת 2000 היו פניות לבית המשפט, הוצאו צווי ביניים ונעשו נסיונות להגיע לפשרה. משכשלו הנסיונות, התקבלה בשנת 2022 החלטה סופית של בג"ץ שדחתה את העתירה של התושבים. השופטים היו דוד מינץ, עופר גרוסקופף ויצחק עמית, שפסקו פה אחד.
בין הסיבות לדחיה היתה הטענה שההתיישבויות במערות שבמסאפר יטא היו עונתיות ולכן אין לראות בהן ישובי קבע. הקביעה הזאת הסתמכה על הנאמר בספר הנסקר כאן - "חיים במערות הר חברון" מאת יעקב חבקוק. יש בפסק הדין כמה התפלפלויות משפטיות על האפשרות לפנות "תושב קבוע" באזור צבאי סגור עפ"י סעיף 318 ב"צו בדבר הוראות בטחון" והאם אנחנו כפופים לאמנת ג'נבה הרביעית. השופטים אף הביעו מורת רוח על "היעדר ניקיון כפיים" של העותרים, מאחר ובנו מבנים בשטח האש לאחר מתן צו הביניים, שהיה אמור להקפיא את המצב הקיים, וישנם עוד כמה נימוקים שהעלו.
אינני מתיימר להבין מספיק בתחום המשפטי כדי לקבוע מהו "תושב קבוע". למשל, האם אדם שמחלק את זמנו בין שני ישובים, כאשר חצי שנה הוא מתגורר בישוב אחד וחצי שנה בישוב האחר, האם הוא תושב קבוע בשניהם, באחד מהם או באף אחד? חבקוק מתייחס בספרו למערות במסאפר יטא ברובן כמערות למגורים עונתיים, אבל הוא גם מציין שמערה מסויימת היתה משוייכת למשפחה מסויימת, שתמיד היתה שבה אליה בעונה הבאה, ואף אחד לא היה נכנס אליה מלבד אותה המשפחה. עם זאת, חבקוק מציין שיש גם גורמים שמסתתרים במערות בדרום הר חברון מפני זרועות הבטחון של ישראל. בראיון ליובל אברהם, אמר חבקוק שהוא היה מעוניין להגיש תצהיר לבית המשפט, אך נמנע ממנו לעשות כן בשל היותו עובד משרד הבטחון.
הפסיקה של בג"ץ נראית די צפויה, כאשר בתחילה השופטים ניסו להתחמק מקבלת החלטה ע"י הצעת בוררות, אבל כשנאלצו להחליט הם קיבלו את טענות הצבא במלואן ודחו את טענותיהם של התושבים המקומיים בטענות פורמאליסטיות שונות. ומעבר לתחום המשפטי, אפשר לשאול האם באמת ההחלטה על הקמת שטח אש דווקא באזור הזה היתה מחוייבת המציאות, תוך התעלמות מדפוס החיים של האנשים שחיו באזור, או שהיו סיבות אחרות, כגון הטענה שהעלו העותרים על כך שההחלטה היתה פוליטית יותר מאשר צבאית-בטחונית - החלטת "הועדה להתישבות המשותפת לממשלה ולהסתדרות הציונית" מ-1981, שממנה עולה כביכול שהסיבה להגדרת שטחי אש היא כדי לתפוס שטחים ולמנוע התפשטות של התושבים הפלסטינים אליהם.
קישור לפסק הדין מצורף בתגובה הראשונה.
ברור שהסרט מציג את המצב באופן חד-צדדי, מנקודת מבטם של הפלסטינים (לא מתייחסים לטרור פלסטיני, למשל), אבל זאת לא סיבה לפסול אותו. לו נתברכנו בשר תרבות חכם, אולי היה היה מנצל את ההזדמנות לפתח דיון מעמיק בנושאים המוצגים בסרט, אם כי נראה שיתקשה למצוא הצדקה למראה של מתנחלים יהודים תוקפים ישוב פלסטיני וחיילים לא מונעים זאת מהם, למרות שחובתו של צה"ל היא להגן גם על הפלסטינים.
צירפתי כמה קישורים בתגובה הראשונה:
- קישור לצפיה ישירה בסרט "אין ארץ אחרת".
- כמה כתבות ומאמרים על הסרט ועל המצב בדרום הר חברון בכלל
- קישור לפסק דין בג"ץ מ-2022
- מאמר של יובל אברהם שמראיין את יעקב חבקוק, כותב הספר
- קישורים נוספים
הספר והמחבר:
על יעקב חבקוק לא מצאתי הרבה מידע. הבנתי שהוא אנתרופולוג בוגר אוניברסיטת באר שבע, שכתב ספרים על הבדואים של סיני, על החמאס ועוד.
