ביקורת ספרותית על הרפתקאות אליס בארץ הפלאות - הספר המוער מאת לואיס קרול

---

כמו הכובען המטורף, הזמן מטריד אותי. הנה הוא חלף ביעף ומתקרב לו גיל שלושים. כל כך הרבה מטרות הצבתי לעצמי, והאמת שלא מעט מהן השגתי. תחושת סיפוק עצמי? כן, אבל גם איזו בעתה עצורה בחזה, שגְּדלה אקספוננציאלית, על המכלול בשלל תחומים שכבר לא אספיק להיחשף אליו. אחד מהם הוא הספרות, ואליס בארץ הפלאות, אליו נחשפתי כעת לראשונה.

לואיס קרול היה פרופסור למתימטיקה ולוגיקה באוניברסיטת אוקספורד, וכפועל יוצא מכך, גם כומר. את עיקר זמנו העביר בהמצאת משחקים, חידות וסיפורים עבור ילדים (או ליתר דיוק, ילדות), כשהעיקרית מביניהן הייתה אליס, שלבקשתה סיפור זה עלה על הכתב. אינספור סיפורים ברא קרול עבור האמצעית במשפחת לידל. משעשע לחשוב אילו הרפתקאות נוספות היינו מכירים לו התעקשה זו דווקא שיתעד סיפור אחר.

כושר היצירה של קרול, בלתי ניתן לערעור. האיש ברא עולם שמצליח להפנט ילדים ומבוגרים כאחד, עד עצם היום הזה. חיבבתי בעיקר את תיאור ההיררכיה בממלכת הקלפים, את משחק הקרוקט הייחודי ואת חיוך החתול כמקבילה לירח המופיע ונעלם כרצונו (כסהרהורי-מטורף).
נטייתו של קרול לאיגיון ואבסורד המשתקפת גם בשאלותיה של אליס, העלתה לא פעם חיוך על פניי.

אליס ניחנה במין פדנטיות אינטלקטואלית הקיימת בילדים, ואנו בבורותנו, מפספסים אותה. בסקרנותה הבתולית, היא מציפה שלל נושאים סבוכים כמו הגדרה עצמית, שפת החלום ותפיסת המרחב-זמן.

היצירה, הארס-פואטית בחלקה, טומנת בחובה אזכורים ספרותיים, מדעיים ופילוסופיים רבים, שכוונו אל הקורא המבוגר. אבקש לציין לעצמי חלק מהם -
אם איננו מבחינים בין מציאות וחלום, ואם אנחנו מחלקים את חיינו ביניהם, מחשבותינו בזמן חלום, משוגעות ככל שיהיו, הן אמיתיות ותקפות לא פחות (בהשראת "תאטטוס" של סוקרטס).
מה משותף לעורב ולשולחן כתיבה? אתגר אלן פו כתב על שניהם.
אין לי ספק שלו הייתי ילדון בריטי בן המאה התשעה עשרה, הייתי נהנה אפילו יותר ממשחקי המילים והאזכורים ביצירה.

אני מסכים עם קרול, בטענתו למאייר (טניאל) כי דמותה של אליס חסרת פרופורציות ובעלת חזות מעין ננסית (לטעמי לפחות). אם כי זה תואם את התמורות הפיזיות שהיא חווה.
ככלל, אני סומך על כושר הדמיון שלי, ולכן הייתי מוותר על האיורים גם ביצירה הנ"ל.

מוטיב חוזר בולט בספר, הוא ההלקאה עצמית בכל הנוגע לבכי. אין זה מפתיע, בהתחשב בסלידתו של קרול מכל מה שאינו בשליטתו, ורגשות בפרט.

ההערות המצויות בספר מעשירות, אך לדידי היה עדיף לו היו בתחתית הטקסט מאשר בשוליו.
היו פרקים שיותר התפעלתי ונלהבתי לקרוא והיו כאלה שפחות.

מעניין לקרוא את אחרית הדבר אודות קרול (שם העט של צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון).
כחלק מהפרישות שנטל על עצמו ככומר, קרול פיתח אובססיה לסקרנות, לתום ולחַיּוּת של גיל הילדוּת. מסתבר כי הוא תיעב בנים ושאף להקדיש את עיקר זמנו לבילוי בקרב ילדות טרם התבגרותן (באישור הוריהן לטענתו).
את ביתו הפך למעין מלכודת (סטייל אחוזת נוורלנד) ובו צעצועים, חידות וסיפורים שברא במיוחד עבורן. תחביב עיקרי שטיפח, היה צילום ילדות בעירום, באישור המפתיע של הוריהן.
לא מצויה כיום שום עדות לקשר מיני שהתנהל בין קרול והילדות, פרט לתיאורי נשיקות תמימות לכאורה והחזקת ידיים שעוררו בי פלצות שלא הרגשתי מאז קריאת לוליטה. בהתחשב בפדנטיות של קרול, שנטה להעלים פרקים מיומנו, לא הייתי פוסל שאכן התקיים ניצול מיני על-ידי האחרון, ולא, לא אכפת לי שלכאורה מדובר בתקופה אחרת.

כעת נגלית הסמליות במטמורפוזה של אליס, במלוא שפלותה – קרול מצר על ההתבגרות ועל כך שאינו שולט בבלימתה.

ביקורת לספר שחיבבתי אלמנטים ממנו, שהתנדפו תכף ומיד עם החשיפה לסטייה של האיש.
ללא דירוג.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על הרפתקאות אליס בארץ הפלאות - הספר המוער