"לא נדבר על זה" – קובעים בינם לבין עצמם בני המשפחה, המתיישבים יחדיו לסעודה חגיגית בתמונה הראשונה. פניהם משדרות נחת ואושר, הם מצפים לחוויה של אכילה בצוותא. בתמונה השנייה רואים אותם מתקוטטים, כשהשולחן וכל המטעמים הפוכים או מתעופפים באוויר והכתובית מבהירה: "הם דיברו על זה"... זהו תיאור קריקטורה מתקופת פרשת דרייפוס של האומן קאראן ד'אש המעבירה בצורה מדויקת את מצב החברה הצרפתית באותה העת.
שלא יהיה ספק – הסרט שנעשה על פי הספר הזה נהדר וחשבתי להסתפק בו, אילולא המבצע לחברי מועדון "צומת" של ספר ב-10 שקלים." מחיר של קפה בארומה", חשבתי לעצמי, במיוחד כשהמחיר המקורי של 94 שקלים עד מודבק עליו, באמת לא היה מנוס וכמה דקות אחר כך כבר התהלכתי לי ובאמתחתי השקית הצהובה....
קשה להפריז בעוצמת ההשלכות של הפרשה הזו, הקרויה על שמו של רב סרן נעדר כריזמה לחלוטין, אדם שדמה יותר לפקיד אפור ולא לקצין. ראשית, ייתכן ואנחנו יושבים כאן, בישראל, כותבים על ספרים שתורגמו לעברית בעברית, בזכות כמה קצינים אנטישמיים. כי לנוכח מה שראה אז, הבין הרצל, עיתונאי ליברלי ומתבולל שמדינה יהודית, היא כורח המציאות והאמנציפציה נחלה כשלון חרוץ. יש גם הטוענים שסילוק הצמרת הרקובה של הצבא לאחר זיכויו של דרייפוס, אפשרה לצרפת לא להתפרק לגמרי במלחמת העולם הראשונה מול גרמניה ולהימנות עם המנצחות. טוב, סוג של.
רוברט האריס, מביא לנו כאן את הסיפור, שכולנו למדנו אודותיו, מזווית מיוחדת במינה. המספר הוא ז'ורז' פיקאר, קצין שהתקדם בצורה מטאורית והיה לקולונל הצעיר ביותר במטה הכללי הצרפתי. מיד כשהתמנה לעמוד בראש אחד ממנגנוני הביון, החל להבחין ב"חורים" רציניים ובעייתיים בראיות, שבהסתמך עליהן, הופלל הקצין היהודי. מעניין היה לקרוא אגב על דרייפוס, המתואר כאדם שנהג להתנשא על השווים לו, להתאכזר לזוטרים ממנו וללחך פנכה לקצונה הבכירה. הוא הפגין בגאון את עושרו המופלג אל מול קצינים שהתקיימו ממשכורת צנועה.
כך או כך, העמדה לדין את דרייפוס התאימה ככפפה ליד לגנרלים שמרניים ואף מלוכנים, שהרשעתו של היהודי הייתה בבחינתם כתקיעת אצבע בעין של הרפובליקה המשוקצת, שאפשרה ישיבתו של יהודי במטה הכללי. אולם היא גם התאימה לרפובליקנים רבים ו"ליברלים" שהסנטימנט האנטי יהודי השפיע על שיפוטם. פרסום הפרשה העיר מפלצת אנטישמית אימתנית בכל חלקי החברה הצרפתית. רבים כל כך ניסו בכל דרך להגן על אסטרהאזי, הבוגד האמתי, שהיה ממוצא זר בעצמו, מה שמוכיח שעם כל החשדנות כלפי זרים בחברה הצרפתית, לשנאת היהודים יש תמיד מקום מיוחד ועמוק יותר.
פיקאר עצמו השתייך לאותה קליקה ימנית ושמרנית שהאשימה את דרייפוס ואף לקח חלק פעיל בארגון מעצרו. הוא לא היה חובב יהודים בלשון המעטה, אך לא יכול היה לשאת את המחשבה שאדם חף מפשע יימק באי בודד, שהצבא הצרפתי התנהל בצורה נבזית כל כך, קלוקלת כל כך. שהגנרלים, שיודעים את האמת בעצם שמים ללעג את ארצם ברדיפתם אחר איזה כבוד ערטילאי. עד מהרה הוא שילם על התעקשותו להגיע לחקר האמת בקריירה, נשלח הרחק מצרפת לנקודות מסוכנות באימפריה, בכוונה להביא למותו. הוא הושמץ מעל כל במה, נשפט ונאסר. הוא חווה על בשרו את המשמעות של הסתבכות עם האנשים" הלא נכונים", אך נותר איתן בעמדתו ונאמן לעצמו.
תוך כדי הקריאה באים לידי ביטוי צדדיו האנושים של פיקאר, אנו נחשפים לרגשותיו, לצורת מחשבתו, לחיי האהבה שלו ולטעמו באמנות ובמוסיקה. את כל אלה הרכיב האריס כנראה על סמך יומן שפיקאר ניהל במציאות.
מדובר בספר מומלץ בחום, המראה את הדרמה שהתחוללה אז מזוויות פחות מוכרות. כל הדמויות שמוזכרות בו אכן חיו ופעלו במציאות. התחקיר לא פחות ממופתי, וקרשנדו של המתח לקראת הסוף, הגם שהוא פחות או יותר ידוע, פשוט מצוין.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