את הספר "חיים במערות הר חברון" הוא פרסם ב-1985, לאחר שחקר את שוכני המערות בדרום הר חברון במשך כמה תקופות בין 1977-1982, כאשר התקופה הארוכה ביותר היתה תקופה רציפה בת כשלוש שנים החל מ-1977. את המחקר הזה הוא ערך כחוקר עצמאי מתוך סקרנות, לא כחוקר של מרכז אקדמי כלשהו. הספר בנוי משני חלקים, כאשר בחלק הראשון יש מחקר אנתרופולוגי מדוקדק, ובחלק השני יש קטעים מעובדים מתוך יומן השדה שלו.
חובבי אנתרופולוגיה ימצאו עניין רב בחלק הראשון של הספר שבו מתאר חבקוק את אורח החיים המיוחד של פלאחים ורועי צאן מאזור יטא, אשר חיים במערות ביישובים עונתיים (חִ'רְבֵּה) וקבועים (קַרִיֵה) בדרום הר חברון. חבקוק מתאר את הרקע לחיים במערות, וממשיך בתיאור של דברים פיזיים וגשמיים - מבנה המערות, כלים שבהם משתמשים ביגוד, מזון ומשקה. כמי שחי בין שוכני המערות, הוא מיטיב לתאר את חיי היום-יום מהתנסותו האישית - האויר הדחוס, ריח הצאן, הלבוש, עקיצות חרקים וכו'.
שוכני המערות מתוארים כחברה מסורתית פטריארכלית שמרנית מאוד של רועים וחקלאים, שבה יש חלוקת תפקידים ומעמדות נוקשה בין הגברים לבין הנשים, כאשר הנשים הן במעמד נמוך מאוד, ותפקידן ללדת ילדים ולדאוג לטפל בענייני הבית. חבקוק מקדיש פרק למה שהוא מכנה בשם "אמונות עממיות מסורתיות" ( אמונות טפלות ), שכוללות שילוב של אמונות דתיות מוסלמיות עם חשש מעין הרע ומיצורים על-טבעיים שונים שהם מאמינים בקיומם (גִ'ין, רַאבּוּץ, ע'וּל ואחרים), כאשר אמונות רבות קשורות למערות. בפרק אחר הוא מתאר תרופות למחלות שונות וסוגים שונים של מטפלים עממיים, שאליהם פונים התושבים בעת מחלה ומצוקה.
בחלק השני של הספר יש קטעים שעובדו מתוך יומן השדה שלו ולבשו צורה של סיפורים על אינטראקציות שלו עם התושבים סביב ארועים ונושאים שונים. הסיפורים כתובים כסיפורים אותנטיים המתובלים בחלקם במעשיות עממיות, עם תבלון קל של עלילות אלף לילה ולילה. אליהם יתחברו גם אלה מבין הקוראים שהאנתרופולוגיה אינה בוערת בדמם.
הספר יצא לאור כשנתיים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ואפשר למצוא בו התייחסות מסויימת למתח שנוצר סביב ביקוריו של חבקוק, אבל זה מופיע בספר באופן שולי יחסית.
εϊз
*** כמה אנקדוטות (ספוילרים) למי שלא מתכוון לקרוא את הספר ***
- בדרום הר חברון ישנם שני כפרים גדולים - דורא ויטא - שיש ביניהם יריבות רבת שנים. אנשי דורא רואים את אנשי יטא כנחותים, נחשלים וחמומי מוח; אנשי יטא רואים את אנשי דורא כמתנשאים, שונאי זרים ורודפי בצע.
- בדווים מפחדים להכנס למערות בשל פחדם מפני שדים ומחשש שהתקרה תתמוטט על ראשם
- שוכני המערות מלבישים את הילדים בבגדים ישנים ולא נקיים כדי שהעין הרעה תפסח עליהם
- שוכני המערות מאמינים שישנו עולם עליון שבו אנחנו חיים ועולם תחתון שבו חיים כפילים שלנו
- נראה שבתקופה שבה נערך המחקר לא היה חשמל במערות, והמנורה המתקדמת ביותר היתה מנורת גז (פַאנוּס עַ'אז). בסרט רואים מערה עם טלויזיה. כנראה התקדמו מאז שנות ה-80.
- "כניסתי אל השטח לא היתה קלה, וזו לשון המעטה. כפריי הר חברון מעולם לא חיבבו זרים שביקרו ביישוביהם או שביקשו לחדור אל קרבם. גורמים ישראלים ויהודים היו ועודם שנואים וחשודים בנפת הר חברון. בואי אל האזור, שיטוטי בכפרים ובחורבות, חזותי ושליטתי בשפה הערבית - כל אלה הפכו אותי לחשוד עד מסוכן בעיניהם של תושבי הר חברון. איש מהם לא קיבל את ההסבר שמטרת בואי היתה מחקר ולימודים."”
