ביקורת ספרותית על תפוס ת'יהודי! מאת טוביה טננבום
ספר לא משהו

---

מי אתה, טוביה טננבום?
אם נאמין לכתוב במבוא לספר, אז טוביה טננבום הוא יהודי, ישראלי לשעבר, שגדל בבית חרדי ואנטי ציוני בבני ברק, עזב את הדת, עבר לארצות הברית, וכיום הוא כותב, בין השאר, לעיתון הגרמני "דר שפיגל". טוב ויפה. אלא שמקריאה בספר שלו, ולמעשה בשני הספרים שלו, צריך להיזהר, שכן טוביה הוא שקרן. והוא ממש טוב בזה. הוא מחליף זהויות בלי הרף, ומעולם הוא לא מי שהוא התיימר להיות.

על כריכת הספר אנחנו רואים אותו. איש שמן, ממושקף, מכוער למדי, מחובק עם ג'יבריל רג'וב המחוייך, כשברקע מחייכת אליהם תמונתו של "הראיס" הלא הוא יאסר עראפת. כיום, בעקבות פרסומי הספרים, רג'וב כנראה כבר לא יחבק את האיש. לא בצורה כזאת. לעומת זאת טוביה טננבום מחובק כעת בחיבוק חם ואוהב מצד אנשי הימין בארץ. הוא מסיר את הלוט מן הצביעות הפלסטינית, האירופית, והשמאלנית. הוא הילד הזה, שלא מתבייש לצעוק שהמלך עירום. אלא שלא בטוח שהוא ראוי לחיבוק החם הזה. במציאות חלופית, שבה הוא היה נשאר אזרח הארץ ומצביע בבחירות, אני מאמינה שטננבום היה מוצא את עצמו מצביע לשמאל הציוני. אי שם בין "העבודה" ל"מרץ", בין שלי לזהבה, ומתעקש לקרוא לעצמו "איש מרכז". איך אני יודעת את זה? לא דיברתי איתו. פשוט קראתי את הספר. הוא בעד פשרה טריטוריאלית, במגבלות. הוא נגד זכות השיבה, ובכך הוא יוצר בידול חד משמעי (שלא באמת קיים במציאות) בין הכיבוש הישראלי של שנת 1948, לכיבוש של 1967. והוא שונא את הימין בארץ, באותה מידה שבה הוא מסתייג מהשמאל. למעשה, קשה למצוא את מי הוא מחבב.

מה עוד למדתי מהספר על טוביה האיש? הוא מצטייר כנרקסיסט והדוניסט. הוא אוהב לאכול אוכל טוב, ושונא אנשים שאוכלים אוכל בריא שהוא תפל לטעמו. הוא אוהב נשים. כלומר את הגוף שלהן. לפחות שתי אפיזודות בספר ראויות לכותרת הטרדה מינית, וזה תיאור שלו, רק מתוך הדברים שהוא מכניס לספר. ויש לו קטע לא ברור עם הומסקסואלים והומוסקסואליות. וגם עם חתולים. הוא מנסה להצטייר כאוהב חיים, אוהב אדם, ואוהב ישראל. אבל הקורא רשאי לשפוט בעצמו, על פי הכתוב. שכן, זה רק לכאורה ספר על הארץ ועל הנעשה בה. למעשה זהו ספר שעיקרו הוא טטנבום-האיש, על רקע הארץ והסכסוך. כשם שהספר הקודם היה ספר על טננבום-האיש, על רקע גרמניה.

כמו בספר הקודם גם כאן זה "מסע דילוגים" שהרציונל מאחוריו לא ממש ברור. נראה כמו קפיצות גחמניות לכאן, לשם, ובחזרה, כולל חזרות לאותו מקום במרווחים של יום-יומיים. כולל פגישות לא ברורות עם אנשים שונים בתפקידים שונים וממגזרים שונים. נוצר קולאז' מעניין, אבל לאוהבי סדר ושיטתיות הקפצנות מפריעה. טננבום הוא עיתונאי, וזה אומר שהאג'נדה שלו מכתיבה את הפילטר דרכו הוא מתאר את העובדות. וכך הוא מטיף לאנשים וכועס עליהם, אבל דקה אחר כך עושה את אותם הדברים בעצמו. שלא כמו בספר הקודם, הספר הזה מכיל יותר הסברי רקע על מקומות הביקור, האנשים, ההיסטוריה הרלוונטית וכדומה. וזה כי קהל היעד שלו הוא לא אתם. קהל היעד הוא אירופי, ומטרתו היא להראות איך הוצאות הון אירופיות על ארגונים ללא כוונת רווח ועמותות שמסייעות לפלסטינים, מערערות את בטחונה של מדינת ישראל. במובן הזה האג'נדה שלו קרובה לשלי, ולכן גם הספר היה קריא, על אף המניפולציות הבוטות שבו.

יש בספר דברים מעניינים. כמו תיאור ההשתלטות הבדווית על אדמות מדינה בנגב, והמאמץ הגדול שעשה על מנת להיכנס אל כמה מאותם פחונים עלובים למראה, שבעליהם הסתירו בתוכם בתים מהודרים ומרוהטים להפליא. גם ביקור אצל פצוע סורי בבית החולים "זיו" בצפת היה תיאור נוגע ללב. ובאופן כללי הספר קריא וזורם, למרות בעיות האמינות וההומור הלא מצחיק. טננבום עצמו, אגב, מסיים אותו בנימה פסימית ודכאונית לחלוטין. אבל אולי, כישראלי לשעבר, כיהודי שלא חי בארץ אלא בארה"ב, נקודת המבט הראשונית שלו סכיזואידית למדי. אבל זה כבר לדיון על ספר אחר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על תפוס ת'יהודי!