ביקורת ספרותית על 4321 - ספריה לעם #778 מאת פול אוסטר

---

נקודת ההתחלה, אותו רגע חד פעמי וייחודי ביקום, בעולם, על הפלנטה, הרגע בו כל אחד ואחת מאיתנו נולדים. הרגע הזה בו העולם משתנה. היקום כבר אינו אותו יקום. יש בו חיים חדשים. חיים שנוצרו איכשהו: באהבה, אולי בחטא, אולי בחוסר אהבה. אבל התווספו חיים בעולם. הישות החדשה חיה בעולם בו היא נוצרה, הורים, אחים, אחיות, הבית באותו רחוב, הנמצא באותה עיר ובאותה ארץ. ומכאן, תחשבו שהסיפור יכול להתפתח למספר כיוונים, וכל כיוון הרה גורל, עלול להוביל לסגנון חיים אחר: אהבות שונות, בחירות והחלטות שונות, אזורי מגורים שונים, חברים שונים, השכלה שונה, חיים, מוות ועוד.
אוסטר מוביל אותנו במספר דרכים שונות וסיפורים שונים בחייו של ארצ'י פרגוסון. אותו פרגוסון, נולד לאותם הורים, רוז וסטאנלי ובאותו תאריך, אך ישנן דרכים שונות בהן יכלו חייו להתרחש: מוות בגיל צעיר, שריפה ומות אביו, שדידת חנות אביו. ובכל דרך כזו יש לנו את אותו ארצ’י פרגוסון, דומה וקצת שונה, אבל בעיקר זה שהבחירות של חייו שונות או יותר מכך, הגורל, יד המקרה, אלו הם שהכריעו לאן חייו של ארצ’י פרגוסון ילכו, ינועו, יתפצלו. במהלך הספר מוזכר השיר של רוברט פרוסט ואני מצטט אותו כי הוא חשוב להבנת מהלך הספר:

השביל שלא נבחר

תירגם מאנגלית: אמיר אור

שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב,
אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב,
אֵינֶנִּי יָכוֹל – אָז עָצַרְתִּי לַחְשֹׁב,
מַרְחִיק אֶל הָאֶחָד מַבָּטִי לְלֹא סוֹף
לְאָן שֶׁפִּתּוּלָיו נֶעֶלְמוּ בָּעֵשֶׂב;

לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת,
אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה,
שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת;
אַךְ שְׁנֵיהֶם הָיוּ נְתִיבוֹת עֲזוּבוֹת
שֶׁמִּדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בָּם שְׁחָקָם בְּשָׁוֶה,

וּבַבֹּקֶר הַהוּא הִשְׂתָּרְעוּ לִקְרָאתִי
בְּשַׁלֶּכֶת שֶׁאִישׁ לֹא הִשְׁחִיר אֶת פָּנֶיהָ.
אָהּ, הָרִאשׁוֹן – לְיוֹם אַחֵר נְצַרְתִּיו!
אַךְ יָדַעְתִּי שֶׁנָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב,
וְסָפֵק אִם אָשׁוּב עוֹד אֵי־פַּעַם הֵנָּה.

אֵי־שָׁם, אֵי־פַּעַם, לֹא בְּלִי אֲנָחוֹת
בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים אֲסַפֵּר זֹאת בְּקוֹל:
שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת –
אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת,
וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל.

