ביקורת ספרותית על חולם ביידיש - שבעים שנה על במת התיאטרון תשעים שנה על במת החיים מאת שמוליק עצמון-וירצר
ספר מעולה

---

היום ה-624

שאלו את הבמאי והשחקן הצרפתי, ז'אן לואי בארו, כיצד הוא מגדיר מנהל תאטרון. תשובתו: במאי שלא הצליח.
וכיצד הוא מגדיר במאי? - שחקן שלא הצליח.
ושחקן? - אדם שלא הצליח.

שמוליק עצמון מעיד על עצמו ששלוש ההגדרות האלה מתאימות גם לו. כפי שאפשר לראות, חוש הומור לא חסר לו. :-)


שמוליק נולד בבילגוריי בפולין בשנת 1929. החלק הראשון של הספר עוסק בילדותו בצל מלחמת העולם השנייה. משפחתו ניצלה מגורלם של רוב אנשי העיירה שנשלחו לבלז'ץ, כשעזבה אותה בשלב מוקדם והצליחה לצאת מפולין. המשפחה עברה בין מספר מקומות באירופה, עד שהגיעה לישראל.
כבר בילדותו התגלו אצלו כשרון תיאטרלי וכשרון לשפות. נראה שגם יזמות עסקית החלה אצלו בגיל מוקדם, כשגבה תשלום של גרוש עבור צפייה בתאטרון הצלליות שהקים עם חבר.

החלק השני של הספר עוסק בדרכו של שמוליק בישראל בכלל ובעולם התאטרון בפרט. הוא החל את דרכו כשחקן בתאטראות קיימים, אחר כך הקים את "זווית" - תאטרון אוונגרד שהעלה הצגות בעברית, וגולת הכותרת שלו - היידישפיל - תאטרון שהעלה הצגות מקוריות ומתורגמות ביידיש. בתאטראות האלה שמוליק היה לעיתים קרובות השחקן, הבמאי, החשמלאי, פועל הבמה וכל תפקיד אחר שהיה צריך למלא. חובבי התאטרון והיידיש ימצאו כאן מידע מעניין בקשר למופעים השונים, כולל הצדדים האמנותיים והניהוליים, שיתופי פעולה שביצע עם תאטראות בחו"ל, פוליטיקה מקומית ובינלאומית והמאבק העיקש של שמוליק להשיג הכרה עבור היידישפיל כתאטרון רפרטוארי רשמי במדינה שניסתה ליצור אתוס של צבר גאה דובר עברית ולהתנתק מדמות היהודי הגלותי דובר היידיש. מעניין במיוחד לקרוא את הסיפורים שמאחורי ההצגות, בחירת בעלי התפקידים והקמת התאטראות, כאשר שמוליק משתף את הקורא בפרטי הפרטים.

דמותו של שמוליק העולה מהספר היא של אדם בעל חזון ויוזמה השואף לשלמות, עקשן הדבק במטרה, בעל תושיה ומענטש ששואף לעשות טוב.


εϊз


-------------- ספוילרים ------------











- באחת הסקירות הקודמות שלי כבר הזכרתי את האיסור על הופעות ביידיש שהיה בתוקף בארץ בין השנים 1949-1951. המועצה לביקורת סרטים ומחזות שימשה כצנזור מטעם השלטון ופגעה בחופש האמנותי בישראל. אם מישהו ניסה להציג בכל זאת ביידיש, היו יכולים להזמין משטרה שתפזר את המופע. קנאי העברית הגיעו עד לכדי מעשי אלימות נגד דוכנים שמכרו ספרים ביידיש ונגד בתי דפוס שהדפיסו אותם. כפי שאפשר לראות, פנאטים לא היו חסרים כאן. בסופו של דבר בית המשפט נענה לעתירה של תאטרון גולדפדן והוציא צו נגד האיסור הזה. חיים חפר כתב את השיר "ביד הלשון" על היהודים שנרדפו בשואה ואשר גם שפתם נרדפה בארץ.

- תמיד חשבתי שששי קשת דובר יידיש מהבית, אבל מסתבר שהוא למד יידיש במשך כחצי שנה אצל הניה, אשתו של שמוליק. שמוליק החליט ש"אליל הנוער" ששי קשת יתאים לתפקיד החזן ב"דער ווילנער חזן" ("החזן מווילנה"), אך היה צריך ללמד אותו יידיש וגם חזנות (אצל החזן חיים אדלר).
ששי קשת לא היה היחיד שלמד יידיש עבור הופעה בתאטרון היידישפיל. שמוליק הקים סדנא ללימוד יידיש, בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן, כדי להכשיר שחקנים צעירים שלא ידעו את השפה. ביניהם היתה גם ענת עצמון, בתו של שמוליק.

- שמוליק עצמון יחד עם שמוליק סגל ושמוליק רודנסקי הופיעו יחד כ"שלושת השמוליקים". בין ההצגות שלהם היתה "די קליינע מענטשעלעך" ("האנשים הקטנים") על פי שלום עליכם, שעלתה על הבמה כמעט 1000 פעם (בארץ ובעולם), כולל בבאבי יאר. ההצגה במקורה נהגתה ועובדה על ידי אליהו גולדנברג (אבא של דודו טופז), ובוצעה בעברית בתאטרון שלו ("המפתח"). בהמשך אליהו הצטרף לשני השמוליקים והופיע איתם ביידיש. לאחר מותו ב-1976 ההצגה הופסקה, ורק עם הצטרפותו של שמוליק עצמון לשני השמוליקים האחרים היא חודשה.

- שמוליק ראה את ההצגה "ברכט על ברכט" בארה"ב והחליט להשיג את זכויות היוצרים. הסתבר שהוא היה צריך לנסוע לסגור את זה מול נציגות ברכט בלונדון, סוכנות אריק גלס, אבל שם הסתבר לו שיש קטע בשם "האישה היהודייה" שברכט כתב עבור אשתו הלנה וייגל, והזכויות של הקטע הזה נמצאות בידיה, ולא בידי הסוכנות. בשיחת טלפון איתה היא סירבה לתת לו את הזכויות, והוא נאלץ לטוס לברלין כדי לשוחח איתה פנים מול פנים. עקשנותו השתלמה. היא השתכנעה.

- כשתאטרון "זווית" עבר להשתכן באולם ללא כסאות, שמוליק הגה רעיון שהקהל ישב על הרצפה, וגם הציע שכל מי שיביא כסא וישאיר אותו כתרומה לתאטרון בסוף המופע, יצפה במופע בחינם. כך הגיעו 120 כסאות שונים לאולם.

» ביקורות נוספות של פרפר צהוב
» ביקורות נוספות על חולם ביידיש - שבעים שנה על במת התיאטרון תשעים שנה על במת החיים