<mark>רוברט האריס</mark> יודע לכתוב, אבל לא יודע לספר סיפור. הסיפור הפעם הוא על מותו של אפיפיור ובחירתו מחדש של אחד מ-117 הקרדינלים המכהנים ברחבי העולם לאפיפיור חדש.
לאחר האספותם של 117 הקרדינלים הרשומים בוותיקן, מתברר שיש אחד שמונה לקרדינל בסוד ע"י האפיפיור שזה אך מת. אם כן, 118 קרדינלים ישנם, וזה החדש מכהן בבגדד, מכל המקומות בעולם. הקרדינלים נאספים בוותיקן בתנאים מחמירים ביותר, סגורים מהעולם בכל מובן אפשרי:

מדבריו של ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין:
"אני לא פציפיסט. דבר אחד שלמדתי במגעים שלי עם היטלר הוא שפשוט אי-אפשר לשחק פוקר עם גנגסטר אם אין לך קלפים ביד." (עמוד 295)

Wow
איזה ספר נהדר!
מזמן לא קראתי כזה מותחן אינטליגנטי. למרות שאת הסוף כולנו יודעים, את הספר הזה אי אפשר להניח מהיד. נשאבתי אליו מהעת שאחזתי בו. איזו אומנות ומיומנות להפיח רוח חיים בהיסטוריה. שאפו!

"וועידת מינכן" נערכה ב

<mark>רוברט האריס</mark> אינו כותב אחיד, אבל הספר האחרון שקראתי מפרי עטו היה קצין ומרגל, ספר שעסק בפרשת דרייפוס. הספר ההוא היה ספר מרהיב וקיוויתי לאחד נוסף. התאכזבתי.
האריס הלביש פרשה קטנה על פרשה גדולה. הזמן הוא סוף ספטמבר 1938, כשהדיבור החוזר של היטלר על מרחב מחייה (לבנסראום) עבור העם הגרמני תופס כיוון אל עבר חבל הסודטים המצוי בצ'כוסלובקיה ומכיל שלושה מיליוני גרמנים המבקשים הגדרה עצמית. היטלר איים לספח את ה

חלק מהרומנים ההיסטוריים גורמים לי לשכוח שהם מבוססים על אנשים שחיו לפני מאות ואלפי שנים. נתקלתי בספרים היסטוריים מצויינים המצליחים לשכנע אותי שהסיפור אכן קרה - או יכול היה לקרות. אבל כמו שנדיר לפגוש ספר מעולה, שאתה מתחבר אליו בשלמות, כך נדיר למצוא רומן היסטורי מעולה, שאינו מעורר אצלך את שאלת "מאיפה הוא יודע את זה?" או ספקות לגבי הגישה ממנה הוא מסופר - האם זו גישה שרווחה אז, בתקופה עליה מסופר הסיפור

****


אז מה היה קורה, באמת? אילו היטלר היה מנצח?

אז העולם, אין ספק, היה נראה אחרת. הרוסים היו מפסידים ונמוגים, בנות הברית היו נכנעות, האו"ם, מטבע הדברים, לא היה קם, מכאן שגם כ"ט בנובמבר, או הכרזה על מדינת היהודים... בעצם, איזה יהודים? הגרמנים היו גומרים את המלאכה, הפיתרון הסופי היה באמת סופי, וגם לישראל, יש להניח, היו מגיעים ביום מן הימים, כך ששליחי הסוכנות לא היו מגיעים לעיירה פשמיש שבפולי

על הקשר בן טראמפ לאימפריה הרומית

לחיים הכט, יש סידרה מצוינת, על ההבדל בין "בין אריזונה לנס ציונה", הכותרת המפוצצת הזאת, היא מטפורה מפוארת, להבדל בין ארה"ב, שאנחנו כל כך אוהבים לחקות, לישראל.

אחד ממרואייניו המרשמים ביותר של הכט, היה בן קרסון, רופא כירורג מצטיין, אפרו אמריקאי, שהוזמן יום אחד לקבל פרס יוקרה על תרומה לאומה מאובמה, ובנאום לפניו, שאובמה הלך והחוויר, הוא הסביר לו את כשליו, כמי שמול

"לא נדבר על זה" – קובעים בינם לבין עצמם בני המשפחה, המתיישבים יחדיו לסעודה חגיגית בתמונה הראשונה. פניהם משדרות נחת ואושר, הם מצפים לחוויה של אכילה בצוותא. בתמונה השנייה רואים אותם מתקוטטים, כשהשולחן וכל המטעמים הפוכים או מתעופפים באוויר והכתובית מבהירה: "הם דיברו על זה"... זהו תיאור קריקטורה מתקופת פרשת דרייפוס של האומן קאראן ד'אש המעבירה בצורה מדויקת את מצב החברה הצרפתית באותה העת.

שלא יהיה ס

****




נולדתי בלי מרפקים, נצר לשושלת ארוכה של חסרי מרפקים. אין אצלנו במשפחה עורכי דין ערמומיים, מנהלים כוחניים, או אפילו סתם אנשים שהתגברו בהצלחה על הפוליטיקה הקטנה, הפנימית והמטונפת שיש כמעט בכל מקום עבודה. זה לא זורם אצלנו בדם. בניגוד לאנשים שפורחים ממש כשהם צריכים לנווט בין מה ש-X אמר ל-Y ומה זה בעצם אומר על הסיכויים שלי לדרוך על Z ולקבל את העבודה, אותי זה ממש מלחיץ אפילו כשאשתי מספרת לי

#
אני מתלהבת מספרים אינטיליגנטיים, הנכתבים על ידי סופרים אינטליגנטיים. אני יודעת שאין קשר ישיר בין ספרות ואינטליגנצייה: סופר אינטליגנטי יכול לכתוב ספר רע, סופר שזו לאו דווקא תכונתו הבולטת יכול לכתוב ספר מצויין. <mark>רוברט האריס</mark> שייך, מבחינתי, לסופרים אינטליגנטיים הכותבים ספרים מצויינים. קראתי לא מעט מספריו שתורגמו ואהבתי את רובם (למעט אימפוריום שלא צלחתי). הוא מגוון מאד – מרומנים היסטוריים על העת העתי