למעשה, יותר מאשר בחירה, יכולת ואפשרות הבחירה שלנו, אוסטר מספר על השרירותיות והמקריות בעולם. ביקום. הרי ידוע שלעומת כל בחירה או החלטה שנעשה, ישנן המון בחירות שיעמדו למולן וגם אם יש לנו שליטה בבחירות ובהחלטות שלנו, הרי ברור שלא הכל בשליטתנו. וזה בא לידי ביטוי בסיפורים השונים על ארצ’י פרגוסון. מה שמוביל אותו לבחירות והחלטות בחייו, זה השרירותיות במוות: אביו סטנלי פרגוסון מת משריפה, ארצ'י מת במחנה קיץ בעת סערה, חברו ארט פדרמן מת באותו מחנה קיץ ממפרצת מוחית, התאונה בה נפצעת בת דודתו וארצ’י מאבד שתיים מאצבעותיו. וכל אחד מאלה, משנה את חייו של ארצ’י פרגוסון. אחריהם הוא לא אותו ארצ’י: כבר לא אותו ספורטאי שאפתן, מתחבט בזהותו המינית, בוחר באיזו אוניברסיטה ללמוד, הכתיבה והרצון להיות סופר ועוד.
גם בסיפורים בתוך הסיפורים, שפרגוסון כותב, באים לידי ביטוי הבחירה, השרירותיות, הגורל: זוג הנעליים שנבחר על ידי קונה מסויים ונלקח לסיפור חיים אחד שהיה יכול להיות אחר אלמלא אותם בעלים, נער בחלקים שונים בחייו כאשר באחד המקרים הוא נאלץ לבדוק האם יש כאן יד מכוונת או שרירותיות בעולם, אדם הנאלץ לבחור בין שלושה דרכים - ימינה שמאלה או ישר.
מה שכן נותר וקיים לאורך הסיפורים, לאורך כל הגרסאות השונות בהתבגרותו של ארצ’י פרגוסון (כן, זה קצת מבלבל, גם המעבר מסיפור לסיפור, מגרסה אחת לאחרת, הוא לא לפי הסדר), מעבר לאהבה הרבה שמעניק הסופר לדמויותיו, הוא סיפורה של אמריקה של שנות החמישים והשישים. עשורים קשים באמריקה, של רצח נשיא, מאבקים בין שחורים ללבנים, אמריקה של וייטנאם, המהומות בניו יורק והמחאה באוניברסיטת קולומביה. ארצ’י פרגוסון או פול אוסטר הוא מעין פורסט גאמפ החולף על ההיסטוריה של אמריקה בעשורים אלה, ופרגוסון חלק ממנה, לעיתים מביט מהצד, לעיתים אקטיבי, לעיתים תיאורי בלבד, אך הוא חלק ממנה. וההיסטוריה כואבת, קשה, חונקת, עצובה. וגם סיפור התבגרותו של פרגוסון, מילד לנער בוגר, סיפור הכולל בתוכו את חדוות הנעורים, בלבולים, כאבים, אהבות, חברויות אמיתיות, אכזבות, תקווה, שאיפות. ואוסטר יודע לכתוב סיפור והכתיבה די קולחת, זורמת. לעיתים מהפנטת. וברגעי חסד שונים, הסיפור, הכתיבה, מתעלה, ומתרחש הקסם הזה בתובנות שאתה יכול להזדהות איתם. למשל: "העולם יפה ונהדר כל כך אם אתה לא עוצר ומתבונן בו יותר מדי בקפידה". חבל שהרגעים האלה הם רגעי חסד לא רבים.
בנוסף, קיימת האהבה הרבה של פרגוסון לאמו רוז. אהבה שנפרשת לאורך כל הספר. אהבה המלווה בקשר המיוחד בין פרגוסון לאמו. אהבה שגם באה לידי ביטוי בדברים שפרגוסון כותב, מה שמוביל לנושא הבא השזור לאורך הספר והסיפורים השונים וזה העיסוק בכתיבה. ארספואטיקה. כתיבה עיתונאית, כתיבה שירית, כתיבה פרוזאית. אבל כתיבה. וכתיבה של נער, נער בשנות בגרותו או לכל המאוחר בשנת העשרים לחייו. זאת אומרת כתיבה שנוצרת מאוד מוקדם (איני רוצה לחשוף ספוילרים יותר מכך). תהיתי מה אוסטר רוצה לומר בכך? מה משמעות הדבר?
אולי אוסטר מאדיר את כוחה של הכתיבה, הרי השרירותיות, הגורל, נזילות החיים והמוות, מותירים את הכתיבה כדבר נשגב, אולי נצחי במובנים מסוימים.
בסיפורים אף שזורים מוטיבים נוספים, רמזים נוספים, לחייו של פרגוסון אחד ויחיד: אהבתו לאיימי שניידרמן, המשחק שהתארך לשלוש הארכות באולם הספורט בו היה מתח בין הלבנים לשחורים ועוד.
באחד מהסיפורים, מתרחשים גירושיו של הוריו, סטנלי ורוז, ואביו סטנלי נוטל חלק נכבד מהכסף מגירושים אלו, דבר המוביל את ארצ’י להתנגדות נחרצת לקבלת כסף מאביו (בכלל, זה מאוד מרשים, שכאשר ארצ’י מחליט משהו, הוא אכן מתכוון לכך ופועל על פיו, למרות שאנו יודעים כמה קשה לעשות זאת בגיל הנעורים ובהתבגרות). כאן מתוארת הרדיפה של סטנלי אחר הכסף, אחר החומריות והגשמיות, ההתנגדות של בנו ארצ’י, ביקורת על החלום האמריקאי ועל הפער בין אביו – רודף הבצע, לבין אמו – מציאת האני האמיתי ועיצוב הגורל הייחודי.
רמזים שונים בספר, מובילים להקשר האוטוביוגרפי בין פול אוסטר לארצ’י פרגוסון. קיים מתח בספר בין המציאות ההיסטורית לבדייה, דבר המחזק את ההקשר האוטוביוגרפי: ישנו דמיון רב בין אוסטר לפרגוסון: הפרש של חודש בתאריך הלידה בין אוסטר 3.2.1947, לבין ארצ’י 3.3.1947, משפחה יהודית, גירושי הוריו, מות אביו, לימודי ספרות באוניברסיטת קולומביה, שהותו בפריז. בנוסף, קיימים אירועים היסטוריים רבים שהתקיימו במציאות: רצח קנדי, מלחמת וייטנאם ועוד – אירועים שאוסטר לא חוסך בביקורת. הדבר הייחודי הוא שיש פה סכמה של שני עשורים ולא סיפור חיים שלם. מעבר לעניין האוטוביוגראפי, חושב שיש פה סיפור נעורים ושאלות חשובות שהסיפור מעלה (כמו שנכתב בתקציר על הכריכה האחורית של הספר): מה מרכיב את זהותנו? כיצד הגורל משפיע? האם יכולנו להיות אנשים אחרים?
בתוך הספר שזורים אזכורים לספרים וסרטים רבים, אלה שעיצבו את הנער ארצ’י פרגוסון והשפיעו על זהותו. כל העושר התרבותי הזה מעורר השתאות ומשפיע על חייו של ארצ’י פרגוסון ועל היותו מי שהוא, ומי שהוא ירצה להיות כשיגדל. חושב שגם החשיבה, המחשבה, הזהות, מורכבים מהיותה של אמריקה ארץ של מרחבים ארוכים, היכולים להשפיע על התודעה ולעשות דברים בקצב אחר. האפשרויות רבות ופתוחות. מה גם שחייו של נער מתבגר מתחילים בלימודים ובקולג’ ולא בצבא (למרות מלחמת וויטנאם באותם שנים): אין להם את ההתלבטויות האלה אחרי צבא, ואת הזמן הזה שהולך ונוסע לו. הם פשוט עושים, ולמעשה מתחילים את החיים שלהם די מוקדם.
הספר קצת מייגע באורכו הבלתי ניתן לעצירה. הקריאה שואבת אותך אליה – אני נשאבתי ונסחפתי. אבל זו לא קריאה סנטימנטלית אלא קריאה מתונה, מרגשת לעיתים רחוקות. כמו ללכת על החוף כשאין לדעת היכן קיצו, לעיתים גלים גועשים אך לרוב ים שקט. והנוף נעים ומרגיע, לעיתים כואב, קשה, מחניק, אך גם אוהב ומרגש.

» ביקורות נוספות של תומר
» ביקורות נוספות על 4321 - ספריה לעם #778